עם מהגרים, טרור ואבטלה: אפקט טראמפ והברקזיט עשוי לשנות את פני צרפת

דוגמה אחת פשוטה מראה עד כמה הבחירות לנשיאות צרפת מוזרות, ועד כמה רוח הזמן הפוליטית הבינלאומית מרחיקת לכת: מאז תום מלחמת העולם השנייה, מועמד המפלגה השמרנית לדורותיה ושלל שמותיה תמיד עלה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות, ומועמד המפלגה הסוציאליסטית, השמאל המתון, עלה תמיד – פרט לפעם אחת.

השנה, המועמד הסוציאליסטי עומד להתרסק בגבורה ביום ראשון הקרוב, ואם המועמד השמרני פרנסואה פיון יעלה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת זו תהיה הפתעת ענק. גם בצרפת קורסת הפוליטיקה הישנה. אבל להבדיל מארצות הברית - שם הייתה הפתעת ענק בפריימריז ובבחירות עצמן אבל המבנה המפלגתי נותר בעינו – לא ברור לאן צרפת הולכת.

"מאושר כמו אלוהים בצרפת", אומר הפתגם. ה"סובאה ויור" – אמנות החיים הטובים – אינו ביטוי צרפתי במקרה. אבל חלק מהאופי הלאומי הצרפתי הוא קנטרנות מתמשכת, המובעת בסרט אחר סרט. אם קיטורים היה מקצוע אולימפי, ישראל וצרפת היו מתחרות קבועות על מדליית זהב. המצב הכלכלי או החשש מהגירה ומפיגועים, אינם יכולים לבדם להסביר זאת. אולי הדבר המרכזי הוא תחושת אבדן הזהות שחשים צרפתים רבים, וכמובן בריטים רבים, אמריקנים רבים וגם ישראלים רבים.

מהי צרפת? המעצמה האירופית המובילה לשעבר שהטילה חיתתיה על אירופה עד ימי נפוליאון, זו ששפתה היא מקור המושג לשפה בינלאומית: לינגווה פרנקה, מרכז התרבות האירופית, מוקד לקנאה צורבת. אבל זו גם המדינה שהושפלה במלחמת העולם השנייה, שכתמי הקולוניאליזם, בעיקר באלג'יריה, מכתימים אותה, זו שראתה כיצד גרמניה והאנגלוסקסים השנואים עוקפים אותה בכלכלה, ובעיקר בהשפעה בין לאומית. לא מפליא שסיסמת הבחירות של החזית הלאומית, מפלגתה הימנית קיצונית של לה פן, היא "אנחנו בבית שלנו". כמובן, ה"אנחנו" שלה הוא אנחנו חלקי מאוד – הוא אינו כולל את המהגרים, את הפליטים, את המוסלמים, וגם אם לה פן מנסה להתנער מהמורשת האנטישמית של התנועה, זה בהצלחה חלקית בלבד – תומכיה לא שוכחים להזכיר שיריבה המרכזי, עמנואל מקרון, משרת ההון הבין לאומי עבד בבנק רוטשילד. הרמז ברור לכל.

עוד בנושא:
הבחירות בצרפת: מועמד המרכז מוביל - אך המפתח בשיעור ההצבעה
צרפת: נעצרו שני חשודים שתכננו לבצע פיגוע ביום הבחירות
רגע לפני הבחירות, "הדינוזאור הקומוניסטי" טורף את המרוץ בצרפת

לה פן ומפלגתה מנסים לגבש זהות צרפתית מחודשת. לחזור למאה ה-18. צרפת תמיד הייתה מדינת מהגרים, נפוליאון בכבודו ובעצמו נולד בקורסיקה, אז בשליטה איטלקית. אך כיום, המהגרים והפליטים אינם רצויים בשום מקום, ולה פן משחקת היטב על הקלף הזה. היא תעצור את ההגירה ותגרש פליטים, היא מבטיחה. ורבים מאוד, ולא רק בצרפת, מתחברים למסר זה. הגבולות הפתוחים של אירופה אינם עוד מקור לגאווה, אלא לחשש. וצרפת ספגה פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות; זיכרון הטרור בשרלי הבדו, בבטקלאן ובניס, עדיין טרי וכואב.

