שבוע לבחירות: כמו לרבין, "התרגיל המבריק" של תרזה מיי עלול להיכשל

ב-20 בדצמבר 1976 הודיע ראש ממשלת ישראל יצחק רבין שהוא מתפטר ומקדים את הבחירות. מאותו רגע הייתה ממשלתו לממשלת מעבר ששרים אינם יכולים להתפטר ממנה. בעצם הייתה זו מכת מנע להתפוררות הממשלה הבלתי אהודה מעצמה. "התרגיל המבריק" כונתה ההתפטרות בפי מקורבי רבין. היא "כלאה" את השרים בממשלת מעבר והובילה להקדמת הבחירות למאי 1977 בידיעה ברורה שהמערך ינצח, כמו תמיד. אך ההמשך זכור.

לפני כחודש וחצי הכריזה ראשת ממשלת בריטניה תרזה מיי במפתיע על בחירות מוקדמות. זה היה נראה כמו תרגיל, ובכן, מבריק: השמרנים הובילו בכל הסקרים ביתרון בלתי נתפס כמעט – בין 20% ל-30% על הלייבור, מפלגת האופוזיציה הנאמנה של הוד מלכותה (התואר הרשמי של מפלגת האופוזיציה, שנדמה כי הוא מוסיף נופך אצילי לפוליטיקה).

מנהיג הלייבור ג'רמי קורבין נתפס אז כאדם בלתי בחיר עם מצע שמאל קיצוני. מיי, שלא נבחרה להנהגת השמרנים והנהגת המדינה אלא ירשה את דייוויד קמרון שהתפטר, ביקשה את אמון הציבור בה לקראת המשא ומתן הלא פשוט מול האיחוד האירופי על ביצוע הברקזיט – יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. מה היה יכול להשתבש בנסיבות האלה? לא מעט, מתברר.

לקריאה נוספת:
שבוע לבחירות בבריטניה: מיי צונחת בסקרים - ועוברת למתקפה על יריבה
ברקזיט, חמאס והמלכה: מיי וקורבין בדיון סוער לפני הבחירות
בריטניה: מנהיג הלייבור השתתף בטקס לזכרו של אחד ממתכנני הטבח במינכן

שלא יהיו אי-הבנות, גם כעת – אלא אם תקרה רעידת פוליטית בלתי מתקבלת על הדעת – השמרנים אמורים לנצח בבחירות. אך מיי החליטה להכריז על בחירות בזק כדי להגדיל את הרוב בבית הנבחרים. כרגע לשמרנים יש רוב מוחלט – אך זעיר: 330 צירים מתוך 650. מעשית יש להם מעט יותר. זאת משום שעשרת הצירים הפרוטסטנטיים התומכים בהישארות צפון אירלנד בבריטניה מצביעים איתם בדרך כלל.

אבל מיי רצתה עוד ואולי החמדנות הזאת תזיק לה. החישוב היה הגיוני לחלוטין: הלייבור התרסקה בבחירות האחרונות ב-2015, וזו לא הייתה התרסקות חד-פעמית. סקוטלנד הייתה מעוז של הלייבור, וגם כיום היא מבצר אנטי-טורי (שמרני), אבל בבחירות איבדה המפלגה 40 מתוך 41 הצירים שהיו לה בסקוטלנד. כעת בסקוטלנד יש ציר אחד ללייבור, אחד לשמרנים, אחד לליברל דמוקרטים ו-56 למפלגה הסקוטית הלאומית. הסקוטים אמנם מתנגדים לשמרנים ולא ייכנסו איתם לקואליציה, ואף שהם קרובים אידיאולוגית ללייבור הם אינם הלייבור. ללא סקוטלנד, ללייבור אין שום אפשרות מעשית להיות המפלגה הגדולה ביותר.

שיטת הבחירות הבריטית מובילה ליציבות אך גורמת גם לעיוות מסוים. כך למשל, למפלגה הסקוטית הלאומית הצביעו בסקוטלנד כמיליון וחצי בני אדם ולה יש 56 צירים. ללייבור בסקוטלנד הצביעו כמחצית המספר ולה יש ציר אחד. למפלגת העצמאות הבריטית, UKIP, הצביעו שלושה מיליון בוחרים – ולה גם ציר אחד.

הכיצד? שיטת הבחירות היא אזורית-רובית. כלומר אם במחוז מסוים מתמודדים ארבעה, חמישה, עשרה – וזה בדרך כלל המצב – מי שצבר יותר קולות ניצח, גם אם מדובר רק 15% או 20% מהקולות. ל-UKIP הצביעו מיליונים המפוזרים ברחבי בריטניה. למפלגה הסקוטית הצביעו למעשה רק בסקוטלנד, כלומר הריכוז פעל לטובתם. בדרך זו גרמה השיטה להתרסקות המפלגה הליברל-דמוקרטית. כך, מצד אחד מעודדת השיטה יציבות, ומהצד האחר היא מעוותת את הבחירה – במשך שנים שלטו מפלגות ביציבות עם תמיכה של 40% מהבוחרים ואף פחות.

