"המצב? כרגיל. חרא", אומר ע', תושב רצועת עזה. "המצב פה כל כך רע שלא נשאר לנו אלא לצחוק על זה. יש לנו ארבע שעות חשמל ואז חצי יום אין. ואז עוד ארבע שעות ואז 12 שעות בלי. אתה מבין? אז כבר יש כל מיני בדיחות. החבר'ה הצעירים אצלנו מפרסמים כל יום משהו בטוויטר או בפייסבוק. לדוגמה, איזה משפט שכתבו ש'בכל המדינות נופל שלג ואצלנו נופל החשמל'. או שבאחד מעמודי הפייסבוק פרסמו תמונה של שני צעירים מעזה, מסתכלים על שלט של חברת החשמל של עזה ומתגלגלים מצחוק. מה נעשה? הרי לדבר נגד חמאס אי אפשר ולדבר נגד הרשות הפלסטינית לא יעזור".
המציאות הקשה של הפסקות חשמל ממושכות ברצועה, המתלווה לעוני מחפיר, הפכה לשגרה עצובה עבור התושבים. בכל כמה חודשים הטקס חוזר על עצמו: הרשות הפלסטינית מודיעה שלא תסכים לשלם את המס שישראל גובה על הדלק הנכנס לעזה, ממשל חמאס אינו מוכן לשלם אף הוא, תחנת הכוח ברצועה מפסיקה לפעול ועמה גם אספקת החשמל לתושבים. בפעם האחרונה שבה פסקה פעולת תחנת הכוח, התנדבה קטאר לחלץ את העזתים מהמשבר ושילמה לישראל עבור הסולר. ייתכן שגם הפעם קטאר תעשה זאת, אולם בשלב מוקדם או מאוחר ייתכן שגם לקטארים יימאס מכך שחמאס חוגג על חשבונם.
היבט לא הוגן, כמעט מקומם, הוא שחמאס ממשיך לדרוש מיו"ר הרשות אבו מאזן ואנשיו או מקטאר לשלם עבור הסולר שמעניק לארגון חשמל. זאת, למרות שחמאס גובה על כך מסים מתושבי הרצועה וכל הכספים הולכים לקופת הארגון. אז מתברר שבעזה הכל אפשרי: גם לגזול את כספי האזרחים באמצעות מסים על גבי מסים, וגם לגרום באופן מלאכותי למשבר הומניטרי ברצועה כדי להאשים בו את הרשות ואת ישראל.
עוד בוואלה! NEWS:
ארבע שעות חשמל ביום, ובתי החולים בעזה בדרך להשבתה: "חמאס רוצה שנסבול"
חמאס ניסה להבריח חומר נפץ בתרופה של חולת סרטן מעזה
אזל הדלק בתחנת החשמל היחידה בעזה ולא ברור מתי תשוב לפעילות
מדיניות הקוזאק הנגזל של חמאס אינה בגדר חדש. עשרות מיליוני דולרים מועברים בכל שנה לזרוע הצבאית של הארגון, ליצרני הרקטות ולחופרי המנהרות, בעוד הארגון מתעקש בתוקף שאינו יכול לשלם על המים או הדלק שמגיעים מישראל. כמעט בכל יום השבוע ארגן חמאס תהלוכות של אלפי תושבים זועמים, ששרפו את תמונותיו של אבו מאזן ושל ראש הממשלה שלו רמי חמדאללה, וכמובן את דגלי ישראל. אולם אם מישהו מאותם תושבים זועמים רק ינסה לתהות מדוע חמאס אינו מעביר את הכספים כדי לשלם על הדלק, גורלו יהיה רע ומר. כך למשל, השבוע נעצר והוכה פלסטיני בשם מחמוד אל-זק, שאינו חבר פתח. חטאו הגדול של אל-זק היה שהעז לכתוב כמה דברים הקשורים בצריכת החשמל של חמאס בעזה, מבלי שהארגון יסכים לשלם על כך.