וישנה הכלכלה – מדינת הרווחה הצרפתית היא אולי הנפלאה בעולם, ויש לזה מחיר. ראשית, המחיר כפשוטו: כמעט שליש מהתוצר הלאומי הגולמי מוקדש למימון מדינת הרווחה. ומכיוון שקשה מאוד לפטר עובדים, ממעטים לשכור עובדים. השוק אינו גמיש. במאי 68 צעדו הסטודנטים בפריז כשהם רוצים לשבור את השיטה, למוטט את הרפובליקה, להציב שוב מתרסים בלב הבירה. מחאות הצעירים כיום הן בדרישה לקיצור, או לפחות לאי-הארכת שבוע העבודה – בן 35 שעות בלבד – ולקבלת מקום נחשק בדיור הציבורי. מרדנות המאה ה-21.

האבטלה הכללית היא סביב ה-10%, אבל אבטלת צעירים מגיעה ל-25%, וההערכות הן שאבטלת צעירים שחורים ומוסלמים היא 50% ויותר. אין נתונים, כי בצרפת החילונית אסור לשאול אדם לדתו. אבל זה שמתעלמים מהפיל לא אומר שהוא אינו נמצא בלב החדר. צעירים מובטלים חסרי עתיד בפרויקטים הענקיים המקיפים את פריז וערים אחרות מגיעים לפשע או למסגדים קיצוניים מחתרתיים, או לשניהם.

וגם בצרפת ישנה הפריפריה מול המרכז. צרפת הרפובליקנית הייתה תמיד מאוד אריסטוקרטית, בוגרי שניים-שלושה מוסדות אקדמיים אליטיסטיים מעבר לכל דמיון מנהלים את המדינה, וכעת צרפת של הפריפריה מתקוממת – שוב, טרנד כלל עולמי. והטרנד מסייע ללה פן.

אם תנצח, היא תוציא את צרפת מגוש האירו, ובשאיפה גם מהאיחוד האירופי. מהלכים שיכולים להביא לקץ האיחוד, אבל גם להביא לקריסה, לפחות בטווח הקצר, של הכלכלה הצרפתית, וכלכלה היא נקודת החוזק של המתחרה המרכזי של לה פן, עמנואל מקרון. שר האוצר לשעבר מטעם הסוציאליסטים, קנה את שמו כמבצע רפורמות וכעת הוא איש המרכז, שהקים תנועה חדשה, "קדימה" שמה. אם תרצו, הוא שילוב של משה כחלון ויאיר לפיד. הוא איש של גלובליזציה, בלי למצמץ, וגם קבלת מהגרים ושילובם. "אם ניכשל בכך", הוא אומר, "צרפת תמצא עצמה במלחמת אזרחים". הוא תומך בקפיטליזם, בליברליזם פוליטי וכלכלי, מצייר עצמו כאיש ביצוע. הוא יכול לעשות זאת, הוא אומר, לתקן את הדרוש תיקון. אבל הוא איש השיטה הקיימת בתקופה שבה העולם הוא נגד השיטה, נגד הממסד.

וכמו בכל בחירות המכבדות את עצמן בימים אלה, ישנה הנקודה הרוסית: לה פן היא חביבת הקרמלין, תומכת בפוטין ובאסד. על כן אתרי החדשות הרוסים הפכו את מקרון, האיום המרכזי עליה, למטרה, תקפו ותוקפים אותו שוב ושוב, כשהנקודה המרכזית היא נישואיו למי שהייתה מורתו, המבוגרת ממנו בעשרות שנים, עד שנאלץ להכחיש בפומבי שנישואיו אינם כיסוי להומוסקסואליות.

ובשבועות האחרונים עולה כפורח ז'אן לוק מלנשון, איש השמאל הקיצוני. השמאל הסוציאליסטי בצרפת עדיין שר את האינטרנציונל, ומלנשון, הטרוצקיסט לשעבר, שעזב את הסוציאלסטים כי הפכו לימניים מדי, שואף למלחמת מעמדות. אם ייבחר, יטיל מס הכנסה בשיעור זעום של 100% על מי שהכנסתם מעל מאה אלף שקלים בחודש, וחלק מהאנגסט הצרפתי, הוא בכך שמלנשון מתחזק. הסיוט של האיחוד האירופי ושל הכלכלה הצרפתית הוא סיבוב שני בין מלנשון ללה פן – שני מתנגדים לגלובלזיציה, שני אוהדים של פוטין.

