כשמספרים לי על רמאללה ומתארים בהתפעלות עד כמה היא חילונית ומתקדמת, או מתפעמים מחיי הלילה המפותחים שלה, כיהודי - אני פשוט זוכר לה רק את הלינץ'. רמאללה הייתה ונותרה עיר חסרת חשיבות היסטורית, ואפילו שמה אינו מקורי.
רמאללה במקור "בית'אללה" (הבית של אללה) היא שיבוש שם היישוב העברי הקדום בית אל שעמד סמוך. היא נכנסה לאלבום הזוועות של ההיסטוריה אך ורק בגלל הלינץ' בואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, בדיוק לפני 17 שנה, יום חמישי, 12 באוקטובר 2000. התמונות מרמאללה נצרבו בתודעה והעידו שהעיר אינה בית לאללה או לאף אלוהים אחר, זו עיר שבה אנשים איבדו צלם אנוש.
התמונה שנחקקה בזיכרון יותר מכל היא כמובן של כפות הידיים המגואלות בדם מוצגות דרך חלון לאספסוף. עזיז צאלחה הוציא את כפות ידיו האדומות מדם באקסטזה חולנית להראות להמון, הנה דם היהודי מטפטף. דקות ספורות קודם לכן, צאלחה נכנס לבניין המשטרה, עבר בין החדרים עד שהבחין ברב"ט ואדים נורז'יץ ז"ל שוכב על בטנו, 15 גברים בועטים בו ובגבו נעוצה סכין. צאלחה שלף את הסכין ודקר את נורז'יץ שלוש פעמים, ידיו מלאו דם והוא ניגש לחלון ונופף להמון. צאלחה שוחרר בעסקת שליט. כל יום שבו הוא דורך על האדמה הוא עלבון למין האנושי ובושה למדינת ישראל.
עוד בוואלה! NEWS:
צריך לשפשף עיניים כדי להאמין: הפיוס הפלסטיני שאיחד בין אויבים מרים
תאונה קטלנית שנייה ביממה: שלושה הרוגים בהתנגשות ליד דימונה
טראמפ יכריז על שינוי אסטרטגיה מול איראן: "לא היחיד שמוטרד"
התמונה של צאלחה בחלון כמו נלקחה מאלבום הייסורים היהודי לאורך הדורות. הסרטונים של ההמון מתעלל בגופות היו המחשה ויזואלית למה שעברה האומה העברית 2,000 שנה בפוגרומים מאוקראינה עד עיראק. בהבדל אחד. הבדל גדול. פעם היינו חסרי אונים בגלות שאין לה סוף. לעומת זאת, הלינץ' ברמאללה בוצע בזמן שלמדינת ישראל היה (ויש) את הכוח הצבאי החזק במזרח התיכון. הוא הפך לסימבולי לא רק משום שהוא מבהיר היטב לכל החולמים מול מי אנחנו עומדים, אלא כי הוא קיפל בתוכו כמה רעות חולות מוגלתיות. הוא סימל את אוזלת ידה וביזיונה של ממשלת ברק, הוא הוכיח שוב את המוסר הכפול של התקשורת המערבית וגם היה סוג של "פרומו" לעלילות הסדיזם של ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש).
בוקר יום חמישי, 12 באוקטובר 2000. כמה ימים לאחר פרוץ האינתיפאדה. ואדים נורז'יץ ויוסי אברהמי, חיילי מילואים, תועים בדרכם ונקלעים לרמאללה. עוברי אורח פלסטינים מזהים את המכונית, חוסמים את הכביש, סוקלים אותם באבנים. מרחוק, השניים מבחינים בשוטרים פלסטינים במדים. אלה, חשבו השניים, ודאי ינהגו בנו כחיילים בחיילים. כבני תרבות. הבעתה מתחלפת בשמץ תחושת ביטחון. בשעה 10:15 בבוקר הם מוכנסים למשרד המפקד בקומה השנייה בתחנת המשטרה ברמאללה. המון מתקבץ בחוץ. השוטרים מסמנים להמון להמתין, הם יוציאו אליהם את החיילים. אחד השוטרים פותח את דלתות המשרד וחיות הטרף פורצות פנימה. החיילים מתחננים על חייהם אבל ההמון ובתוכו השוטרים מכה בהם באכזריות. זהו לינץ' איום ונורא. הם מוכים למוות בכל הבא ביד. הגופות מושלכות דרך החלון לידי האספסוף.
