בין חסן בק למגדל השעון: היסטוריה של עימותים ביפו

(בווידאו: הפגנה על רקע מות צעיר מירי שוטרים ביפו, שבת האחרונה)

מותו של צעיר ערבי ביפו שנורה על ידי שוטרים בבוקר שבת והעימותים הקשים שבאו בעקבותיו, גורמים למתח בעיר המעורבת. גם הפעם היחסים העדינים בין התושבים הערבים והיהודים עומדים למבחן. שתי האוכלוסיות מקיימות לרוב שגרה של חברות ושיתופי פעולה בשלל תחומים, אך ההיסטוריה מלמדת שלא כך היה הדבר מאז ומתמיד. למעשה, אין להשוות את הקונפליקטים שצצים מעת לעת בין השתיים ביפו, להתרחשויות במחצית הראשונה של המאה הקודמת, אז נרשמו אירועים קשים מאוד וסכסוכים עקובים מדם.

התחדשות ההתיישבות היהודית ביפו החלה בראשית המאה ה-19. יפו, אז עיר הנמל המרכזית בארץ ישראל, הייתה מוקפת פרדסים ומנתה כ-8,000 תושבים, מרביתם מוסלמים. בעיר הייתה גם קהילה נוצרית גדולה לצד אותן מאות בודדות של תושבים יהודים.

עוד בוואלה! NEWS:
תושבי כפר ערבי בגליל דורשים שכונה לחיילים משוחררים מוסלמים
פרסום ראשון: כך מתכננת הממשלה להיאבק בפוליגמיה בישראל
בהלה בירושלים: מבלים נמלטו עקב קול נפץ בשוק מחנה יהודה

מעמדה של העיר הלך והתחזק, וכמאה שנים לאחר מכן, ב-1907, כבר גרו ביפו כ-40 אלף תושבים, חמישית מהם יהודים. נמל העיר היה לשער העלייה של היהודים לארץ ישראל והם החלו לבסס בה את מעמדם. התעוררות הלאומיות בקרב היהודים והערבים החלה לעורר מתחים ובפורים 1908 האיבה הפכה לגלויה. היהודים עמדו לחגוג את החג, לראשונה, בנשף מסכות שמח. אולם ידיעות מוקדמות ומספר אירועים של הטרדות נשים, הקפיצו כמה מהתושבים לעמדות השמירה. בעיתון "הזמן" נטען כי הסיבה לאותה התנהגות בעייתית בקרב כמה צעירים ערבים הייתה שתיית אלכוהול. הכותב ציין כי "אין לנקות מאשמה את היהודים החנוונים עם הנשמה החנוונית שלהם", על כך שהם מוכרים אלכוהול בעיר.

חששם של התושבים היהודים הפך למציאות, ולטענתם צעירה הותקפה ברחוב בידי ערבי. השומרים החמושים באלות וסכינים רדפו אחר החשוד במעשה ותפסו אותו בתוך חנות משקאות, שם דקרו אותו בסכין ופצעו אותו קשה. בתגובה פרצו חיילים עותמאנים לתוך נשף המסכות. למקום הגיעו גם תושבים ערבים. החוגגים היהודים הוכו קשות. 13 מהם נפצעו, חלקם מיריות החיילים. בין הפצועים גם זקן שהגיע לארץ ישראל מרוסיה, באותו יום.

האירוע גרם לשבר בקרב תושבי יפו היהודים. הם נוכחו כי השלטון העותמאני לא מגן עליהם בשעת צרה וגרוע מכך, האשים אותם במקרה הקשה. בנוסף לכך עלה בקרב המתיישבים החשש שהמתנגדים לתנועה הציונית ישתמשו באירוע זה כהוכחה לכך "שגם בפלשתינה לא יוכל היות כל עתיד ליהודים, מפני שגם שם ייתכנו מאורעות כמו ברוסיה". ההתנגשות הקשה הביאה לתחושות קשות בקרב היהודים; "בבואנו לבית החולים ובראותנו את הנפצעים יחרד הלב על הכוח היהודי הנשבר", נכתב אז.