בחזרה למערכת הבחירות הנוכחית. הודעת מיי על סירובה לעימות חזיתי מול קורבין נתפסה כמשחק לא הוגן, ומי כמו הבריטים מאמינים בשמירה על הכללים. המהלך הבא של ראשת הממשלה היה מוזר מאוד – היא הודיעה על מס בריאות מיוחד נוסף שיוטל על קשישים בעלי בתים. המס שכונה מיד "מס הדמנציה" הזכיר לרבים את "מס הגולגולת" (מס אחיד על כל אדם ללא קשר להכנסתו, לרכושו או להוצאותיו) הזכור לשמצה שהיה אחד הגורמים למפלתה מרגרט תאצ'ר.

הביקורת הציבורית והזעם הובילו את מיי לבטל אותו בצעד פזיז שהתברר כמזיק. היא נתפסה גם כחסרת רגישות וגם כלא החלטית. כמו כן, היא לא רק פגעה בקשישים בעלי אמצעים – רובם תומכי השמרנים – היא גם פגעה בשירות הבריאות הממלכתי, בשעה שמערכת הבריאות הלאומית בבריטניה הנחשבת לחלק חיוני ולמקור גאווה במדינה, סובלת מקיצוצי תקציב חוזרים ונשנים תחת השמרנים.

וכך, השמרנים החלו לאבד גובה. אך למזלם, קורבין, מנהיג הלייבור עדיין נתפס כאיש שמאל קיצוני, שגם בזמן הברקזיט היסס ולא הפגין מנהיגות. עם זאת, הפער בסקרים הולך ומצטמצם ואפילו הגיע בסקרים אחדים ל-6% בלבד – שוב, יש לזכור שמדובר בסקרים בבריטניה והם כמעט לא רלוונטיים בראי הברקזיט – השאלה היא מה המצב בכל מחוז ומחוז.

ואז בא הפיגוע במנצ'סטר. אמנם כל הצדדים הסכימו שלא להשתמש בפיגוע במערכת הבחירות, אך כמובן שההבטחה הופרה כמעט מיד. מיי אחזה בשעת הכושר להסביר לעם מי חזק נגד הטרור – היא הייתה שרת פנים קשוחה – ומי לא יוכל לעמוד בפני אויבי המדינה. קורבין מצדו הצהיר שמדיניות בריטניה מול הטרור שגויה ורמז שלמדיניות החוץ הבריטית יש אחריות בכך שהטרור מכה בה. בנוסף לכך הוא גילה גילויי אהדה וידידות, שלא לומר הערצה, לטרוריסטים בעבר – אנשי "ספטמבר השחור" שביצעו את הטבח במינכן; אנשי חמאס שהוא דוגל בדיאלוג איתם למרות שהארגון מוכר כארגון טרור בבריטניה ובאיחוד האירופי – ואלה לא סייעו לתדמיתו.

השאלה המרכזית, מעבר לטרור, בבחירות האלה היא הברקזיט. על מי סומכים הבריטים יותר שינהל את המשא ומתן מול בריסל? מי ישיג להם עסקה טובה יותר – או במקרה הבעייתי יותר מי ינהל טוב יותר יציאה חד-צדדית מהאיחוד האירופי? תהליך זה רצוף שאלות שבעצם עוד לא החלו לדון בהן – החל ממדיניות ההגירה ומעבר של בני אדם, דרך מסים, מכסים והשקעות הון ועד שיתוף פעולה ביטחוני.

השבוע השניים קיימו מעין עימות. המראיין המוערך ג'רמי פקסמן ראיין את מיי וקורבין, בנפרד, מול קהל. הוא לא עשה הנחות לאף אחד מהם ושניהם יצאו לא מעולה. מיי התחמקה מהשאלה אם היא בכלל תומכת בברקזיט, אבל הודיעה שהיא מחויבת להחלטה שהתקבלה במשאל העם. גברת קשיחות תעמוד בפני ברלין ובריסל, לא תיכנע להם – אבל תישאר בברית איתם, כך לפחות היא טוענת. היא תגן על בריטניה בכל תחום, מטרור וביטחון ועד יחסים מול בעלות הברית הקריטיות מעבר לתעלה. קורבין, לעומת זאת, לא ידע לעשות זאת, אף שהוא כמובן טוען ההפך.

כמו במערכות בחירות אחרות במדינות אחרות המצע הכתוב חשוב פחות. ברור לכל שהבריטים במשא ומתן מול האיחוד האירופי יעשו פשרות ושעמדות הפתיחה רחוקות מלהיות עמדות הסיום. השאלה, כמו בכל מדינה, היא אחת – על מי את, אתה סומכים? מי ינווט את המדינה טוב יותר בעולם כאוטי? איזו מפלגה, איזה ראש מפלגה? התשובה של הבריטים, אמנם לא חד-משמעית אבל היא מיי והשמרנים.

ואולי הדבר המרכזי שמעלה את סכום ההימור של מיי הוא ההודעה של ראשי כל המפלגות בבריטניה לא לשבת עם מפלגתה השמרנית בקואליציה. כלומר, אם הם לא ישיגו רוב מוחלט, וכעת זה לגמרי לא ודאי, יתחילו דיוני קואליציה מתישים, כשהברקזיט, בין השאר על השולחן. ייתכן שבמצב כזה תיאלץ בריטניה לצאת מוקדם לבחירות נוספות. חוסר יציבות – במיוחד בזמנים של טרור ומשא ומתן על יציאה מהארגון המרכזי שבו חברה המדינה, ואולי בעקבותיו משבר כלכלי ולחץ סקוטי למשאל עם מחודש על עזיבת בריטניה – הוא מתכון גרוע מאוד למדינה, גם אם היא עשירה וחזקה כמו הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה.