האלוף שלא היה: הכישרון מבאר שבע שכיכב על הדשא ונפל בלבנון

עליזה אליהו פורצת בבכי קורע לב כשהיא נשאלת על עופר, בנה הרביעי, וגאוות שכונה ב' בבאר שבע. "הוא היה ילד שובב, חברמן. תמיד ידע להסתדר בגן ובבית הספר. אהב לצחוק ולהצחיק, וגם לשחק כדורגל מגיל קטן. קשה לי לדבר עליו".

עופר, שנקרא על שם שחקן הכדורגל והמאמן אליהו עופר, גר עם משפחתו מאות מטרים מאצטדיון "וסרמיל" המפורסם. הוא הצליח להתברג ולהתמיד בקבוצות הכדורגל של העיר, אך למרות כישוריו כבלם, המחמאות מהמאמנים והעתיד הספורטיבי הצפוי, החליט לוותר על חלום הכדורגל וב-1990 התגייס כחייל קרבי לגדוד צבר בחטיבת גבעתי.

הוא סיים בהצלחה קורס מ"כים, עלה לפלוגת הלוחמים שביצעה באותו זמן תעסוקה מבצעית בדרום לבנון, והתכונן ליציאה לקורס קצינים. ימים ספורים לפני יום הולדתו, נערך עופר למארב בעומק לבנון, בצל מידע מודיעיני שהגיע מפיקוד הצפון והתריע מפני חוליית חיזבאללה שפועלת בשטח לקראת מבצע מיוחד.

ערב יום שישי, ינואר 1992, חורף מושלג וקר במיוחד. הלוחמים שאיישו את מוצב "סחלב" נערכו למארב במרחק שישה קילומטרים מהגדר. איל בז'רנו (כיום סרן במילואים), אחד ממפקדי הכיתות, פנה למפקד הפלוגה והציע להחליף את עופר בפעולה כדי שיוכל לצאת הביתה ולחגוג את יום הולדתו, אך המ"פ התעקש שכל מ"כ ייצא עם לוחמיו.

עופר מונה לסגן מפקד הכוח, ולפני ארוחת הערב התקשר להוריו. "איך אתה יכול להתקשר משם (מלבנון)?", שאלה עליזה, שכעת משחזרת את השיחה כשהיא ממררת בבכי. "עופר אמר לי 'אמא, אל תדאגי, אני יודע להסתדר. אני בא ביום ראשון, תכיני לי את האוכל שאני אוהב'. אמרנו שלום. אחר כך הוא התקשר עוד פעם. שאלתי 'מה קרה?'. הוא אמר 'לא, כלום. רק רציתי לדעת מה נשמע'".

תור הלוחמים לטלפון היה ארוך, ומאחורי עופר המתין החובש איציק פרס. "שמעתי את כל השיחה. הוא דיבר עם כל כך הרבה שמחת חיים ולא הסגיר את הפעילות המתוכננת ללילה. הוא רק אמר: 'אני לא יודע אם אני אחזור'. בערב עשינו ארוחת שבת, והוא הרים את הכוס - אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, אני מצומרר - ואמר 'לחיי הסעודה האחרונה'".

המארב יצא לוואדי אל-עיון, מול כפר כפרא, בציר תנועה שמוביל לגבול ישראל, תשובה להתגברות התקפות חיזבאללה על מוצבי צה"ל ושיירות הצבא. "אתה יוצא ל-48 שעות ומה שסחבת זה מה יש. תחמושת, אוכל. אתה חושב גם על הסלקה של הצרכים", שיחזר בז'רנו. "הציוד היה חרמוניות, כאלה שנרטבות וזמן הייבוש שלהן הוא פי שישה ופי שבעה מהמוצרים שיש היום בשוק. ציוד כבד ברמות. אם תספר לחבר'ה היום בצבא, זה ייראה להם דרקוני ומופרך".