העיר המשיכה להתפתח ולגדול ושמרה על מעמדה כנמל הראשי של ארץ ישראל. יהודים וערבים המשיכו לגור בשכנות טובה. יחד עם זאת, באותה תקופה החלו להתחזק גם התנועות הלאומיות – היהודית והערבית - ולא ניתן היה להתעלם מהמתיחות שהלכה וגברה.

כיבוש הארץ בידי הבריטים והצהרת בלפור העמיקה את הקונפליקט. ב-1 במאי 1921 פרצו פרעות ביפו והתפשטו ליישובים נוספים, במה שזכה לכינוי מאורעות תרפ"א. ביפו נרצחו ביומיים הראשונים 47 יהודים. לערבים היו 48 הרוגים, מהם רבים מאש הצבא הבריטי. בין ההרוגים היה הסופר יוסף חיים ברנר.

ניסן שפירא, בעל חנות ביפו שנפצע בעיניו, הובהל לירושלים לקבלת טיפול רפואי. שפירא תאר בעיתון "דאר היום" את שעבר עליו באותו יום קשה. הוא סיפר כי שב לחנות שלו מהשוק מיד כשהחלה המהומה וננעל מבפנים. בשלב זה, הפורעים פרצו לחנות, שדדו את הסחורה, ואז עלו אליו. "אני הצעתי להם מאה לירה ובלבד שלא יגעו בי ובספרי החשבון", סיפר. "הם לקחו ממני את הכסף ואחר כך חמסו גם את הפנקסים, קרעו את בגדי... הכוני מכות נוראות והשליכוני באכזריות נוראה מעל היציע על הרצפה למטה. לא הסתפקו האכזרים גם בזה והנה מצאו בחנותי בקבוקים אחדים של חומצה אצטית ושפכו על כל גופי ועל פני ונכנס גם לתוך עיני. אני נשארתי על הארץ מתבוסס בדמי, שבור ורצוץ לרביבים, כל עוד נפשי בי".

הפרעות גרמו לזעזוע עמוק. רבים מקרב היהודים תושבי יפו עזבו את העיר ועברו לעיר השכנה שהחלה לצמוח – תל אביב. בימים אלה החל לפעול ארגון "ההגנה", ומי שפיקד על שורותיו בתל אביב היה פנחס רוטנברג. שנה אחר כך כבר החל לפעול להגשמת חזונו להפקת חשמל מאנרגיית המים וב-1923 הקים את חברת החשמל.

מאז, הקהילה היהודית והקהילה הערבית התרחקו זו מזו והתגוררו בשכונות נפרדות. העיר המשיכה לבטא את המתח בין שני העמים. כמו בפעם הקודמת, גם מאורעות 1936-1939 פרצו ביפו וממנה התפשטו לרחבי הארץ. העלייה היהודית הלכה והתעצמה, והיישוב העברי כבר מנה כשליש מתושביה של הארץ. במקביל לכך גדלה רכישת האדמות בידי יהודים. המתח הלך וגבר והאדמה החלה לבעור, ומעת לעת התרחשו בארץ אירועי טרור במקומות שונים.

המתח הרב התנפץ שוב ב-19 באפריל 1936, אז פשט ביפו גל שמועות על טבח שיהודים ביצעו בערבים. השמועות היו שקריות, אולם המון ערבי התעמת עם היהודים שגרו בעיר או נקלעו אליה באותו יום. גם תושבי השכונות התל אביביות שעל גבול יפו הפכו ליעד. תשעה בני אדם נהרגו ועשרות נפצעו. יום לאחר מכן נרצחו שבעה נוספים. במקביל הכריזה המועצה הלאומית הערבית על שביתה כללית ביום ה-22 באפריל. השביתה נמשכה חצי שנה, והיא גרמה גם להשבתת נמל יפו, דבר שהאיץ את בניית נמל תל אביב. המרד הערבי הגדול התפשט לכל הארץ, שידעה שלוש שנים של מאורעות דמים.

