דעה: כשישראל מנהלת מו"מ עם חמאס, היא מעודדת את החטיפה הבאה

בשבוע שעבר התפרסמו ידיעות לא מאומתות בתקשורת הערבית על עסקה עתידית בין ישראל לחמאס, הנוגעת לחללים הדר גולדין ואורון שאול, ולאזרחי ישראל אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד וג'ומעה אבו-גנימה, המוחזקים בעזה. על פי הדיווח, שהוכחש בידי גורמים רשמיים בארץ, עתידה ישראל לשחרר כלואים פלסטינים, ובהם אנשי חמאס ששוחררו בעסקת שליט ומאז נעצרו מחדש, בתמורה להחזרת האזרחים החטופים וגופות הלוחמים.

גם אם העסקה לא תצא לפועל במתכונת המדוברת, עצם קיומם של המגעים מלמד כי הממשלה טרם הפנימה את לקחי העבר, וכמו קודמותיה, היא נגררת לתשלום מחיר כבד בתמורה לישראלים המוחזקים אצל חמאס. זאת, בניגוד לחוק הבינלאומי ולמרות גינויים מכל רחבי העולם, ובכלל זה מארגוני זכויות אדם שבדרך כלל עוינים את ישראל. בכך ממחישה הממשלה שעל אף כל הדיבורים התקיפים, חטיפת ישראלים נותרה עסק משתלם ביותר.

עוד בוואלה! NEWS:
כוח אש משמעותי: צפו בדגם החדש של נגמ"ש נמר עם צריחון ותותח
עו"ד שפטל המייצג את אזריה תוקף: "הרמטכ"ל נראה כמו פקיד שמן"
הבחירה האחרונה: על אזריה לוותר על ערעור - שרק יחמיר את מצבו

אין ספק שנושא השבויים והנעדרים הוא עדין מאין כמותו, ושהרגישות הציבורית לגורלם מרקיעה שחקים. שווה לזכור כי היו אלו הנסיבות הפוליטיות שיצרה המחאה החברתית שהביאו בזמנו לשחרור היקר מאוד של גלעד שליט; על העסקה ההיא נאמר שהייתה "האחרונה מסוגה". עברו שבע שנים, ולמרבה התדהמה עסקה אחרונה נוספת עומדת על הפרק.

הצורך של ממשלות לפתור כל משבר באופן נקודתי – במקום לשלם את המחיר הפוליטי של התוויית דרך חדשה – אינו בעיה של העת הנוכחית בלבד. לאחרונה התפרסם ספרו של עובדיה ירושלמי, "חמש הדקות האחרונות" המספר על שהתרחש ליהודי מצרים בין השנים 1970-1967. לפי הספר, לאחר תבוסתה של מצרים במלחמת ששת הימים, ובניסיון להסיט את הביקורת מהכישלון הצורב, הוציא ג'מאל עבד אל-נאצר קמפיין מתוזמן של מעצרים נגד האבות והבנים הבכורים של יהודי מצרים, בטענה כי מדובר במרגלים ציוניים. שלוש שנים היו יהודים מצרים עצורים בבתי כלא, בתנאים מחפירים ותחת עינויים קשים מנשוא. יהדות העולם נזעקה, ממשלת צרפת לחצה על קהיר, ושגריר ספרד אפילו הנפיק אזרחויות לעצורים, בניסיון לשפר את מעמדם. ומה עשתה ממשלת ישראל? פנתה לנתיב של תחינות והיסוסים. בידי ישראל היו שבויים מצרים, וביניהם אפילו בנו של אחד מראשי שירותי המודיעין בקהיר. הממשלה בחרה אז לשחררו כ"צעד בונה אמון" שלא הועיל.

עסקאות שבויים באו והלכו מאז, והמנגינה לא השתנתה. גם היום יש בידי ישראל קלפי מיקוח רבים – מטיפולים בבתי חולים ישראלים, דרך הסיוע המועבר לרצועה, ועד לתנאי הכליאה של עצורי ארגון חמאס. אלא שגם הממשלה הנוכחית חוששת יותר מדי מגינויים בינלאומיים, מהפגנות ומשביתות אסירים. במקום לנקוט בצעדים פשוטים שיחזיקו את סוגיית החטופים בראש סדר היום המקומי והבינלאומי, וימחישו לכל הגורמים באזור את המחיר הכבד שישלם כל מי שינסה לחטוף ישראלי, היא נושאת ונותנת על תנאי כניעה. האבסורד הוא שהגישה הזו אינה מקרבת את שחרור החטופים אלא דווקא מרחיקה אותה, שכן לצד השני יש תמיד מוטיבציה לנסות למתוח את המשא ומתן מעט יותר ולהעלות עוד את המחיר.

בהיעדר תעוזה אסטרטגית בירושלים, מי שלקחה על עצמה את שינוי המשוואה היא משפחת גולדין עצמה, שפתחה בקמפיין ציבורי למען מדיניות נוקשה וחכמה יותר כנגד החמאס, ושימוש נחוש בקלפי המיקוח שבידי ישראל. אפשר רק להתפעל ממי שאיבדו את היקר להם מכל, ועדיין מתעקשים לראות את התמונה הכוללת – לא רק להילחם למען השבת בנם לקבר ישראל, אלא גם למנוע את החטיפה הבאה. הגיע העת שגם הממשלה תפנים את המסר הזה.