איל בלנק, המא"גיסט בכוח של עופר, נזכר ב"סוף שבוע מאוד מאוד קר, באופן קיצוני, האוויר פשוט חתך אותנו כמו סכין". לדבריו, "זה היה בין המארבים הראשונים שהחליטו לפצל: כוח אחד מלפנים וכוח נוסף בנקודה רחוקה קצת יותר, החולשת על הוואדי. השכבנו את המארב כשכבר היה חשוך. האדמה הייתה קפואה. רוב החיילים פשוט בכו בלילה מהכאבים. אתה מרגיש מהברכיים שאין רגליים. איך שהתחיל לעלות הבוקר, עלינו לאמצע קו רכס ובשעה 9:00 זה היה היום הכי יפה שיכולת רק לחלום. שמש, חם. הפשרנו את עצמנו. אכלנו קבנוס, ועופר אמר: 'הדבר היחידי שאני רוצה עכשיו זה טרנזיסטור כדי לשמוע 'שירים ושערים'".

הכוח תצפת ולקראת ערב חזר להתמקם בעמדות החשאיות של המארב. בלנק שכב לצד עופר יחד עם איציק החובש ואבי הקשר, כשקסדותיהם צמודות לבית החזה כדי למנוע הירדמות. "בערך ב-2:00 שמענו ירייה, ונתקלנו. קפצנו באוויר. אני כל הזמן חוזר לקור, כי איציק השתתף בתחקיר של חיל הרפואה ויצא לי לראות אותו במילואים. זה היה לילה של מינוס חמש מעלות. לא הצלחנו להכניס את האצבעות לשמורת ההדק, ממש ככה. היה לנו מרחק הסתערות מאוד גדול כי הכוח של חיזבאללה הגיע למעשה מישראל לכיוון לבנון ולא כמו שחשבנו, אז היה לנו משהו כמו 70-80 מטר להסתער כשבינינו לבין חיזבאללה היה נחל קפוא. כשנכנסנו לתוך הנחל חלק נחתכו מהקרח. הכול היה מסורבל, אבל המשכנו את ההסתערות במכת אש גדולה".

מפקד המחלקה ביקש מהלוחמים להתפקד, ולאחר שהתברר כי אף אחד לא נפגע הוא מחליט לירות פצצת תאורה כדי לאתר תנועות חריגות. עופר שמע רעש חשוד מעמדת או"ם קרובה ושאל "מי זה?", מתוך חשש שמא מדובר באחד מלוחמיו, ואז פצצת התאורה עלתה לאוויר. "מחבל שהסתתר בעמדה יצא משם עם קלאצ'ניקוב ובירי כבד פשוט פגע בעופר ובאבי", שיחזר בלנק. "כל הכוח התיישר וירה לכיוונו בבת אחת. הסתובבתי וראיתי דמות רצה. צעקתי 'נתקלנו מאחור'. ירינו עוד קצת, ומיד עצרנו את האש כי הכוח השני חבר מאותו כיוון. הייתה דממה כזו, והדבר הבא שאני זוכר זה את הקשר צועק בהיסטריה. זה משהו שלא, אי אפשר לשמוע את זה. איציק עלה למעלה. אתה שומע (בקשר) ולא מאמין שזה קורה. 'יש לנו פצוע'. וכולם מחכים לשמוע, ואז הוא אומר: 'עופר הרוג'".

מן הצד השני של מכשיר הקשר היה החובש, שניסה לייצב את מצבו של עופר ונאבק על חייו. "אחזתי בראש שלו, בדקתי נשימה והוא לא נשם. לא הצלחתי להחזיר לו לא דופק ולא נשימה. ניסיתי לטפל בו ולהציל את המצב, אני מדווח למ"מ שעופר לא איתנו ועובר לטיפול בפצוע השני".

כוח צנחנים בפיקוד סרן ערן אלכאוי הגיע לסייע וסרק את האזור בניסיון לאתר מחבלים נוספים. מאוחר יותר התברר כי המחבל שירה בעופר נפצע ומת בבית חולים לבנוני. אלכאוי עצמו מת אף הוא באזור כשבועיים לאחר מכן, בהיתקלות נוספת עם חיזבאללה, ומזכ"ל הארגון עבאס מוסאווי חוסל בתקיפת חיל האוויר – והוחלף על ידי חסן נסראללה.

