אחרי שקיעתה של האימפריה, מקרון מנסה להשיב את צרפת לגדולתה

לא קל להיות מעצמה לשעבר. להתרפק על תהילת עבר כשההווה אפרורי. מילא אם היה מדובר, נניח ביוון, או אף באיטליה. הפער בין לאונידס ותמיסטוקלס לבין יוון המודרנית מעמיד כל השוואה באור מגוחך. ובאיטליה ניסיונו של הדוצ'ה בניטו מוסוליני להעלות באוב את הליגיונות הממושמעים של יוליוס קיסר ולכבוש שוב את הים התיכון הסתיים בפרסה מדממת. יוון ואיטליה נותרו להתרפק על תרומותיהן הגדולות להיסטוריה האירופית, אף העולמית, חלק מהאיחוד האירופי.

צרפת, לעומת זאת, נמצאת בליגה אחרת. גם מבחינת העוצמה, ההשפעה על העידן המודרני – וגם משך הזמן הקצר יחסית שעבר מאז ימי התהילה. קל לה מאד להאמין, ולא בלי סיבה, שהיא עדיין מעצמה. אולי לא עולמית, וגם זה לא בא בקלות, אבל ודאי אזורית ואירופית. והיא אכן כזו.

עוד בוואלה! NEWS:
טראמפ ממשיך להגן על בנו: "רבים היו מקיימים את הפגישה, זה סטנדרטי"
כשבועיים אחרי ששוחרר מהכלא: מת חתן פרס נובל לשלום הסיני ליו שיאובו
תתעוררו: אין אפשרות להידברות ערבית עם איראן. דעה

לא מדובר רק על עוצמה צבאית. צרפת הייתה, ובמידה רבה עדיין, מעצמה מדעית וטכנולוגית, שלא לדבר כמובן על תרבותית. המהפכה הצרפתית הפיצה את זרעי הדמוקרטיה ברחבי אירופה. אמיל זולא לחם בה על צדק, וסופרים דגולים סיפרו על עלובי חיים ומוסקטרים, על אנגלי ומשרתו המקיפים את העולם במשך 80 יום ועל ריח עוגיות מדלן ונסיך זהוב תלתלים בין הדיונות.

כעת היא מנסה למצוא את מקומה החדש בעולם חדש, תוך כדי בדיקה חוזרת של זהות צרפתית מול שלל הזהויות האחרות שמציע העולם הזה, כשחלק ניכר מהזהות הצרפתית, ודאי המדינית, מוגדר על ידי מדינות אחרות, בהן - רוסיה, ארצות הברית והיריבות הוותיקות גרמניה ובריטניה, על גלגוליהן השונים.

על היחסים בין צרפת לארצות הברית, כמו גם עם כל מדינה, בעצם ניתן לתת את התיוג – זה מסובך. אמנם בסיום סרט המופת קזבלנקה צועדים זה לצד זה ריק האמריקני הציניקן, בעל בר לשעבר, ולואי, קפיטן המשטרה הציניקן עוד יותר, כששניהם יוצאים להילחם בנאצים באמירה של ריק: "אני מאמין שזו תחילתה של ידידות נפלאה". במציאות, זה קצת יותר מורכב.

צרפת עמדה לצד המתיישבים האמריקנים שנלחמו על עצמאותם, על אף שהיו לה אינטרסים להחליש את הבריטים; פסל צרפתי פיסל את פסל החירות; כשהגיעו החיילים האמריקניים לצרפת במלחמת העולם הראשונה והצילו אותה מהתמוטטות זה היה תחת הסיסמה של לפאייט, "באנו לפרוע את החוב", כשהם מתייחסים למרקיז הצרפתי שלחם לצד האמריקנים במלחמת העצמאות וששמו מתנוסס במרכז וושינגטון.

בין שתי המלחמות היה את הדור האבוד האמריקני – סקוט פיצג'רלד וארנסט המינגוויי, שכתבו בצרפת, ניגנו בה ג'אז והותירו את חותם על תרבות המאה ה-20. במלחמת העולם השנייה שוב היו אלה האמריקנים שנשאו בעיקר הנטל של שחרור צרפת, מהפלישה לנורמנדי ואילך, ותכנית מרשל האמריקנית הצילה את כלכלת צרפת אחרי המלחמה. צרפת התאהבה בג'ז האמריקני ובחלקים מהוליווד, ושדרות בפריז נקראו על שם נשיאים אמריקנים דגולים.

מנגד, לא היה קל לצרפת לקבל שהשפה הכלל עולמית – ביטוי שאף נקרא "לינגווה פרנקה" –בתחילת המאה ה-21 ואחת כבר אינה הצרפתית, השפה ששלטה בבתי המלוכה במאות הקודמות, אלא האנגלית, של האנגלו-סקסים שתמיד נחשבו בעיניה וולגרים אך היום היא תלויה בהם לביטחונה במידה רבה.

כשהאימפריה הצרפתית הדועכת הובסה בקרב דיאן ביאן פו בווייטנאם, האמריקנים, לצערם לימים, החלו לשאת בנטל המלחמה. כשצרפת ובריטניה יצאו למבצע סיני, הייתה זו ארצות הברית שהסבירה להן מהר ובחריפות את עובדות החיים. וכשמועמדים לנשיאות ארצות הברית כיום לועגים זה לזה הם אומרים לבוחרים "הוא אפילו יודע צרפתית" –זה סימן רע.

