דורי, אהבת חיי הגדולה בעולם.
בימים אלה רבים שואלים אותי איך אני מרגיש לקראת יום הזיכרון, אם קשה יותר. אז אני רוצה לענות:
אני לא מרגיש אף שוני מיום רגיל. בשבילי הכאב הוא אותו הכאב, לא משנה אם זה חג, שבת, יום הולדת. להיפך - הכאב רק הולך ומתגבר. מפרק אותי, שואב ממני את האנרגיות, מרסק אותי, גורם לי לחיות במחשבות ללא הפסקה, נותן לי לחיות בסרט שלא נגמר.
חיי עם השותפים הלא רצויים שלא עוזבים אותי לרגע: העצב, המחשבות והכאב, ושאלת השאלות - למה עזבת אותנו?
חברים יקרים, יום הזיכרון זה לכם, לעם ישראל, שנזכור ונדע בזכות מי אנחנו חיים וקיימים במדינת ישראל.
פעמים רבות אני מוצא עצמי מכונס, מעלה זיכרונות רחוקים ומתוקים, מהרהר בזיכרוני על הגבר שגדלת להיות בעת לכתך, על הנפש הצעירה בגוף הגבר שכך נקטף לו בטרם עת.
מדי פעם, כשאוזניי שומעות בחטף את צמד המילים "אהבת חיי" אני אומר שזהו צמד מילים שאותו אני ממלמל מדי יום ביומו לעצמי, לפנות בוקר, כשאני פוקח את עיניי עוד בשעות הקטנות של הלילה, ומדי לילה, כשאני הולך לישון. כך זה קורה לי תמיד.
אתה היית אהבת חיי, ונותרת אהבת חיי. אני סבור ובטוח כי אין עוד אהבה בעולם כמו שלנו. אהבת חיי, פשוטו כמשמעו, גם כשאתה לא כאן פיזית, נמצא איתי, אני חש אותך כל הזמן, נזכר במבטך המתבונן, בחיוכך הכובש , בצחוקך המתגלגל ובשמחת החיים שכה אפיינה את דורי.
אין להסביר את התחושה המתחוללת בכל חלקי גופי כאשר אני שומע את צמד המילים האלו, "אהבת חיי". לו רק יכולתי לרכוש את צמד המילים הללו, הייתי קונה אותן ובלבד שאחרים לא יוכלו גם הם להשתמש בהן חוץ מאיתנו.
בני היקר לי מכל,
מדבריי אלו אתה בוודאי יכול להבין כי מבחינתי רק אהבה אמיתית אחת קיימת בעולם, הלא היא האהבה של שנינו.
בני, אהבת חיי, לא להאמין שכל חיי הייתי אביו של גיבור, גיבור אמיתי שאני בטוח שגם אם היה מודע לגורל הצפון לו, לא היה נרתע אף לרגע מללכת בדרך האמיצה בה הלך.
איך סיפר המ"פ שלך אורון פאר, שאמרת לו? "רק בשבילך אעשה הכול, ובמקומך אחטוף כדור". לבסוף חטפת טיל קורנט, פגיעה ישירה שלא הותירה לך כל סיכוי.
הבית צועק את שמך
סביבי ישנם אנשים רבים, כולם יכולים ומנסים להשתתף ביגוני אך הם אינם יכולים להבין את כאבי, כי זה הכאב שלי ואני לא אתן לאף אחד לחוש אותו מסיבה אחת פשוטה: הכאב הזה שכה מכאיב לי, בדיוק הכאב הזה, גורם לי לא לשכוח אותך, כי אתה שלי, רק אתה יכול להשתתף בלילות השימורים שלי, רק אתה יכול לחוש את לבי השסוע.
אנחנו עדיין מדברים מדי יום ביומו לפנות בוקר ואני משתדל לשתף אותך בכול, ממש כפי שהיה כשהיית בחיים, בין אם מדובר במשפחה שכה אהבת, בגינה, במשק, במטעים, ובטרקטורים.
אני גם מקשיב לעצותייך ומנסה להתנחם בכך שיש לי כביכול את האפשרות לדבר איתך. בוודאי הנך יודע כי הכול השתנה מאז אותו יום ארור בו התבשרנו על לכתך. שנתיים וקצת יותר בהן אינך עמנו, ולמרות זאת עדיין לעתים אני מהרהר עמוקות ומרגיש שאני בתוך סיוט נוראי. כשאתעורר למציאות, הכול ישוב להיות כפי שהיה, שדורי ישן בחדרו מטרים ספורים מחדרי ולא ישן בבית העלמין בסוף הרחוב, וממש בעוד כמה דקות יתעורר לעוד בוקר חדש ומרענן.
אך המציאות מכה על פניי כאשר אני "מתעורר מהסיוט" ומתהלך בבית, הבית שצועק את שמך בכל סנטימטר. עובר ליד חדרך שנותר כפי שהותרת אותו בסוף השבוע האחרון שבו היית בבית, והכול נודם. הכול אותו הדבר כמו לפני שנתיים: הבגדים, האפטר שייב, חליפת הרכיבה וכן הרייזר והאופנוע. שום דבר, ואף לו הקטן ביותר, לא סר ממקומו, אלא רק נוספו בצדי הקיר והשידה תמונות מוגדלות שלך בתור חייל צעיר ומלא חיים.
אני חש כי לעולם אמא ואני לא נחזור להיות מי שהיינו בעבר, והחיים לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו. ואכן, לדאבון הלב זה נכון. לנצח נחיה עם העצב ועם הגעגועים אליך.
אני מנסה להיאחז חזק בפתגם "להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה", ואכן אני משתדל לאמץ אותו, אך הדבר די קשה. אתה תמיד במחשבותיי. בין בלכתי לישון, ובין בקומי השכם בבוקר לעבודה. למרות זאת, בינתיים עשיתי מספר דברים שחשבתי שיקלו ולו במעט על חסרונך.
הקמתי לזכרך את האנדרטה בחזית ביתנו שכה אהבת. מהאנדרטה אני שואב כוחות להמשיך ולחיות בצל הכאב. כאשר מגיעים חיילים וחבריך לבקר ומתבוננים באנדרטה, קוראים אודותיך, אני מתמלא גאווה וחש בלבי כי אינך לבד ולעולם זיכרונך לא ייעלם מחיינו.
הותרת בי חלל כה עצום, דורי. בחייך כה דאגת שלא אעבוד קשה ושאהיה מאושר, לכן, בפנייה אישית אלייך, מבקש אני שתשלח לנו כוחות עילאיים להתמודד, והכי חשוב שתשמור על עצמך שם למעלה, בין כל המלאכים.
להתראות, אהבת חיי,
אוהב ומתגעגע, אבא.