יפו הייתה ליעד הראשון של השלטונות הבריטים במאבקם לדיכוי המרד. ביוני באותה שנה החליטו הבריטים להרוס בתים רבים ברובעים צפופים בעיר, מהם, כך חשדו, פעלו מארגני המרד. אולם המבצע הזה לא שינה דבר. יפו ותל אביב המשיכו להיות מוקד להתנגשויות. באוגוסט 1936 התרחשו שני אירועים קשים מאוד שגרמו לזעזוע עמוק. ב-16 באוגוסט השליך תושב ערבי פצצה מקרון רכבת ברחוב הרצל. דוד אלבאלה בן השמונה נהרג, ו-20 בני אדם נוספים נפצעו.

הפיגוע התרחש כשקהל רב המתין ליד חדר המתים של בית החולים "הדסה" ברחוב מזא"ה, ממנו עמד לצאת מסע הלוויה של יוליוס ואגשל, עובד חברת חשמל, שנרצח יום קודם לכן, כשעבד ליד מקווה ישראל לתיקון תקלה בקו החשמל צריפין-רמלה. בשל האירועים גברו חילוקי הדעות בקרב התושבים היהודים. "בקהל ההולך וגודל גובר הזעם, ויש גם חרחרנים מחוסרי מצפון החורכים את צידם: מסעירים ומטילים דופי במנהיגי התנועה הציונית", נכתב בעיתון "דבר".

ערב לאחר מכן, ב-17 באוגוסט 1936, נורו למוות שתי אחיות בית החולים הממשלתי ביפו. השתיים, מרתה פינק ונחמה צדק, בנות 19, נורו למוות בדרך לעבודתן בבית החולים ביפו. בהלוויה שנערכה יום לאחר מכן השתתפו כ-20 אלף מתושבי תל אביב.

יפו המשיכה להיות מוקד לחיכוכים וקרבות גם עשור לאחר מכן. אחרי ההצבעה על תוכנית החלוקה באו"ם בכ"ט בנובמבר, השכונות היהודיות הסמוכות ליפו הותקפו בתדירות גבוהה. המחתרות היהודיות מצדן, פגעו בתושבי יפו. ב-4 ינואר 1948 פוצץ הלח"י מכונית תופת ליד בית "הוועדה הלאומית" ביפו. 14 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. מכונית התופת הוסוותה כמשאית שמובילה תפוזים, סמלה של יפו.

ב-13 במאי 1948 נכבשה יפו בידי כוחות הצבא העבריים. מרבית תושביה עזבו אותה והעיר כמעט והתרוקנה מיושביה. רק כ-4,000 מ-70 אלף תושביה המקוריים נותרו. לבתים הנטושים נכנסו תושבים יהודים, רבים מהם עולים דלי אמצעים. כשנתיים אחרי הקמת המדינה, ב-1950, אוחדה יפו עם תל אביב. כיום גרים ביפו קרוב ל-50 אלף תושבים, מהם כשני שליש יהודים. כמובן שאירועי הדמים של המחצית הראשונה של המאה העשרים הם היסטוריה רחוקה ועגומה.

לא אחת עולים קונפליקטים ביפו, אולם הם אינם ייחודיים לעיר ומאפיינים את המדינה כולה, על בסיס הסכסוך היהודי-ערבי. העיר ידעה הפגנות אלימות במקביל לאירועים קיצוניים על רקע לאומני. הפגנות מסוג זה אירעו לאחר הטבח במערת המכפלה ובאירועי אוקטובר 2000. באותה העת, גם פורעים יהודים רגמו באבנים את מסגד חסן בק. הפגנה סוערת נערכה ביפו גם באוקטובר 2015, על רקע מתיחות בהר הבית.
גורמי מתיחות נוספים בעיר הם הקמת מתחמי יוקרה למגורים, בהם מתגוררים תושבים יהודיים בעלי אמצעים בסמוך לשכונות מצוקה של אוכלוסייה ערבית וכן התבססות גרעין תורני בעיר, צעד שמתפרש על ידי התושבים הערבים כניסיון "לייהד" את העיר ולשנות את צביונה.

ואולי זו השעה שתושבי יפו, כמו תושבי ישראל בכלל, יהודים וערבים כאחד, יחשבו על מה שנכתב בעיתון "הזמן" אחרי ארועי פורים 1908: "היהודים מצאו עצמם מרוגזים מאד, הרבה מוצאים שאנו אשמים במידה ידועה על שלא ידענו להתהלך עם הערבים ולחזק את הקשר בינינו".