גם עם רוסיה היחסים סבוכים. רוסיה הצארית העריצה את צרפת ותרבותה וניסתה לחקות אותה לא במעט. עניין קטן – פלישת נפוליאון – אמנם הפריע ליחסים, אבל לימים הפוליטיקה האירופית עשתה את שלה. עם ברית במלחמת העולם הראשונה וסוג של שיתוף פעולה בשנייה צרפת נותרה חלק מהמערב שברית המועצות סימנה שהוא ידידותי, או לפחות עוין לארצות הברית, ולבריטניה, שמאז ומעולם הפריעה לצרפת.

הבריטים שפלשו במלחמת 100 השנים והשפילו את מיטב אבירי צרפת, ששלחו צבאות נגד נפולאיון, שחסמו את האימפריה הצרפתית במצרים ובהודו. שאמנם עמדו כתף לצד כתף עם צרפת במלחמות העולם, אבל לא נכבשו. צרפת, מצדה, הטילה וטו על הצטרפות בריטניה לאיחוד האירופי, וכעת שוב הברקזיט משאיר את שתי המעצמות האירופיות זו מול זו.

גם רוחה של גרמניה נמצאת תמיד שם. פרוסיה סיימה סופית את עידן התהילה של צרפת בתבוסה המשפילה בסדאן, והכרזת הקיסרות הגרמנית השנייה בארמון ורסאי, לא פחות. 43 שנה אחר כך צרפת כמעט שבותרה בידי גרמניה בתחילת מלחמת העולם הראושנה, והושפלה שוב במלחמת העולם השנייה. וזה 70 שנה ברלין היא בעלת בריתה הגדולה והחשובה ביותר של פריז. מאז תום מלחמת העולם השנייה צרפת מוצאת את יעודה החדש במסגרת האיחוד האירופי, כמובילת המעצמה הכלכלית האירופית עם גרמניה.

למרות כל השינויים הללו, ערב יום הבסטיליה, שבו ינוגן המארסייז, אולי ההמנון צמא הדמים ביותר בעולם, עדיין נותר לא מעט מצרפת שלא פעם - ולא רק בדמותם של שרידי תהילת העבר, כמו המונה ליזה או ארמונות מפוארים. צרפת היא עדיין מעצמה, גם אם לא בשורה הראשונה, אך כזו עם השפעה. היא משתתפת במאבק העולמי בדאעש ומחזיקה בכוחות במאלי, גם אם לגיון הזרים שלה לא יילחם עוד על הקמת מושבות באזורים אקזוטיים.

זו מדינה עם טכנולוגיה מובילה, שמשקיעה בתרבות לנפש יותר מכל מדינה בעולם, ויש לכך תוצאות. מספרות ועד קולנוע. תיירים מגיעים לפריז, לפרובנס ולריביירה. צרפת היא אחת מעשר הכלכלות הגדולות בעולם, ובבתי הקפה עדיין מתווכחים על פילוסופיה. לא כל מדינה צריכה להיות ארצות הברית זוטא.

הבחירות האחרונות נסובו במידה רבה על נושא הזהות. אם צרפתי הוא בהכרח ברטנן הקשיש עם כובע הברט והבגט בכפר קטן, או שיש בה מקום גם לצרפתי השחור, המוסלמי, הווייטנאמי, המשתלב במידה זו או אחרת בהצלחה של המדינה. הבחירות הניבו את התפרקות הסדר הפוליטי הישן.

המפלגה הסוציאליסטית כמעט נעלמה, השמרנית ספגה מהלומה, החזית הלאומית כשלה. עמנואל מקרון סחף את רוב המצביעים. הוא נשיא, יש לו רוב בפרלמנט. והוא מבקש לערוך שינויים גדולים. לשנות את חוקי העבודה, את הכללים ולערוך שלל רפורמות. זה לא יהיה קל.

מקרון, בניסיון להחזיר את צרפת לימי הגדולה, מציב חזון, שקצת דהה זה של עולם גלובלי, של פעולה משותפת למען יעדים לטובת האדם. כשדונלד טראמפ נשיא ארצות הברית, שאותו הוא מארח ביומיים הקרובים, מדגיש שהוא עוזב את הסכם האקלים כי הוא נבחר בפיטסבורג ולא בפריז, מקרון מציב את האיחוד האירופי, את המוסדות המשותפים והמאבק למענם כדוגמה נגדית לבדלנות של טראמפ.

למרות הכל, מעבר להשפעה על הפילוסופיה, על האומנות, על הקולנוע, על המדע, מתן אמנציפציה ליהודים, מאבקים אלימים ברחובות פריז פעם אחר פעם שגרמו זעזועים בעולם כולו – צרפת שוב ושוב התוותה דרך לעולם. ואחרי הכל, לפחות ביום חגה הלאומי, אי אפשר שלא להרים כוסית לחיי המדינה שנתנה לעולם כולו את השמפניה.