המקובל בטורים מסוג זה לפתוח, או לסיים, במילים תם עידן. הפעם זה הולם יותר מתמיד זה לא רק שתם עידן בזימבבואה: אזרחי זימבבואה מעולם לא הכירו עידן שבו המנהיג לא היה רוברט מוגאבה.
אמנם הוא צעיר בדור ממקביליו, אבות האומה האפריקנים כדוגמת פליקס הופואה בואני, ליאופולד סנגור ואחרים, אבל כמותם היה גם הוא ממנהיג במחתרת ולוחם למען עצמאות מהשלטון הקולוניאלי לרודן. והרבה פחות נאור מאחרים. אולי הנסיבות המיוחדות של רודזיה שהיתה לזימבבואה עשו את ההבדל אבל הוא נותר המנהיג מזמן המחתרת, הלוחם נגד שלטון האפרטהייד הרודזי, המנהיג הראשון. וככזה גם כעת הצבא מודיע שלנשיא שלום ובסך הכל מטהרים את סביבתו מהפושעים.
הוא מודח מאוחר מדי. שנים רבות מאד מאוחר מדי. תחת שלטון העריצות של האדם שכינה עצמו בגאווה "היטלר של אפריקה" כלכלת המדינה התמוטטה, המדינה העשירה לשעבר מייבאת את מרבית מזונה, האינפלציה הגיעה בשלב מסוים להדפסת שטרות של מאה מיליארד דולר זימבבואי, וכעת משתמשים במטבע זר כי למקומי אין יותר שום משמעות. תוחלת החיים הידרדרה ל-40 שנה בלבד, יריביו הפוליטיים נרדפו וסולקו, ותנועות נוער בחסותו הטילו טרור על המדינה כשהמקורבים מקבלים בתמורה את נכסי הלבנים שנמלטו. שלטון האפרטהייד צריך היה ליפול, וטוב שנפל, אבל בין הסיפורים הטרגיים הרבים של מדינות אפריקה העצמאיות, זימבבואה בהחלט בצמרת.
אז מוגאבה שמר על שליטתו, בין השאר על ידי מיתוס המשחרר, מה קרה כעת? והתשובה היא שהוא ניסה ללכת צעד אחד רחוק מדי, ולהמליך את אישתו גרייס על המדינה. זה לא שצעירים פטריוטים וישרים הסתערו על ארמון הנשיאות אלה שהפילו את הנשיא הם, פשוטו כמשמעו, חברי החונטה הקיימת שרצתה לשמר את עוצמתה. היה כאן מאבק בין דורי. שלושה דורות בעצם: ראשית הנשיא, ייתכן האדם הזקן ביותר במדינה, שימיו כלים. דור מנהיגי הצבא בראשות הרמטכ"ל קונסטנטינו צ'יוונגה ובעיקר יקיר הצבא, סגן הנשיא שמוגאבה הדיח רק לפני כמה ימים וכעת מונה לנשיא זמני, אדיסון מננגגוואה, שהוא בן דור הוותיקים לוחמי מלחמת העצמאות בשנות השבעים. והם ראו איך הנשיא מדלג מעליהם לטובת אשתו גרייס בת ה-52 ודור בני הארבעים המקיף אותה.
ההפיכה הצבאית היתה, עד כה, ללא שפיכות דמים. העצורים הם אנשי חוגה הקרוב של הגברת מוגאבה, השמועות על מצבם של מוגאבה ואישתו משתנות ללא הרף, בשעת כתיבת הדברים נראה שיש משא ומתן על עזיבתם את המדינה בשלום.