"לקחנו נגמ"ש מכוח החילוץ של הצנחנים", סיפר בלנק תוך שהוא נחנק מדמעות. "שמנו את עופר באלונקה באמצע ויצאנו איתו מלבנון. אני בטוח שאף אחד לא שוכח את התמונה הזו, ושכל אחד מהמארב חי עם התמונה יום יום". בז'רנו, שחזר למוצב מחופשה, נזכר ב"ריצה לש.ג עם צ'ימידנים על הגב. היינו חסרי נשימה. הש.ג צועק לנו 'עופר נהרג, עופר נהרג'. אתה חושב שאתה חסין, שזה לא ייגע בך או יתקרב אליך ובסוף זה מגיע וזה כואב".

עליזה מקשיבה לתיאור האירועים המצמרר ופורצת בבכי. לידה ניתן להבחין בפינת הזיכרון לבנה, ובה נר נשמה, תמונות וגם נשקו האישי וקסדתו. "הוא כל הזמן היה אומר 'אמא, אל תדאגי לי. אני יודע להסתדר'. היה חוזר מלבנון בחורף ובשלג עם גופיות רטובות וכולו פצעים, ואף פעם לא היה מתלונן", סיפרה. "באותה שבת עבדתי לילה. לא ידעתי למה הרגשתי לא בנוח. סיפרתי לרופא התורן שהבן שלי יבוא מחר, וביום רביעי ייצא לקורס קצינים. בערך ברבע לשלוש לפנות בוקר הרגשתי משהו עמוק ולא ידעתי מה לעשות. חיכיתי לבוקר וכשהאחיות באו להחליף אותנו, הן שאלו אותי מה קרה. אמרתי שאני לא יודעת, שלא טוב לי ואני עייפה.

"חזרתי הביתה, שלחתי את הילדים לבית הספר ושמעתי דפיקות בדלת. אני עוד מטושטשת מהלילה, ופתאום אני שומעת 'אנשים, תיזהרו כרגע היא חזרה מהעבודה'. פתחו את הדלת, ואני רואה את החיילים. אני לא זוכרת את הפנים שלהם. אחד מהם אמר לי: 'אני רוצה לספר לך על עופר'. אמרתי לו: 'מה עופר עשה?'. מרוב שהוא הכניס לי בראש שלא יקרה לו כלום, לא האמנתי. אמרתי לו 'לא יכול להיות. עד שאני לא אראה אותו אני לא מאמינה שקרה משהו. במקום לחגוג לו יום הולדת, עשינו לו הלוויה".

"הוא היה ממגנט, ילד שכולם היו נדבקים אליו בגלל טוב הלב שלו, בגלל שמחת החיים שהייתה בו", מספר בבכי ירון, אחיו הבכור של עופר שהתגורר באותם ימים בדנמרק ושב לישראל בעקבות האירוע. "מבחינתי הוא ילד, האח הקטן שלי. להגיד מה הוא היה יכול להיות היום? הכול. בדרך כלל אלו היו האנשים הכי טובים בעולם. אני יכול להגיד רק דבר אחד: אני גאה בילד הזה. אני אח של עופר ואני גאה בזה".

מנכ"ל הוועד הפראלימפי ניסים סספורטס, מאמן הכדורגל המיתולוגי מבאר שבע שהיה גם המורה של עופר בתיכון מקיף א', כינה את עופר "שחקן נשמה" ואמר כי הוא הזכיר לו את שלמה אילוז, שחקן העבר של הפועל באר שבע ונבחרת ישראל. "הוא היה שחקן אגרסיבי, דפנסיבי, בנוי טוב, מנהיג וכריזמטי. אני זוכר אותו כשחקן מאוד ממושמע שייצג ערכים כמו אהבה לזולת. הוא היה בין השחקנים המובילים והחשובים של נבחרת התיכון, ולא סתם יש שם טורניר על שמו ולזכרו כל שנה", הסביר.

אחד ממארגני טורניר הכדורגל בתיכון הוא בז'רנו, חברו שיצא במקומו לחופשה וכעת יכול לספר רק על מה שיכול היה להיות. "היה לו כושר והוא היה בנוי טוב. ככה בנוי בלם. הוא יכול היה להגיע רחוק. היה לו אופי של ספורטאי, ווינר בנשמה", נזכר. סספורטס מסכים. "בכדורגל אין חוקים, אבל אין לי ספק שהוא היה מצליח ומגיע רחוק", סיכם.