בשעה 10:30 ההמון הפלסטיני גורר את החיילים ברחוב לכיכר אל?מנארה. התעללות מטורפת, קניבליזם ממש. אני כותב את התיאור הגרפי (המצונזר) כי חייבים לזכור. אחד החיילים מוצת. המתפרעים תולשים את איבריהם הפנימיים ומנופפים בהם תוך צהלות ניצחון. אני עובר על הסרט בהילוך אטי, התמונות כמו לקוחות מהילולה פגנית. שוטר עומד סמוך לחלון. על פניו נהרת אושר והוא מנופף להמון בידיו בג'סטה של שחקן כדורגל שהבקיע שער מדהים. אישה רצה בהמון, לבושה בלבן של מלאכים, מתרוצצת קדחתנית צוהלת באמוק.
הלינץ' נמשך עד ששמועה שנפוצה בהמון ולפיה צה"ל עומד לפעול גורמת לבריחתו. כל אותן דקות, צוות טלוויזיה איטלקי מתעד את הברבריות המשתוללת. בתוך 15 דקות, הידיעה על אנשים שנלכדו ברמאללה מגיעה לישראל. בצה"ל מחליטים שמבצע חילוץ יהיה מסוכן בשל ההתנגדות הצפויה של כוחות הביטחון הפלסטיניים. תוסיפו את מדחת יוסוף, זו לא הייתה שנה שהצבא ירצה להתגאות בה.
קשה להבין גם את ההיגיון מאחורי תגובת ממשלת ברק. בדיחה עצובה. הפלסטינים הוזהרו כשעתיים לאחר האירוע להתרחק מבניין המשטרה שבו נשחטו החיילים כדי להבטיח שלא ייפגעו פלסטינים, אלא רק מבנים. לפני כל תקיפה ביצעו הטייסים ירי אזהרה לעבר שטח פתוח. מדוע בזמן שהאספסוף שעט ברחובות, מקריב למולך חלקי פנים, לא צלל לעברם מסוק יורק אש?
האמריקנים חיסלו חצי מוגדישו כנקמה על הפלת מסוק. ברמאללה התפרקה ההרתעה הישראלית והחל הטבח בבני עמנו. רק מבצע "חומת מגן" עצר את אורגיית המוות הפלסטינית. לאחר הלינץ' והשתוללות ההמון הגיעה זמנה של הצביעות המערבית להשתולל. צוות איטלקי שצילם את הלינץ' לא שידר את התמונות בניגוד לכל היגיון עיתונאי. לא רק חשש מנקמת הפלסטינים (שאיימו על הצוות) היה שם, אלא גם ביטוי לתמיכה הגורפת של התקשורת האיטלקית בסיפור הפלסטיני. הלינץ' ברמאללה דפק את התזה. שגריר איטליה באו"ם אמר כי "ייתכן שישראל שיגרה את שני החיילים למרכז רמאללה מתוך ידיעה שיבוצע בהם לינץ' וכך תשופר תדמיתה התקשורתית".
שמועה על הסרט הנורא (ועל הסקופ הענק) הגיעה תוך דקות לכל רשת טלוויזיה בעולם. האיטלקים פתחו במשא ומתן גלובלי למכירת הסרט. נקבע מחיר: 1,200 דולר לדקת שידור. לא מעט, כשמכפילים את הסכום במאות תחנות. אבל אחר הצהריים האיטלקים התחרטו. באותו ערב שידרה הטלוויזיה האיטלקית את תקיפת מסוקי חיל האוויר, אבל לא את התמונות שמלמדות מדוע תקפנו. העיתונאיות האיטלקיות, שהיו עדות ללינץ', סירבו להתראיין. הן טענו שאינן רוצות להיות כלי בידי אחד הצדדים. לבסוף שודר הסרט המלא. התחילו איומים. עיתונאים בהיסטריה מחשש לנקמה פלסטינית. כתב הטלוויזיה הממלכתית האיטלקית, הרשת המתחרה, פרסם מודעה שמבהירה כי לא הרשת שלו צילמה ושידרה.
הלינץ' ברמאללה מהדהד את דבריה של נעמי שמר בריאיון שבו ציטטה את דברי בעלה, מרדכי הורוביץ, כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים". על דבריה בראיון זכתה שמר לתגובה סוערת של הנאורים. נחום ברנע למשל, ביקש מקוראיו לעבור לצד השני של המדרכה כשהם פוגשים בה. אבל כשצופים בסרט הלינץ', באספסוף המתעלל בגוויות באופן קניבלי, גם אם ארצה להימנע מהכללות גזעניות, אני מתקשה שלא למצוא גרעין אמת בדבריה.