ד', לוחם לשעבר ביחידת המסתערבים של משמר הגבול, נמצא בימים אלה במאבק מתמשך מול משרד הביטחון ומשטרת ישראל שיכירו בו כנכה צה"ל, מאחר שלדבריו הוא סובל מפוסט-טראומה. לדבריו, בעת שפתח בהליכים להכיר בו כנכה צה"ל, גילה כי התיק הרפואי שלו אבד וכי יהיה עליו להמציא מסמכים רפואיים חדשים מתקופת שירותו, אם ברצונו להתחיל בהליך הרגיש. "זה מרגיש כאילו המדינה זרקה אותי לכלבים", אמר ד' בכעס לוואלה! NEWS.
ד' שירת ביחידת המסתערבים של משמר הגבול כחייל בשירות חובה בין השנים 1991-1989. "ירדנו מהרכב, התחלנו לצעוד בלב בית לחם בחיפוש אחר מידיי אבנים ומפריי סדר", שחזר ד' את החוויות הקשות משירותו. "הכול חשוך, יש ריח חריף של מדורות ועשן סמיך מיתמר לתוך העיניים. פתאום קופצים עליך שני רעולי פנים דוברי ערבית. כל אחד מהם אוחז בידו בבקבוק תבערה. הם רוצים להרוג אותך, אתה נכנס לפראנויה. אלמלא המפקד שהצליח לנטרל אותם מוקדם יותר, כנראה שכבר היית מת. אתה רואה בעיניים שלך את שני המחבלים נופלים על הרצפה, הקצין ירה כדור בראשו של אחד מהם והחל לרדת מלא דם. אט-אט עולה תחושה של גועל, אתה מנתק את הרגש ומתחיל לפעול כמו מכונת מלחמה".
"מסתערבים" הוא כינוי ליחידות שונות של כוחות הביטחון שתפקידן העיקרי הוא היטמעות בתוך האוכלוסייה הערבית, כדי להשיג מטרות ביטחוניות ומודיעיניות בתוך שטחים עוינים לרוב בשטחי יהודה ושומרון. היחידות הללו פועלות כבר משנות ה-90' תוך שימוש בשיטות הסוואה שונות שכוללות, בין היתר, התחפשות והיטמעות בשטח הכול כדי להגיע קרוב ככל הניתן למטרה הדרושה. אופי השירות מחייב בין השאר במאפיינים אישיותיים מסוימים כדי לאפשר ללוחם לבצע בהצלחה את משימותיו.
"המראות והקולות מהשירות מלווים אותי עד היום", סיפר ד'. לדבריו, גם 16 שנה אחרי שהשתחרר הוא סובל מתסמיני פוסט-טראומה בעקבות שירותו ביחידה. "זה לקום באמצע הלילה מסיוטים בצרחות בערבית, ללכת לישון עם סכין מתחת למיטה, לא לשבת עם הגב לדלת, אלה רק חלק מהתסמינים. התגרשתי מאשתי הראשונה, כי היא לא הצליחה לחיות איתי. הייתי חסר סבלנות והיא לא הצליחה להתמודד עם זה".
לאחר תקופה קצרה הביאו השניים ילד לעולם, אולם גם צעד זה לא שיפר את הזוגיות של השניים, והם החליטו להתגרש. "באותו רגע רציתי לעזוב את הארץ, לעוף הכי רחוק שאפשר", סיפר. "אחר כך שאבתי כוחות וניסיתי להתייצב. הכרתי עוד אישה, הבאנו ילדה משותפת, אבל לפני כשנתיים נפרדנו מאותה סיבה. אי אפשר לחיות איתי, החזיונות מהשירות חזקים ממני, אני עובד בחצי משרה כנגר ובקושי מצליח להתקיים".
"המידע הרפואי לא אותר"
הפרעת דחק פוסט טראומטית היא הפרעה פסיכיאטרית, מתחום הפרעות הקשורות להדחק וטראומה המתפתחת בעקבות חוויה מאירוע קשה. הלוקים בהפרעה מגיבים לרוב לחוויה זו, בתחושות של פחד וחוסר אונים כמו גם איבוד עניין וסבלנות לזולתם ועניינים שונים בחייהם. מקובל להחשיב כאחד מתת-הסוגים של ההפרעה את התגובה לאירועים הקשים, להם נחשפים חיילים במלחמה. תת סוג זה נקרא "הלם קרב" או "תגובת קרב". אולם, יש הרואים בכך תופעה ייחודית ושונה מהפרעת הדחק הפוסט-טראומטית, כיוון שהלם הקרב הוא בדרך כלל קצר מועד אם הוא מטופל נכון, בעוד שהפרעת הדחק הפוסט-טראומטית היא בדרך כלל ארוכת מועד וקשה יותר לטיפול.