בנואה המון, איש המפלגה הסוציאליסטית, ניצח בפריימריז כדי ליהנות מהכבוד המפוקפק למען מטרה חסרת סיכוי. הנשיא פרנסואה הולנד לא מתמודד על כהונה שנייה, אחרי שהגיע לאחוזי תמיכה-חד ספרתיים, והמון ייפול על חרבה של המפלגה באומץ.

וישנו מי שהיה אמור לנצח את הבחירות בקלות, פרנסואה פיון, איש המפלגה הרפובליקנית השמרנית. האיש שגבר בפריימריז על סרקוזי וז'ופה. הציפייה הברורה היתה שיעלה לסיבוב השני ושם יביס את לה פן. זה עוד יכול לקרות, כמובן: על פי הסקרים, ארבעת המועמדים המובילים – לה פן, מקרון, פיון ומלנשון – נמצאים כולם בטווח ההגעה לסיבוב השני, אבל שערוריית שחיתות שבה התברר שעשה לביתו תוך הונאה שבה נרשמה אשתו כעוזרת פרלמנטרית שלו אף שלא עשתה דבר עבור המשכורת שקיבלה, חיבלה בו קשות. גם לה פן מסובכת בשערוריית שחיתות בפרלמנט האירופי, אבל בה זה לא פוגע.

השנה כל הספרים שהגיעו לשלב הסופי בפרס הגונקור עסקו באסלאם בצורה זו או אחרת, וצרפת – וזה ייאמר לזכותה – לוקחת את תרבותה ברצינות. הספר השערורייתי של מישל וולבק, "כניעה", מתאר מדינה שאיבדה את דרכה, שקעה בריקנות עד כדי קבלה של שלטון חדור אמונה ותחושת שליחות, שלטון אסלאמי. הימים שבהם כל תלמיד באימפריה הצרפתית, מהודו, סין ועד סנגל החל את לימודיו במילים הבלתי מתאימות לחלוטין "אבות אבותינו הגאלים", רחוקים מאד. אסטריקס הוא דמות קומיקס, שנרגנותו יכלה להיות בת ימינו אלה, אבל הוא בוודאי אינו דמות להזדהות עבור בן המהגרים מאלג'יריה, הפליט מסוריה, המהגר החוקי מרומניה או פולין.

בצרפת, הסיבוב הראשון לנשיאות היה מעין שסתום ביטחון: המקום להביע בו את הזעם, להצביע הצבעת מחאה, ובסיבוב השני להתעשת. כלל לא בטוח שזה יקרה. יש בצרפת רבים הטוענים באנינות המוכרת היטב לשמאל הישראלי, למשל, שאם מתוך טהרנות, או מגניבות, או סתם עייפות, הם יסרבו להצביע למקרון בסיבוב השני. גם רבים מתומכי מלנשון לא יצביעו עבורו – לה פן בדעותיה הכלכליות קרובה אליהם הרבה יותר מהסוציאליסט לשעבר שהיה לפרגמטיסט. כמה מתומכי פיון, שבדעותיו בנושאי הגירה קרוב ללה פן, יצביעו אולי עבורה – והנה דרך ריאליסטית עבורה להגיע לארמון האליזה. ודאי? כמובן שלא. אפשרי? בהחלט.

שלושה ימים לפני הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות ויותר משליש מהצרפתים עדיין אינם יודעים למי יצביעו, או אולי יודעים ומתביישים לומר שכן, הם יצביעו לחזית הלאומית. המצביעים הביישנים של טראמפ קראו לכך בארצות הברית. ההערכה הסבירה ביותר היא שביום ראשון צרפת תטיל את קולותיה עבור התמודדות בין מקרון ללה פן בסיבוב השני. אבל בשנה של ברקזיט וניצחון טראמפ, שום דבר, כמעט, לא ייחשב הפתעה.