אפילו הטרגדיה של מתקפת הטרור בקטלוניה לא הצליחה לאחות את הקרעים בין ברצלונה למדריד, שנמצאות במסלול התנגשות לקראת משאל העם על עצמאות החבל העשיר. בעצרת זיכרון שהתקיימה בחודש שעבר, שבוע לאחר סדרת הפיגועים של דאעש שגבו את חייהם של 16 אנשים, ספג המלך פליפיה השישי שריקות בוז מצד חלק מתוך מאות אלפי המשתתפים.
המפגינים, תומכי הזרם הבדלני, הניפו את דגלי קטלוניה כסדין אדום בפניו של המלך ובפניו של ראש הממשלה השמרן מריאנו ראחוי. כולם אמנם גינו פה אחד את הטרור, אך כאן הסתיים המכנה המשותף בין הצדדים. אלו הצליחו להפוך את המתקפה לכלי לניגוח פוליטי, והאשימו זה את זה באחריות למחדלים שאפשרו לחבורת צעירים חסרי מיומנות להקים מעבדת נפץ שבה ניסו להרכיב מטענים שירעידו את ברצלונה.
לקריאה נוספת בנושא
פשיטות ומעצרים: משטרת ספרד במבצע נגד משאל העם בקטלוניה
חרף התנגדות ספרד: קטלוניה תערוך משאל עם על עצמאות בחודש הבא
ארמון המלוכה והממשלה במדריד הם אנתיטזה לחזון המחנה התומך בעצמאות קטלוניה, שמעוניין להתנתק אחת ומתמיד מממלכת ספרד ולהקים רפובליקה עצמאית משלו. זהו לא הניסיון הראשון של החבל לממש את זכות ההגדרה העצמית, אך דומה שהיוזמה הנוכחית, שאמורה לעלות להצבעה ב-1 באוקטובר, היא גם העיקשת ביותר, כזו שהובילה למשבר החמור ביותר בספרד מאז נפלה הדיקטטורה ב-1978.
קטלוניה, השוכנת בצפון-מזרח ספרד וגובלת בצרפת, שאליה היא קרובה יותר מבחינה היסטורית, התקיימה כדוכסות עצמאית החל מהמאה ה-11 ועד למאה ה-15. עם גירוש המוסלמים מחצי האי האיברי, אוחדה קטלוניה תחת שלטונה של קסטיליה, שבשטחה שכנה מדריד. אט אט, שולבה קטלוניה במדינה הספרדית, עד להתעוררות מחודשת במאה ה-19, שבה החלה להתגבש זהות לאומית ברחבי אירופה.
תומכי הלאומיות ניסו גם להחיות את השימוש בקטלאנית, שעד אז הייתה מדוברת בעיקרה אך הפכה לספרותית עם תחילת המאה ה-20. המאה שעברה, רוויית המהפכות והטלטלות ברחבי אירופה, הובילה לתנודות מן הקצה אל הקצה גם עבור קטלוניה.
עם הסתלקותה של המלוכה והפיכתה של ספרד לרפובליקה ב-1931, הוענקה אוטונומיה נרחבת לקטלוניה, שחמש שנים לאחר מכן הייתה מעוז לכוחות הרפובליקה שנלחמו בצבאו של הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שהוביל קואליציית כוחות שמרניים-מלוכניים-פשיסטיים. בסיוע גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ידו של פרנקו הייתה על העליונה ונפילת ברצלונה ב-1939 סימלה את תחילת סופה של המלחמה ותחילת הדיקטטורה.
תחת משטרו, דוכאה ביד רמה התרבות הקטלאנית - כמו זו הבאסקית - בניסיון ליצור חברה ספרדית "מאוחדת", קסטיליאנית בדמותה. מותו של הגנרל ב-1975 הביא לכינונה המחודש של המלוכה ושל הדמוקרטיה, עם עלייתו לשלטון של חואן קרלוס הראשון, אביו של פליפה שהפך לסמל לאחדותה של ספרד.
החוקה החדשה, שתקבלה ב-1978 ומשמשת כיום לסלע המחלוקת המשפטי בין ממשלת ספרד לממשל קטלוניה, אסרה על חלוקת הממלכה אולם הנציחה את זכויותיהם של הקבוצות הלאומיות השונות החיות בשטחה. כך, ניתן דרור ללאומיות הקטלאנית - החבל מחזיק בפרלמנט ובממשלה - "ז'נרליטט" - עם סמכויות נרחבות ונהנה מכלכלה משגשגת, שחלק ניכר ממנה מתבסס על ענף התיירות.