הבעיה המרכזית היא, שפתרון למשבר אינו נראה באופק בשלב זה. בכל השנים האחרונות, גם לאחר הפיכת חמאס בעזה ב-2007, הסכימה הממשלה ברמאללה להמשיך ולממן את חובות המים והחשמל של הרצועה. כך לדוגמה בתשלום מס הבלו, הרשות נשאה בנטל לבדה. אולם משהו ברשות ובהנהגת הפתח נשבר לאחרונה. ייתכן שזו ההבנה שחמאס חוגג על חשבונם, פשוטו כמשמעו. הארגון מספק חשמל ליחידות שלו, למוסדות, לזרוע הצבאית, האזרחית, הפוליטית הכל, על חשבון הרשות. המספרים שעליהם מסכימים הרשות והחמאס נשמעים הזויים: ב-2016 היה תקציב הרשות 4.14 מיליארד דולר, מתוכם היה תקציב הרצועה 1.65 מיליארד דולר. כלומר כ-40% מהתקציב של הרשות ברמאללה הולך בפועל לשלטון חמאס. מנגד טוען חמאס, כי המספר הזה מטעה. בפועל הרשות מקבלת מאות מיליוני דולרים בשנה מהרצועה באופן עקיף או ישיר ומכאן שההשקעה שלה ברצועה קטנה בהרבה מהחלק של עזה בתקציב. חמאס גם דורש שהרשות תעביר לו את כל הכספים שמוזרמים לקופתה בגלל פעילות מסחר ברצועה.
ייתכן גם שהצעד שעשה חמאס רק לפני כחודש, כשמינה וועדה ניהולית חדשה לרצועה המהווה ממשלה דה פקטו במקום זו של רמאללה, היה מה ששבר את הנהגת הרשות. זה כבר הרגיש כמו יריקה בעין של הרשות שמשלמת לא רק את חשבונות עזה אלא גם את משכורותיהם של 60 אלף פקידי הרשות ברצועה, כמעט כולם יושבים בבית ללא עבודה של ממש בגלל השתלטות חמאס על משרדי הממשלה. המשכורות של אותם פקידים, הן למעשה המנוע הכלכלי המרכזי של הרצועה. מכאן באה גם ההחלטה של ממשלת רמאללה לקצץ 30% בשכרם, ולהעביר מסר מכאיב לחמאס: אם לא תעבירו את סמכויות השלטון לידי ממשלת חמדאללה הרי שתיאלצו מעתה ואילך לשאת בכל ההוצאות.
ביום רביעי נפגשו שניים מראשי הפתח, אחמד חילס ורוחי פתוח, עם בכירי חמאס, בניסיון להגיע לפתרון המשבר. אולם האישים שהשתתפו בפגישה נשמעו אחריה ספקניים באשר לאפשרות של פשרה. פתח דורש מחמאס קודם כל לפזר את הוועדה הניהולית שמינה ובנוסף לוותר על השליטה בעזה. לחמאס על פי ח'ליל אל-חייה, מראשי הארגון ברצועה, אין שום כוונה לעשות זאת: הוועדה לא תפוזר וחמאס אינו מתכוון בשום פנים ואופן לוותר על המאחז היחיד שנותר תחת תנועה מבית היוצר של "האחים המוסלמים". אל-חייה רק הסכים לומר שאם ממשלת חמדאללה רוצה לבוא לעזה ולפתור את בעיותיה הרי היא מוזמנת לעשות זאת. ועל העונג הזה כנראה שגם חמדאללה יוותר.
ובינתיים, כמו בשיר של שלום חנוך, האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול. הנתון הבא כמעט בלתי נתפס: התושב העזתי הממוצע נאלץ לשלם יותר כסף עבור מוצרים שונים לעומת פלסטיני תושב הגדה. או במילים אחרות, יוקר המחייה גבוה יותר בעזה, על אף התנאים הקשים. איך נוצר מצב שכזה? די פשוט. העזתי הממוצע נאלץ לשלם כפל מסים כמעט על כל מוצר שהוא רוכש: מס המיועד לרשות הפלסטינית ומס המיועד לקופת חמאס. אם חשקה נפשו של אחמד מג'בליה ברכב חדש, הוא ישלם את מחיר המכונית פלוס המס שהרשות הפלסטינית גובה (נמוך יותר בהשוואה למס שגובה ממשלת ישראל). אולם אז כאשר המכונית נכנסת לרצועה, הוא נאלץ לשלם "אגרת מעבר" וכן מס שחמאס גובה על פי ערכה של המכונית. וכך גם לגביי מוצרים רבים אחרים, כמו טלוויזיות, מוצרי חשמל, או כל סחורה אחרת שנכנסת לרצועה.
צריך לומר חמאס אינו חס על התושבים. הוא חולב את העזתים ומטיל מסים על כל מה שרק אפשר. כך, המתיחות הפנים פלסטינית עולה ובמקביל גם התסכול והזעם של התושבים ברצועה. עם שיעור אבטלה עצום של 41.7% בעזה לעומת כ-18.2% בגדה (לשם השוואה, בישראל עומד הנתון על 4.3%), עוני חריף שאליו נלווה יוקר מחייה והפסקות חשמל, נראה שקשה שלא להבין מה יעלה בגורלה של חבית חומר הנפץ הזו.
