תתעוררו: אין אפשרות להידברות ערבית עם איראן. דעה

בתחילת החודש התקיימה בפריז עצרת המונים של האופוזיציה האיראנית, בהשתתפות נכבדים רבים מרחבי העולם, במחאה על התנהלות המשטר האיראני. העיתוי של העצרת הגיע בשלב רגיש במיוחד של המזרח התיכון, ובעיקר לאור מתיחות גואה ביחסים בין מדינות רבות בה. על כל פנים, הנימה השלטת של הנואמים בו – איראנים, ערבים ומערבים גם יחד – הייתה כי ממשל כמו זה שבטהראן אינו יכול להיות מתון.

ניתן כיום לומר כי ההימור על "הרציונליות" של הממשל בטהראן ואי-רצונו "להתאבד" – כך לפי נשיא ארצות הברית לשעבר ברק אובמה – נועד כדי "לשווק" את הסכם הגרעין עם איראן. ואולם, הימור זה מוכיח את האבסורדיות שלו בכל יום מחדש. הקישור לדאעש הוא חשוב על מנת להראות זאת - אל מול הזוועות שמבצע דאעש וההשמדה השיטתית המתקיימת בכל מקום שאליו מגיעים אנשיו, המיליציות האיראניות ואלו הנתמכות על ידי משמרות המהפכה, אינן שונות באופן מהותי מדאעש.

לדוגמה, בדרך החיסולים האלימה שלהן, העושה שימוש בלגיטימציה דתית כוזבת. כמו כן, אין כמעט הבדל בין הקיצוניות המעודנת בשפה דיפלומטית ותרבותית בנאומיו של הנשיא חסן רוחאני ושר החוץ שלו מוחמד ג'וואד זריף, לבין הקיצוניות הצבאית המפורשת והשחצנית של הגנרלים של משמרות המהפכה, החל בקאסם סולימאני וכלה בחברי המיליציות של עיראק, לבנון, תימן וסוריה.

שאיפתה של איראן לשחק תפקיד מרכזי במזרח התיכון לא החלה עם מהפכתו של חומייני בשנת 1979, עת טהראן החלה לשחרר את סיסמת "ייצוא המהפכה" ועת צירפה את "שחרור פלסטין" לעניין. ואולם, מאז הפכה תכנית "ייצוא המהפכה" למרכז הפילוסופיה של המשטר, שממשיכה כיום עם יורשו של חומייני – עלי חאמנאי.

על אף שפרויקט "ייצוא המהפכה" נעצר באופן זמני עם מלחמת איראן-עיראק, היא לא השביתה אותו לחלוטין. עם סיום המלחמה, המשיכה ההנהגה בטהראן לזרוע את זרעי המהפכה, לרבות התלות הארגונית, הדוקטרינרית והצבאית במשטר האיראני. דוגמה לכך הייתה בלבנון, עם הקמת ארגון אמל האסלאמי, ולאחר מכן חיזבאללה, וכן בעיראק, עם התמיכה בפלגים העיראקיים שנלחמו בשורות הכוחות האיראניים נגד הצבא העיראקי, ושחלק ממנהיגיהם נמצא כיום בעמדות מפתח בשלטון העיראקי.

זאת ועוד, מאמציה של טהראן לא הסתכמו בארגונים השיעיים, אלא היא טיפחה ארגונים סוניים חמושים, בפרט בהקשר של ארגונים פלסטינים הלוחמים בכיבוש. מטרתה הייתה, אם כן, באמת מרחיקת לכת.

בהקשר השפעת איראן על לבנון, ראו לדוגמה דברים שאמר מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, רק לאחרונה. נסראללה אמר כי "אם ישראל תפתח במלחמה נגד לבנון או נגד סוריה, המלחמה לא תישאר בשתי זירות אלו בלבד אלא תיפתח בפני מאות אלפי לוחמי ג'יהאד שיכולים להגיע מעיראק, תימן, איראן, אפגניסטן ופקיסטן, כמו גם מקומות נוספים, לרבות חמאס ותנועות התנגדות פלסטיניות".

המשמעות של הדבר ברורה – נסראללה, החי ופועל בלבנון, מסוגל להתחייב למעורבות של משמרות המהפכה האיראנית במלחמה עתידית בין ישראל ללבנון, וזאת ללא התייעצות עם הממשלה במדינה שבה הוא חי.

דוגמה אחרת היא הקשרים שבין איראן לתנועות קיצוניות בזירה הסורית, לרבות ארגון אל-קאעדה, ארגון ג'בהת אל-נוסרה, וכן דאע"ש. אין זה סוד שישנם מגעים והבנות בין ארגון אל-קאעדה לבין גורמים במשטר טהרן אשר שמרו עד כה על איראן מפגיעה, וגם אין זה סוד שדאע"ש לא לחם במשטרו של נשיא סוריה, בשאר אסד – הנתמך ע"י טהרן, בטח לא כפי שלחם במורדים, ובמיוחד ב"צבא הסורי החופשי". למעשה, המשטר הסורי אפשר ללוחמים באותן תנועות קיצוניות לנוע בחופשיות בגבולותיה, או להשתחרר מבתי הכלא שלה, כדי להילחם במי שאיראן רואה כאויביה.

לאור כל זאת, ולאחר שהקשר בין איראן לארגונים כמו דאע"ש, ארגון שזרע חורבן והרס ערים וכפרים בסוריה ועיראק, הפך לברור, אין כבר מקום לתהייה האם ניתן או לא ניתן להגיע להידברות ודו-קיום עם ההנהגה האיראנית הנוכחית. אחזור להתחלה, ולמילים המהדהדות מפריז: כפי שאלפי איראנים שהמשטר האיראני גירש אמרו, וכפי שאמרו קודם לכן מיליונים באיראן עצמה: לא ניתן לחיות עם המשטר הזה. ואם הם האיראנים לא יכולים לחיות עם המשטר הזה, וכיצד נוכל אנו בעולם הערבי לחיות איתו?

איאד אבו-שקרא הוא פובליציסט לבנוני ותיק. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-שרק אל-אווסט" היוצא לאור בלונדון. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר ולמרכז אעלאם, במסגרתו מתורגמים מאמרי דעה נבחרים מהעיתונות הערבית לאתר וואלה! NEWS. מערבית: דולי ברוך.