"בכל פעם המחשבה בורחת. צריך לאסוף אותה מחדש, ככה הרגשתי. כמה הראש שלי כל הזמן טוחן, כמו מכונת כביסה שלא מפסיקה לעבוד. בימים האלה ראיתי את כל החיים עוברים לי מול העיניים, אתה נופל להמון חלומות וזוכר אותם. ראיתי פתאום המון דברים מהעבר".
עשרה ימים של שתיקה, אכילה מועטה ו-17 שעות מדיטציה ביום כך נראית היוזמה החדשה של שב"ס ללימוד ותרגול ויפאסנה בקרב אסירים בכלא חרמון, שבו כלואים בעיקר עבריינים שהורשעו בעבירות אלימות, התמכרויות ומין. לצורך הסדנה הוקם מרכז מדיטציה מיוחד, שהופרד לחלוטין משאר הכלא, ואליו הופנו אסירים שהיו מוכנים לקחת על עצמם מחויבות ולתרגל את שיטת המדיטציה, שנחשבת קשה ביותר.
ויפאסנה היא שיטת מדיטציה עתיקה שפותחה בהודו לפני יותר מ-2,500 שנים. היא נלמדת בקורס בן עשרה ימים, ולאסירים שהשתתפו בפרויקט נערך מיון קפדני. רק אלה שנמצאו כשירים נפשית לעבור את התהליך הקשה התקבלו, ולא כל האסירים שהחלו בסדנה גם סיימו אותה. ב', אסיר בן 22, שוהה בין כותלי הכלא מגיל 15 בעקבות עבירות אלימות קשות. "הצלחתי לאלף את עצמי בקטע של ישיבה המון שעות. לא לזוז, לא לדבר, לא לפקוח את העיניים, להתרכז ולהתחבר במה שקורה בתוך הגוף, לדברים שעולים", סיפר על החוויה יוצאת הדופן.
עוד בוואלה! NEWS
בשל עברו הפלילי: מנהיג האופוזיציה ברוסיה לא יוכל לרוץ לנשיאות
המשטרה מציגה: בית הספר שמלמד את האירופאים לוחמה בטרור
אחרי שהביעה התנגדות: ישראל ביתנו תטיל וטו על הצעת הגיור
כלאי אביגיל סיטרוק, קצינת חינוך בכלא, הסבירה כי ויפאסנה הייתה קיימת בעבר במוסד. "זו שיטה שנותנת לאסירים, דרך החוויה, לחזור לאיזון, משהו שהרבה פעמים חסר להם", אמרה. "היא מלמדת איך כל דבר שקורה בחיים הוא בר חלוף, ובמובן הזה כדאי לא להתרגש, לא להשתוקק ולא לדחות. אתה בעצם לומד קצת לאלף את הרעש הגדול שיש לך בראש. אחרי כמה ימים האסירים דיווחו על תחושה של שקט פנימי, תחושה שהם לא מכירים, חוויה שהיא משהו אחר בשבילם".
"המדיטציה היא התבוננות פנימה בגוף", הוסיף גם כלאי רועי סגיר, עובד סוציאלי ומנהל מחלקה בכלא חרמון. "האסירים שהשתתפו פתאום גילו על הגוף שלהם את התנועה, ומן הסתם הבינו גם משהו על החיים. אין אחד שלא היה רגע שבו רצה לארוז את הדברים וללכת. במשך עשרה הם היו בשתיקה, לא עישנו, מה שלחלקם היה קשה מאוד. התחלנו 13 וביומיים הראשונים ארבעה נשרו, אחר כך נשארו תשעה וגם הם שקלו ללכת. זה לקום בארבע בבוקר עם הרבה מאוד מדיטציות לאורך היום, שתי ארוחות ובערב שעה של שיחה עם המורה שהגיע במיוחד מקנדה".
ב' הרחיב על תחושת חוסר הוודאות לפני הכניסה לוויפאסנה ועל הקשיים שציינו גם אנשי הצוות. "לא ידעתי לאן אני הולך בדיוק", סיפר. "ידעתי שזה משהו כזה 'רוחניקי' וידעתי שזה קשה, שצריך לשבת המון שעות ולקום מוקדם. אני מגיל צעיר לוקח ריטלין וקונצרטה, והישיבה משעה ארבע וחצי בבוקר עד תשע בערב הייתה מרתיעה". לדבריו, "בהתחלה זה המון מאבקים פנימיים, אבל באתי לשם באמת בשביל עצמי לא בשביל שליש או חופשות. כדי לראות אם זה יכול לעזור לי להשתחרר מעצמי. באיזשהו מקום ניתקתי קשר לעשרה ימים עם המשפחה, עם הספורט שאני עושה, עם העבודה שאני עובד בה פה בכלא. החלטתי שאני מסיים את עשרת הימים לא משנה מה קורה".
"בהתחלה עלו לי חוויות מהגן אפילו ושאלתי את עצמי מה אני עושה פה, ואמרתי שאולי זה לא בשבילי הדבר הזה", המשיך ב'. "אחרי היום הרביעי נשברתי, באתי לארוז את החפצים ולחזור למקום שממנו באתי. דיברתי עם המורה ביל, שהוא אדם מקסים, והוא סיפר לי על האנשים שבאו והתנדבו, שהם לא מקבלים משכורת. זה החזיק אותי. אנשים באים לשם מהטוב לב שלהם, מתוך אמונה אמיתית במה שהם עושים, אז אמרתי אולי יש בזה משהו. המורה אמר לי 'תן עוד יום, עוד איזה צ'אנס' ואחרי שהצלחתי לשבור את עצמי ביום הרביעי, קמתי ביום החמישי נקי ויודע מה אני פחות או יותר צריך לעשות במקום הזה".
גם הכאב הפיזי מהישיבה הממושכת לא הרפה מב', אך הוא החליט לא לוותר לעצמו. "אחרי שנשברת ואספתי את עצמי, אמרתי שאני צריך לקבל את המציאות, עם הכאבים הפיזיים והנפשיים, ולהסתכל על עצמי בלבן של העיניים", הוא מסביר את גודל האתגר. "יכולתי לקחת את הציוד כי אני לא חייב לאף אחד כלום. בכל יום התייעצתי עם המורה שהסביר לי על הטכניקה והתרגול עצמו, ועשיתי את חשבון הנפש שלי שם. הבנתי שהמקור של הסבל שלי הוא באמת מאוד מוקדם. היו לי עשרה ימים להיות בתוך עצמי ולשחזר כל מיני חוויות, ואני יכול להגיד שניצלתי את הזמן הזה לחשוב רגע: למה הגעתי לאן שהגעתי; למה הייתי צריך ללכת בגיל 13 להשתכר בפארקים, ולריב מכות, ולחפש את הדברים האלה?".
"אני לא יכול להגיד שהפכתי לאדם אחר, אבל החוויה הייתה מאוד מסעירה ומטלטלת", הוא מסכם. "אז כן, אני הייתי מה שמכונה 'נער בסיכון', ובסופו של דבר זה התפוצץ בנסיבות טרגיות מאוד קשות, והעבירה שביצעתי זה גם משהו שעלה לי שם. לאו דווקא איזו תובנה, אבל הסתכלתי פנימה, על מה אני מרגיש, על מה אני חושב".