לטענת המדינה, ילדי זוגות גאים יישאו בעול החריגות. מה רע בזה?

חריג – שונה. יוצא דופן. יוצא מן הכלל.
יומיים סוערים עוברים על הקהילה הגאה בישראל, בעקבות פרסום עמדת המדינה הנוגעת לאימוץ ילדים על ידי זוגות גאים. עיקר הביקורת מופנית כלפי הנימוק של משרד הרווחה, שטוען בין היתר כי "הילד הנמסר לאימוץ נושא תחושה של חריגות, ולכן רצוי ככל הניתן להימנע מהעמסת מטען נוסף על הילד". כל כך הרבה טעויות לוגיות, עמדות מוסריות הומופוביות והנחות חסרות ביסוס במשפט קצר אחד.

אך לפני שנצלול אל מעמקי בעייתיות הטיעון של מדינת ישראל, ברצוני לשתף משהו אישי. אני חיה עם בת זוג כחמש שנים. לפני כשנה נישאנו בטקס אזרחי מרגש ושמח. לאחרונה אנו חושבות להרחיב את התא המשפחתי שלנו, ולשמחתנו, איננו תלויות במדינה בכדי לעשות זאת. עם זאת, לא פעם חשבנו על אותו הנושא עצמו שהמדינה העלתה בטיעונה – האם אנו "דנות" את הילד שלנו לשאת על עצמו מטען של חריגות בחייו, מעצם הבאתינו אותו לעולם? אוסיף גם שבת זוגתי הינה נכת צה"ל, על כיסא גלגלים. חריגות בריבוע. גם לסביות וגם אימא נכה.

מעבר לטון הציני, זוהי אכן סוגיה בה דנו רבות בינינו. כיצד זה יתקבל בסביבת הילד העתידי שלנו? האם אנו חייבות לגדל אותו במדינת תל אביב כדי לא "להעמיס עליו" את עול חריגותנו הכפולה? האם זה הוגן כלפי הילד להביא אותו אל עולם בו אנחנו כזוג אימהות, ובת זוגתי כאישה בעלת מגבלה פיזית, נחשבות לחריגות?

עוד בנושא:
הסערה הגיעה לכנסת: תועלה להצבעה הצעת חוק אימוץ לפי טובת הילד
פרקליט נוסף נגד משרד המשפטים בנושא האימוץ: "הטביעו בנו אות קין"
שר הרווחה ביקש מבג"ץ הארכה לבחינה מחדש אימוץ על ידי חד-מיניים

מחשבות אלו הרי הן לב ליבו של טיעון משרד הרווחה, שקבע כי אכן לחששותינו יש בסיס. אנחנו חריגות. הבאת ילד לעולמנו, או אימוצו לצורך העניין, יוסיף עליו מטען עודף של חריגות. ואת זה אנחנו כמובן לא רוצות לעשות. האמנם?

הבעייתיות הראשונה העולה מתשובת המדינה היא בעיה לוגית פשוטה שכל אדם מן השורה יכול לעלות עליה ברגע. הטענה היא בפשטות – "ככה יהיה, כי ככה זה". במילים אחרות – התא המשפחתי הגאה הוא חריג כיום, לכן הוא יהיה חריג גם בעתיד. אין דרך אחרת, ההווה הוא העתיד. מדובר בעמדה צינית החוסמת הרמטית כל אפשרות לשינוי.

חמור מכך, בטענה הזו המדינה מסירה את אחריותה מתפקידה כמנהיגה, כקובעת טון, כגוף שנבחר על ידי הציבור וראוי להנהיג אותו אל עבר עתיד טוב יותר. משתמע מהטיעון שהמדינה מנתקת את עצמה מהאזרחים. היא לא קשורה למה שקורה פה, רק משקפת את העובדות ה"יבשות" – התא המשפחתי החד-מיני הוא חריג. לנו, כמדינה, אין מה לעשות בנידון.

בעייתיות נוספת קשורה לבלבול בין חריגות מספרית לחריגות מהותית. הנתון הידוע הוא כי בערך 10% מהאוכלוסייה הכללית מגדירים את עצמם כשייכים לקהילה הגאה. על כך אין וויכוח, אכן חריגות. מיעוט מספרי. אך טענת המדינה גוזרת בצורה חסרת אחריות חריגות מהותית מחריגות מספרית. ההנחה היא כי החריגות של זוגות גאים מהקהילה היא חריגות איכותית – אם ביכולות ההורות שלהם או אם ביחס של החברה אליהם.

