(בווידאו: חנוכת היכל הזיכרון החדש בהר הרצל)
במשך שלושה עשורים, סגן אלוף (במיל') רפי חורש מבשר את בשורת האיוב. הוא היה המודיע הצבאי שדפק על דלתותיהם של המשפחות שאיבדו את היקר להן מכול, ומפגיש אותן עם מה שקרה: מות הבן. ועדיין, גם ההיסטוריה העגומה שלו בתחום לא הכינה אותו לאותו יום, ביולי 2010, שבו חוליית המודיעים של קצין העיר התדפקה על דלת ביתו שבעכו, ותציע לו סיוע בהתמודדות עם מות בנו אלעד, הקצין שמת לאחר מאבק במחלת הסרטן.
מגיל צעיר נחשב אלעד, בנם השני של מרים ורפי חורש, למי ש"הצטיין בכל מה שעשה", הם מספרים. "ילד יפהפה ומבריק. עוד מצעירותו, כל בני המשפחה נלחמו מי יעשה בייביסיטר לאלעד הקטן", הוא נזכר. "בכיתה י"ב הודיעו לו שהתקבל ליחידת העילית 'תלפיות', שבמסגרתה סיים הכשרה באוניברסיטה העברית בירושלים וכקצין צעיר שובץ בחיל הים".
עוד בנושא:
ישראל מתייחדת עם זכר הנופלים: אירועי יום הזיכרון לחללי צה"ל
הכישרון מבאר שבע שכיכב על הדשא ונפל בלבנון
"שמור עליי מלמעלה": אביו של דור חיים ניני כותב לבנו
במהלך הכשרתו, אירעו לאלעד שני תהליכים מרכזיים שהשפיעו לא מעט על חייו. האחד הוא היכרות עם בת זוגו שולמית, שהפכה לימים לאשתו ולאם בנם, אופיר. השני, היה חזרתו בתשובה, אך אביו מדגיש: "אמיתית, לא סתם להסתובב בכיכר עם כיפה ולהגיד: 'אני דתי'".
שנה לפני שחרורו מצה"ל, קטעה בשורה מרה את רצף האירועים האופטימי והתגלה בגופו של אלעד גידול סרטני נדיר. החייל הצעיר הגיע לבית המשפחה בערב שבועות באותה השנה, ואביו כבר הבין שמשהו לא בסדר. "תמיד הוא היה נמרץ וחייכן, אבל באותה הפעם זה היה שונה. הפנים הנפולות שלו אמרו הכול", הוא נזכר. "אלעד ושולמית סיפרו על גוש חשוד שהתגלה בצווארו. שאלתי אם יש חשד לסרטן, אמרו שכן, אבל שצריך להמתין לבדיקות".
לאחר זמן קצר, אושפז אלעד במחלקה ההמטולוגית בבית החולים תל השומר שבשיבא, והחל לעבור סדרת טיפולים שבמהלכה התגלה כי הוא זקוק לתרומת מח עצם דחופה. "בסופו של דבר, נמצא שאחיו הצעיר, ליאור, תואם. הניתוח הוגדר מוצלח", סיפר אביהם, והבהיר שהניתוח היה כל כך מוצלח שאלעד אף יכול היה לשוב לעבודתו בחיל הים למשך כמה שעות ביום. ואולם, לאחר חודשיים חלה הרעה במצבו, מה שגרם לפרישתו המוקדמת של אמו מרים ממשרד החינוך.
"היא העתיקה את מקום מגוריה לבית החולים כדי להיות איתו, בעוד אני עושה את קו תל השומר-קריית אונו, כדי לסייע בטיפול בבנם הפעוט, שהיה רק בן שנתיים", סיפר רפי. "לקחנו על עצמנו את רוב הטיפול בו במשך השנה שבה נאבק".