מעבר למוגאבה, מעבר לשאלה מה יהיה כעת בזימבבואה האם תידרדר למאבק אלים, האם ההפיכה השקטה תמשיך להיות שקטה, האם הצבא אכן יאפשר בחירות חופשיות והאם יתחיל תהליך שיקום עולות כמה שאלות: מדוע בעצם כל מנהיגי השחרור האפריקנים היו לרודנים? גם אם לא ברמתו של מוגאבה, אבל מדוע כולם הקימו משטר חד מפלגתי סוציאליסטי? אולי התשובה היא שהם התקוממו נגד הקפיטליזם המערבי בריטי, צרפתי, בלגי ששלט בהם והתרחקו ממנו ככל הניתן, לכיוון ברית המועצות.
וכאן, במורשת הקולוניאליזם אולי יש תשובה לשאלה נוספת כיצד היה למוגאבה, ולא רק לו, מרחב חסינות כה גדול באפריקה? מדוע כמעט לא נמתחה עליו ביקורת? הייתה כאן בין השאר סגירת שורות נגד המערב המתנשא, היהיר, שהשאיר חורבן באפריקה ומותח ביקורת על מנהיגים ומדינות שלא עומדים בסטנדרטים של מדינות המערב שניהלו סחר עבדים, כרתו ידיים למי שלא עמד במכסות הגומי וסחרו ביהלומי דמים.
וכששליט כמו מוגאבה נופל יש גלי הדף. זכרו את אירועי סתיו העמים ב-1989 וקריסת המשטרים הדיקטטוריים במזרח אירופה. את האביב הערבי ואת נפילת הרודנים החילוניים. הרשתות החברתיות באפריקה מוצפות בשמחה, ובשאלה מי הבא בתור? האצבעות מופנות כדרך הטבע למי שלא נתפסים כסמל הדמוקרטיה פול בייה בקמרון, יוורי מוסבני באוגנדה, פול קגאמה ברואנדה. כל מקרה לגופו כמובן, אבל ברגעים אלה, יש להניח, יש התייעצויות בארמונות נשיאות רבים באפריקה. למשל באנגולה רק לפני כמה חודשים עזב את תפקידו, אחרי 38 שנים הנשיא ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש, מקביל בקריירה ובביוגרפיה למוגאבה. הוא השאיר בעמדות מפתח את ילדיו, איזבל מנהלת חברת הנפט הלאומית וז'וזה הבן בראש קרן העושר של המדינה. ואחרי החדשות מזימבבואה איזבל הודחה, ויש להניח שאחיה יילך בעקבותיה. הפניקה מתפשטת.
ועוד מדינה מוטרדת. דרום אפריקה, השכנה. זו שגם בה הופל משטר אפרטהייד אבל קמה דמוקרטיה. והדמוקרטיה הזו כיום מידרדרת, והשלטון של הנשיא ג'ייקוב זומא מושחת. כרגע עדיין יש למשטר חסינות עקב הצל הענק של מנהיגי הקונגרס הלאומי האפריקני נלסון מנדלה ועמיתיו ומתנגדיהם נתפסים לא לגיטימיים, בעלי ברית של הלבנים אבל לא לעולם חוסן. וזומא, שסירב להסגיר את נשיא סודן עומר אל-בשיר, הדואג כל כך לשלומו של מוגאבה כעת ומודיע על התנגדותו לשינויי שלטון בלתי חוקתיים יודע בדיוק למה. ונכון, יש להתנגד להפיכות צבאיות. אבל שלטונו של מוגאבה היה לפארסה אלימה.
ועוד דבר אחד זימבבואה, למרות עוניה בעלת פוטנציאל. סין נכנסה אליה, כפי שנכנסה לכל מדינה כמעט באפריקה, בעצם בעולם. סגן הנשיא המודח, סליחה הנשיא בפועל - נחשב מקורב למערב. מדינות אפריקה היו זירות לחימה במלחמה הקרה בין ברית המועצות וקובה מצד אחד לארצות הברית ובנות ברית משתנות מצד שני. היום הקווים אחרים, סין לא שולחת שכירי חרב, אבל אל תטעו המאבק הגלובלי אולי לבש פנים אחרות, וחלק מהשחקנים השתנו אבל הוא לא תם.