בכל יום שישי בשעה 12:00 נפגשת החבורה ב"קפה ערבה" בעיר העתיקה בבאר שבע. ציון מגיע מאילת. פרוספר, יו"ר הפרלמנט, מגיע מגבעתיים בדרך לביקור אצל אמו. בית הקפה ממוקם בשכונה ד' בעיר, שבה גרים בעיקר אזרחים ותיקים וסטודנטים. "לפני שנים רצינו לגדל ילדים וחיפשנו לברוח משם", מספר יהודה, אחד מחברי הפרלמנט. "ברחובות נפגשת, אם רצית ואם לא, עם סמים ועם פשע. יכולנו לקנות כמה דירות, זה היה זול מאוד, עד שבאו אנשים מתל אביב והתחילו לקנות דירה להשקעה לסטודנטים. היום דירה פה שווה הרבה. כרגיל, העניין הם הפראיירים של הכלכלה", הוא מוסיף בכאב.
בקפה יושבים יהודה, ציון, ארמו, פרוספר, יוסי,יעקב, משה, דוד ודני. כולם נולדו בשכונה, וכולם חברים הרבה לפני חילוקי הדעות שלהם על העיר, על הפועל באר שבע, על שמאל וימין ועל עניין ועשירים. בדרך לשם שאלנו היכן נמצא בית הקפה. הצעירים לא ידעו, אך הוותיקים כן. למקום אין ממש שם, הוא עבר כמה גלגולים וכיום הבעלים והמנהלת היא אירנה עולה ותיקה שהחייתה את המקום.
מאיפה השם "קפה ערבה"? שאלתי את חברי הפרלמנט. יהודה התנדב לספר: פעם, בשנות ה-60, מפה היה כביש לכיוון ים המלח. הפועלים במפעלי ים המלח היו יוצאים ממש מכאן, ליד הקפה, כל יום בחמש בבוקר. במקום היו מכינים כ-300 סנדוויצ'ים לפועלים. הם היו שותים קפה, לוקחים סנדוויץ' ויוצאים במשאיות ובאוטובוסים לים המלח. בערב, המקום היה משמש את הבליינים של באר שבע.
עוד בוואלה! NEWS:
באיחור של 80 שנה: ניצול השואה בן ה-93 חגג בר מצווה
נתניהו מבקר בדרום תל אביב: "נחזיר את האזור לאזרחי ישראל"
תיעוד: שתי אימהות מתקוטטות במהלך הופעה של יובל המבולבל ברמלה
יהודה הוא טיפוס. בבאר שבע מכירים אותו כאדם ששובר מוסכמות. רוב האנשים פה ליכודניקים ימנים והוא איש שכונות, איש של פועלים, איש שהממסד בשבילו הוא סדין אדום. איש שמאל נדיר, מאחרוני הסוציאליסטים. "אתה לא יכול להתעלם מיהודה, אנחנו אוהבים אותו, הוא משלנו למרות שיצא הפוך קצת", מספר פרוספר. "יהודה לא מוותר על אף מאבק למען החלש, הפועל, הנזקק".
הקונצנזוס הוא הפועל באר שבע. היא סמל של גאווה, מעבר לפוליטיקה, לימין או שמאל, מערב או מזרח, שחור או לבן. כאן כל אחד מרגיש שיש לו חלק בבעלות על הקבוצה, שהוא שותף של בעלי הקבוצה אלונה ברקת. כל אחד מהם קשור איכשהו בהיסטוריה של הקבוצה, וכל אחד מרגיש שהשחקנים הם חלק מהמשפחה, שהם הילדים שלו.
"פעם היו מאבקים בין השכונות" מספר דוד. "שלום אביטן הוא משכונה ד', נומה משכונה ג' ומאיר ברד משכונה ב'. לכל שכונה היה את מקור הגאווה שלה. רבנו מי מוצלח יותר, אבל אהבנו את כולם. הם היו הפועל באר שבע והם היו מהשכונה שלנו. פעם ראינו כל משחק, מי שהיה לו מנוי יכול היה להכניס איתו ילד, ומי שלא, היה חופר מתחת לחומה או קופץ מעליה. "היום זה עולם אחר", מתאר יעקב. "יותר מסודר, מאורגן, מנוהל, קצת כמו מפלסטיק, אין כמעט שחקני בית", הוא נזכר. "פעם היו אוהדים שכונו חיות הנגב" מוסיף ציון. "הם ניהלו מהרחוב את הקבוצה, היום אלונה אילפה אותם. יש הצלחה, אז אין ביקורת. מעניין מה יהיה כשתהיה פחות הצלחה, כשיבואו ההפסדים".
גם רוביק דנילוביץ', ראש העיר, הוא קונצנזוס בפרלמנט כמו הפועל באר שבע. התושבים מרגישים כי מתחוללת בעיר מהפכה של ממש - בתרבות, בבנייה, במוזיאונים. אנשים ממרכז הארץ באים היום לעיר לטייל ולאכול. משה מתלהב ואומר: "אני מאמין שלא רחוק היום שכל מי שיורד לנגב לא סתם יעבור ליד באר שבע, אלא יכנס לאכול, לטייל, ואם לא, הוא ירגיש פספוס".