מעיר נמל אפורה, טיפסה ברצלונה לאחת הערים הנחשקות בעולם אחרי אולימפיאדת 1992. היא עברה מתיחת פנים, וקבוצת הכדורגל שלה הפכה בשנים האחרונות לאחת האהודות ביותר בעולם, כשאוהדיה והיא עצמה אינם מתעלמים משורשיהם. לקבוצה יש מדים המעוצבים פסים אדומים וצהובים, בדומה לדגל קטלוניה, והקהל בוחר לא פעם לציין את שאיפות העצמאות במהלך משחקים חשובים.
ירח הדבש המדומה השתבש ב-2010, אחרי שבית המשפט החוקתי ביטל החלטות שעברו בפרלמנט הספרדי ובזה הקטלאני והעניקו לאומה הקטלאנית סמכויות נרחבות יותר. לצד המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, שהכה קשות בספרד ולפי רבים מתושבי המחוז נעוץ באשמת הממשל המרכזי, גברה הרוח הלאומנית של החבל שבו מתגוררים רק 16% מאוכלוסיית ספרד - כ-7.3 מיליון איש - אך מהווה 19% מכלל התמ"ג של המדינה.
התסכול מכך שהם נאלצים לשלם על כשלונות מדריד, העלה לשלטון בברצלונה ממשלות בדלניות. אלו כבר ארגנו משאל עם לא מחייב ב-2014, ובו הצביעו 80% מהמשתתפים "כן". השנה, לפחות מבחינת הקטלאנים, משאל העם מחייב ובסיומו הם יכריזו על עצמאות בתוך 48 שעות - אם אכן הרוב יצביעו בעד התנתקות המחוז.
לפי הסקרים, 49% דווקא מתנגדים להתנתקות, אולם הרוב מעוניין להחליט על כך בעצמו, מבלי התערבות של המדינה הספרדית.
רוח הבדלנות לא עוצרת בקטלוניה
במדריד לא מסתמכים על הסקרים ומנסים להימנע מתקדים מסוכן של קריעת הממלכה. הממשלה שלחה את כוחות הביטחון לפשיטות על משרדי הממשל המקומי ועל חברות המספקות פתקי הצבעה, כרזות וחומרים אחרים הקשורים למשאל והזהירה כי האחראים ייענשו. רק בחודשים האחרונים הוטלו עונשים על מארגני המשאל הקודם, בהם נשיא החבל לשעבר ארתור מאס.
במדינה כמו ספרד, המורכבת מ-17 קהילות אוטונומיות במידה כזו אחרת, החשש הוא גם מפני תגובות שרשרת. לצד הקטאלנים, גם בחבל הבאסקים לא שככה הרוח הבדלנית, על אף שהמחתרת ETA השלימה מוקדם יותר השנה את התפרקותה מנשק, אחרי עשרות שנים של אלימות כלפי מוסדות השלטון וכוחות הביטחון.
הרובים הונחו, אבל השאיפות למימוש ההגדרה העצמית לא. אלפים יצאו לרחובות העיר בילבאו, בירת החבל, מוקדם יותר החודש וקראו: "אנחנו רוצים להחליט", כשהם מנופפים בדגלי ה"אסטלדה" הקטאלניים לצד דגל ה"איקורינייה" המקומי. למשאל העם הקטאלני תהיה השפעה גם על הבסקים, יהיה אשר יהיה גורלו.
כשבועיים לפני תאריך היעד של משאל העם, שני הצדדים נעולים בעמדותיהם ומבוצרים היטב, ובמדינה שפצעיה ממלחת האזרחים והדיקקטורה טרם הגלידו, כל מחנה משתמש בזיכרון הלאומי לצרכיו שלו.
נשיא חבל קטלוניה ותומך העצמאות הנלהב קרלס פודג'מונט לא מפגין סימנים של פשרה - אך ממשלו נאלץ להודות כי היד הקשה שנוקטת מדריד נגד מארגני הקמפיין הבדלני פגע בסיכוייו להצליח. פודג'מונט האשים את מדריד בכפיית "מצב חירום" בקטלוניה תוך שימוש בטקטיקה "טוטליטרית" בתום גל מעצרים, ששיתק את ממשלתו.