לפני כשנה, בעצת חבריו ליחידה, הגיע ד' להרצאה של אורן אור ביטון, ששירת גם הוא ביחידה. הוא נפצע במהלך השירות, לקה גם הוא בפוסט טראומה והוכר כנכה צה"ל. במהלך ההרצאה נדהם ד' לגלות שחבריו ליחידה סובלים מבעיות דומות. בכינוס פגש ד' את עו"ד רפאל שיין, מומחה לדיני צבא.
שיין, נכה צה"ל שנפצע לפני כ-15 שנה במחנה הפליטים ג'נין, החל לקדם את ענייניו של ד'. תחילה ביקש לעיין יחד איתו בתיקו הרפואי מימי השירות כדי שיוכלו לגשת לוועדת הרפואית. אולם אז, גילו השניים כי תיקו הרפואי של ד' איננו בגנזך הצבאי, למרות שעל פי תקנות הארכיונים במוסדות מערכת הביטחון וצה"ל, תיקים רפואיים אמורים להישמר בגנזכי מערכת הביטחון והצבא, עד שימלאו ללוחם 75 שנים.
בינואר אשתקד פנה ד' באמצעות עו"ד שיין אל המחלקה המשפטית של משמר הגבול בבקשה לקבל את תיקו הרפואי. כשבועיים לאחר מכן, התקבלה תשובה מכתב מהיחידה לביקורת ותלונות הציבור: "מבדיקה מול הארכיון נמסר כי תיקו האישי של ד' שהיה בארכיב בו אופסנו תיקים אישיים נשרף בדליקה שהייתה במחסנים בשנת 2011".
כשנה וחצי לאחר מכאן, בחודש יוני האחרון פנה ד' שוב ליחידה ליחידה המשפטית וניסה לגלות אם קיים מידע חדש לגבי תיקו הרפואי. בתגובה כתבו לו: "תיקו האישי ותיקו הרפואי של ד' נגנזו זה מכבר ולכן, אין אפשרות להעביר לעיונך חומר כלשהו מתוכם", וזאת על אף האמור בתקנות הארכיונים. באוגוסט אחרון פנה ד' באמצעות עו"ד שיין, למדור העברת מידע לאזרח במפקדת קצין השלישות הראשי בתקווה שאולי הם יוכלו לסייע לו בהשגת העתק של תיקו הרפואי, אך גם כאן התשובה שהגיעה לידי ד', השאירה אותו ללא מילים, "נציין כי לצערנו לא אותר מידע רפואי", נכתב בהודעה.
"רוצה בית שיקשיב לי"
היעדר התיק הרפואי מהווה מכשול בפני ד' לגשת לוועדה הרפואית ולקבל את ההכרה בנכותו. "הפכתם אותי ואת חברים שלי לרוצחים בשביל המדינה", אמר בכעס. "היום, 16 שנה אחרי, כשלכל מסגרת לא הצלחנו להסתגל, התגרשנו, נפלטנו ממעגלי עבודה וחשבנו ללכת את מחשיבים אותי לאזרחים סוג ד'. אם לא הייתי נושק לגיל 50 היום, מזמן הייתי עולה המטוס ובורח מכאן. אני משלם מזונות לשתי נשים וגם המדינה זרקה אותי לכלבים. ביזיון. לא מתכוון לוותר עד שלא יכירו בי כנכה צה"ל. אני רוצה שיהיה לי בית ללכת אליו, רוצה שיהיה מי שיקשיב לי, אני מרגיש כמו חתול רחוב".
"אם לא די שמרשי חווה טראומה קשה כתוצאה מהאירועים קשים שעבר במסגרת שירותו ביחידה מסווגת, גם היום בבואו לבקש את מה שהמדינה חייבת לו, נתקלנו בעניינו בהתנהלות רשלנית וחסרת מקצועיות של גורמי הצבא והמשטרה", אמר עו"ד שיין. "הם לא דאגו לשמור את תיקו הרפואי והאישי בהתאם לחוקי מדינת ישראל. ידוע שרק משנת 2003, חיל הרפואה החל לתעד את המידע הרפואי של כל חייל במערכת ממוחשבת. מתשובות שקיבלתי מגורמי הצבא וממשטרת ישראל מרבית התיקים הרפואיים והאישיים של החיילים ששירתו בצה"ל בין השנים 2003-1948, לא נשמרו כראוי, חלקם נשרפו וחלקם גורלם אינו ידוע. כל זאת בניגוד לאמור בתקנות הארכיונים שקובעות כי על גורמי הצבא לשמור על תיק רפואי ותיק אישי של אזרח שסיים שירות ביטחון עד גיל 75".
ממשמר הגבול נמסר: "הלוחם ד' סיים את שירותו הסדיר במג"ב בתאריך והשתחרר משירות חובה בצה"ל. כל החומר האישי של הלוחם, לרבות תיקו הרפואי - כמקובל בתום שירות החובה של לוחמים ששירתו והושאלו למג"ב במסגרת שירותם הצבאי". מדובר צה"ל נמסר כי הטיפול בתיק הרפואי הוא מול משמר הגבול, כיוון ששם שירת ד'.