"מה עם התעסוקה?", מתערב יהודה. "תשאל את דוד. כל כמה שנים יש כאן מכרז חדש לחברת האוטובוסים העירונית, לקבלן האשפה ולכל מיני. אז מי שזוכה מפטר חלק מהאנשים ובכלל לא מכיר בוותק של העובדים. הוא צריך לזכות במכרז, אז הוא נותן מחיר תחרותי ותמיד זה על חשבון העובדים", הוא מוחה. "תשמע סיפור" אומר לי משה. "עבדתי בחברת האוטובוסים בעיר. עכשיו אני נהג אוטובוס בכפר סבא. כל יום אני ועוד כעשרים נהגים יורדים למרכז. על אותה עבודה אנחנו מקבלים שם שלושת אלפים, ארבעת אלפים נטו יותר מאשר משלמים כאן לנהגים. עם כל הנסיעות זה משתלם. למה זה צריך להיות כך, מה אנחנו שווים פחות?".
"שמעון אחי" הוא האח הגדול של משה ודוד, והם עושים לו כבוד. "לכולם קראו בשמות כמו שמעון, יעקב, משה ויהודה", מסביר לי ארמו. "היו הרבה ילדים עם השמות כאלה. כדי להסביר למי מתכוונים, אז תמיד לשם של בן האדם היה תיאור נוסף. שמעון אחי, יעקב מהמכולת, משה של סימה". "שמעון אחי" חגג 70 לא מזמן. "הוא חינך אותנו, היה קל מאוד בשכונה ד' ליפול לפשע" מספר דוד. "ההורים היו עסוקים בפרנסת המשפחה ושמעון שמר עלינו. חטפנו מכות, לפעמים כאלה שכאבנו ימים רבים. עם הזמן שמעון למד וכבר לא היה חייב להכות, הוא למד לדבר אתנו. למרות שלפעמים המכות כואבות לנו עד היום, אנחנו חייבים לו הכל".
"ביבי חף מפשע, אבל יוגש נגדו כתב אישום"
ואיך אפשר בלי לדבר על ביבי. לא מדברים על ימין ושמאל, לא על סוגיות חברתיות, כלכליות או מדיניות, לא מדברים על יאיר לפיד מול ביבי, לא מדברים על אבי גבאי מול ביבי. מדברים על ביבי. גם בימין וגם במרכז וגם בשמאל. מדברים רק על "כן ביבי" או "לא ביבי".
"מאז החקירות הכול הפך משפטי", אומר פרוספר. "כל אחד שמדבר איתך, אחרי שתי מילים מוסיף את המילה 'לכאורה'. אפילו הגברת מוועד הבניין שלי שולחת לי מסרונים ובסוף מוסיפה את המילה 'לכאורה'. אנשים התחרפנו פה לכאורה", מוסיף ופורץ בצחוק.
ציון מעיד על עצמו שהוא ליכודניק שרוף. לא משנה מה, הוא עם ביבי. יש לו תשובות מסודרות לכל חקירה, לכל נושא. הוא מציג את המסרים של אנשי הליכוד השרופים בשטף, באמונה ובהתלהבות. לא תשכנע אותו בשום טיעון נגד ביבי. הוא עבד הרבה שנים בעירייה באילת, אבל לא מספיק לפנסיה רצינית והוא חייב להשלים את פרנסת המשפחה כנהג מונית. הוא באילת, אבל שכונה ד' והחברים הם חלק ממנו והוא נוסע את כל הדרך לחברים ולמשפחה.
"שלא תתבלבל", אומר ציון. "יהיה כתב אישום נגד ביבי למרות שהוא לא אשם. כל כך הרבה משקיעים בחקירות האלה, כל כך הרבה מעורבים, ומה בסוף, יגידו שאין כלום? זה כמו שמתחילים לרכז כוחות צבא ליד רצועת עזה, הגבול מתחמם יותר ויותר, ואז ברור שבסוף תהיה שם איזו מלחמה קטנה", הוא מוסיף. "ביבי קיבל מתנות, בטח שקיבל. מילצ'ן חבר שלו 30 שנה. כשאתה בא לחבר, אתה לא מביא בקבוק יין? אז הוא הביא יין או איזה סיגר. מה זה בכלל בשביל מיליונר כזה. מיליונר כזה צריך להביא הרבה יותר".
הדברים של ציון גורמים ליהודה להרהר. "צריך לראות קודם מה יש בכתב האישום. יכאב לי אם יפילו את ביבי על סיגרים", הוא אומר. "הנאום של ביבי מפלג, אני מצפה מראש הממשלה לאחד את העם", אני אומר לו, והוא מיד משיב: "ביבי הולך כבר הרבה זמן בשדה מוקשים. ישבו עליו הרבה זמן ואז הוא החליט ליפול עליהם. עכשיו זה או ללכת הביתה או ללכת איתם ראש בראש". "ומה עם שני קדנציות מקסימום לראש ממשלה ולאשי עיר?", ארמו מאתגר את ציון. "לראש עיר כן, לראש ממשלה כן, אבל רק אחרי ביבי", הוא משיב.
"חברים, אני חייב ללכת לשוק לקנות דגים לשבת", מכריז יהודה, וכולם קמים כאילו ניתן אות. פרלמנט האספרסו נפרד בחיבוקים. שבת שלום.
רוצים שאיתן יגיע להתארח בפרלמנט שלכם?
כתבו לו - eytan.mizrachi@gmail.com