ראש ממשלת ספרד מריאנו ראחוי, לעומת זאת, דחק בו וביתר ההנהגה בברצלונה לסגת ולבטל את המשאל שאותו הגדיר "חרב פיפיות". שר החוץ שלו היה לוחמני עוד יותר, כשהאשים את הקטלאנים בנקיטת לא פחות מ"שיטות נאציות" - לדבריו, משאלי עם הם מפלטם של הדיקטטורים, כפי שפרנקו קיים שני משאלי עם במהלך שלטונו - על אף שהוא היה אחראי לדיכוי התרבות הקטלאנית.
איש לא מדבר על הפעלת כוח של ממש כדי לדכא את הבדלנות הפוליטית הקטלאנית - הגורם הבכיר האחרון שעשה זאת היה הגנרל חוזה מנה, ראש זרוע היבשה בצבא שהציע לפני יותר מעשור להפעיל כוח צבאי נגד ברצלונה והודח מתפקידו. למרות זאת, חלקים מסוימים בציבור בקטלוניה, שהיו אדישים או התנגדו להתנתקות מספרד, עשויים לעבור מחנה לאור הקו התקיף של המשטרה הלאומית ושל יחידת ההגנה האזרחית הכפופה למשרד הפנים והביטחון במדריד.
כבר עתה, ברחובות ברצלונה רואים בממשלה במדריד משטר דיקטטורי וקוראים סיסמאות אנטי-פשיסטיות שאפיינו את ימי מלחמת האזרחים ההרסנית. עשרות אלפים יצאו להפגין במרכז העיר אחרי גל המעצרים, ודרשו את שחרורם של הפוליטיקאים שאותם כינו אסירים פוליטיים. שום סממן ספרדי רשמי לא ניכר שם - לא השפה, לא הדגל ולא ההמנון.
בזמן שראחוי נשא נאום לילי ובו קרא לאחדות ולביטול משאל העם, אלפים שיבשו את פעילות המשטרה, זעקו "עצמאות" ו"דמוקרטיה" ופנו אל בריסל, בירת האיחוד האירופי, כדי שזו תפעל להגן על ערכי הבסיס שהיא מתיימרת לייצג - חופש הביטוי וההגדרה העצמית. אלו, כפי שמוכח מפעם לפעם, אינם ערכים מוחלטים, והם משתנים בהתאם לאזור שבו מתגוררת האוכלוסייה המדוכאת - או שחשה כי היא מדוכאת - בידי קבוצת הרוב או הממשל המרכזי.
כמו בכל משאל עם, השאלה החשובה ביותר היא אם קיימת לגיטימציה לכך. בניגוד לעמדה הנחרצת מצד הקהילה הבינלאומית נגד משאל העם של הכורדים בעיראק - פרט לישראל - שיתקיים ביום שני הקרוב, זה בקטלוניה סבוך יותר.
באיחוד האירופי נמנעים מנקיטת עמדה רשמית ואומרים כי זהו עניין ספרדי פנימי, ורובם חוששים מהתחזקות הרגשות הבדלניים בקרב קבוצות אתניות אחרות ביבשת - כמו הפלמים בבלגיה והסקוטים בבריטניה, שכבר ערכו משאל עם משלהם ב-2014, אם כי הוא הוכר על ידי הממשלה בלונדון ונדחה על ידי רוב המצביעים. עם זאת, יש הסבורים כי האגרסיביות של ראחוי עלולה לשחק לרעתו - ולטובת הבדלנים.
הפתרון הסביר ביותר למשבר הנוכחי הוא הסדר זמני, שיכלול את ביטול של משאל העם בתמורה לרפורמות במיסוי ולהשקעה בתשתיות לצד הבטחות של מדריד לנהל דיונים על הצבעה חוקית בנושא. כך יוכלו מנהיגי קטלוניה להכריז על ניצחון ולשוב ולנהל את המחוז העשיר ביותר בספרד - לפחות עד לתסיסה הלאומית הבאה.
מנגד, היד הקשוחה של ראחוי, שכללה השתלטות של משרד האוצר במדריד על זה האזורי בברצלונה כדי למנוע שימוש בכספי ציבור במשאל העם וכן העמדתם לדין של מאות ראשי עיר, עשויה להפוך את הבדלנים לרוב במחוז - שאותו הוא מנסה לשמור חלק מספרד בכל מחיר.