ביולי 2010, כואבים ומתקשים לעכל, המתינו הוריו של אלעד ליד מיטתו, "עד שהחזיר את נשמתו לבורא". גם באסון הפרטי שלו, חשב רפי על ההליך הצפוי לו. "זה כבר התחיל בדרך חזרה מבית החולים לבית בעכו, לאורך הדרך מהמרכז לצפון חשבתי על התהליך והתקשרתי ליחידה וביקשתי מודיעים מסוימים, שיסייעו לנו בתקופה הקשה", סיפר. בחצי חיוך, הוא מוסיף: "אתה עסוק כל כך הרבה שנים בשכול ובנפגעים, עד שהגורל האכזר דופק לך בדלת. לפחות יכולתי לעשות 'פרוטקציה' לעצמי, ולקבוע מי יהיה הצוות שיבוא לטפל בי ובמשפחתי ברגעים הקשים".
רפי עצמו השתחרר מצה"ל אחרי שבע שנות קבע, ב-1983. הוא החליט להתגייס לשירות מילואים כמודיע נפגעים בקצין העיר חיפה וימשיך כך בתרומתו. מבין עשרות הפעילויות שלו ביחידה, חורש אף ליווה את משפחת החלל אהוד גולדווסר, שנחטף ונהרג ב-2006, משפחת החלל עומר סוועאד מאירוע החטיפה בהר דב, את משפחתו של הקצין רם לוינס שנפל באסון השייטת ואפילו היה בין אלה שתמכו בבני משפחת שליט עם שחרורו של גלעד משבי חמאס. "זה או שיש לך את או שאין לך את זה, לא כל אחד יודע איך לגשת ולדבר משפחה שכולה, לא כל אחד יודע להפעיל את נכון את החושים ולזהות במהרה לאיזה כיוון הולך בית המשפחה מיד לאחר ההודעה הקשה", הוא מסביר.
אמנם המשפחה ממשיכה לפקוד את קברו של אלעד, והקשר עם בנו אופיר, שהיום כבר בן עשר, נמשך באופן רציף ואוהב, אבל המשפחה מתקשה לאסוף את הכוחות ולהמשיך בהנצחתו של בנם. "אשתי מאוד רוצה להכניס ספר תורה לזכרו של אלעד, וזה מאוד קשה לנו נפשית. אלעד כל כך אהב טיולים ובננו הבכור חיים רצה להפיק טיול משפחתי. אבל בכל פעם שאנחנו מתחילים בהפקת אירועים להנצחתו של אלעד אנחנו קופאים מהמחשבה על אלעד שאיננו".
עדי אריאל, עובד סוציאלי ממחוז חיפה של אגף משפחות, הנצחה ומורשת במשרד הביטחון, פגש את רפי מרים תקופה קצרה לאחר אובדן בנם. "מאז אנו שומרים על קשר חם ואוהב. רפי ומרים אנשים מרגשים, אשר לצד הכאב הבלתי יתואר הנוכח בכל יום ויום מחייהם, בחרו בדרך של נתינה", הוא מספר. "דרך המשקפת במידה רבה את אופיים ואמונתם, כמו גם את דרכו של בנם אלעד. רפי פעיל בארגון 'יד לבנים' בעירו ועושה למען רווחת המשפחות השכולות. מרים בחרה לנהל בהתנדבות את סניף 'יד שרה' של נהריה. שניהם פועלים במסירות, בנועם ובצניעות מעוררי השראה".
רפי המשיך בתפקידו כמודיע עוד כמה שנים, גם לאחר האסון האישי שפקד אותו, וגם בנו הבכור ששירת כמודיע ביחידת המילואים של אביו ממשיך עד היום לשרת כמודיע בקצין העיר נהריה. אבל אחרי יותר מ-30 שנים ומאות דפיקות על הדלת, רפי החליט שעשה את שלו ופרש מתפקידו לפני מבצע "צוק איתן". "20 שנה עסקתי בשכול ובטיפול בנפגעים מרגע הנקישה הקשה על הדלת. ומטבע הדברים אתה לא מתנתק מהמשפחות השכולות, ואז ביום בהיר אחד ההודעה המצמררת נוקשת בדלתך. גלגל החיים הזה שנסגר עליך. כל כך הרבה פעמים שאלתי את השאלה 'למה לנו זה קרה?', וכשאתה לא מוצא תשובה, אתה אומר שזה מכתוב".