שוב אותה נקודה: המדינה מייתרת את עצמה כגוף שאמור לדאוג לאזרחיה ולהנהיג אותם. יש "חריגות" בתפיסות החברה הישראלית את התא המשפחתי הגאה? המדינה תפעל בהתאם אליהן. אם מאמצים קו מחשבה זה, אפשר במהרה להגיע למקומות אפלים וחשוכים יותר – יש תפיסות סקסיסטיות בחברה? המדינה תפעל בהתאם אליהן. יש תפיסות גזעניות בחברה? המדינה תפעל גם בהתאם אליהן.

בעיה נוספת, ולדעתי החמורה מכולן, נוגעת להנחה הבסיסית ביותר שעליה עומד הטיעון – ההנחה כי חריגות הינה מעמסה. בין כל התגובות השונות של חברי הקהילה, בלטו במיוחד הילדים המקסימים שגודלו לידי זוגות חד מיניים. אלה יצאו בחירוף נפש להגן על הוריהם הגאים והחריגים. במגוון של ראיונות, קליפים וכתבות הם הסבירו עד כמה הם בעצם "נורמליים". עד כמה הם גדלו בסביבה אוהבת, חמה ובטוחה. עד כמה לא חסר להם כלום. עד כמה הם היו בוחרים בדיוק את אותו הדבר. שוב ושוב הצטדקו בפני מי שרצה לשמוע ופרסו בפני כל את חייהם המלאים והעשירים. סיפרו על טיולים, מתנות, חגיגות, טיסות לחו"ל. היה אחד שאפילו הסביר ש"הוא הולך לבית הספר כמו כולם".

לראות את כל אותם ילדים, רגישים וחכמים, מרגישים את הצורך להצטדק בפני תפיסות גזעניות והומופוביות היה מכמיר לב. מי קבע שחריגות היא שלילית בהכרח? והאם כל מי שחריג עליו להוכיח את עצמו כ"נורמלי" במובנים מסוימים בשביל לקבל כרטיס כניסה לחברה בישראל? האם אין למישהו מבין קובעי המדיניות במשרד הרווחה קרוב משפחה שהוא מוגדר כחריג בחברה? אני בטוחה שכן. ואני בטוחה שהם עצמם לא תופסים אותו כמעמסה על חייהם.

אחד מהמשפטים בתגובת המדינה היה "תא משפחתי שנתפס בחברה הישראלית עדיין כתופעה חדשה ושונה" חדשה ושונה? כמה נפלא, מדוע לא לחשוב על הדברים כפתח לשינוי? להתחדשות? להתקדמות קדימה אל חברה טובה יותר? בסופו של דבר ההגדרה של חריג הינה – יוצא מן הכלל. יוצא דופן. מה יכול להיות טוב יותר?

לסיום, אשתף במסקנות שבת זוגי ואני הגענו בנוגע לסוגיית העמסת עול החריגות על הילד העתידי שלנו. המסקנה החד משמעית שלנו היא שהוא אכן יגדל לתוך תא משפחתי חריג. הוא יהיה שונה. הוא יהיה יוצא מן הכלל. אך בזאת אנחנו לא דנות אותו לשאת עול או מעמסה, אלא להיפך – אנו מעניקות לו זכות. זכות לגדול בבית אשר יודע מה היא קבלת האחר, בית רגיש, חם, ופתוח. זכות להיות אדם שאינו מאוים מהשונה ממנו, אדם סבלני וסובלני.

אנחנו נמשיך במאמצינו להתקיים בתוך המרחב החברתי בישראל, עם השונות הכפולה שלנו, ולהיאבק על מציאות טובה יותר לכל החריגים באשר בהם, וכפי שהתחייבנו זו לזו בטקס הנישואין שלנו – לבנות משפחה טובה לילדינו, ולעשות כל שביכולתנו בכדי שביתנו המשותף יהווה בסיס לחופש, שוויון ואהבת האדם.