1,187 אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל שפתחו אתמול (שני) בשביתת רעב לא מוגבלת בזמן, עשו זאת בעיתוי שאינו מקרי. ב-17 באפריל מציינים הפלסטינים את "יום האסיר", והשביתה נועדה להגביר את התמיכה באסירים השובתים. ואכן, במהלך היום יצאו אלפי אזרחים להפגנות הזדהות עם השובתים, שגלשו בכמה מוקדים לעימותים עם כוחות הביטחון הישראליים.
מאחורי השביתה עומד מרואן ברגותי, שנעצר בשנת 2002 ונגזרו עליו חמישה מאסרי עולם, אולם הוא אינו מוכר כמנהיג אסירים בולט במיוחד. הוא לא הרבה לפעול למען זכויות האסיר ב-15 השנים האחרונות, ולא מיהר לשבות רעב כדי להזדהות עם חבריו לבתי הכלא, כשאלה יזמו שביתות רעב בנסיבות אחרות. מה קרה לברגותי, שדווקא כעת הוא החליט לצאת במהלך שכזה?
עוד בוואלה! NEWS:
ברגותי הועבר לבידוד בשל שביתת הרעב; צפוי להיענש על המאמר שפרסם
מהומות בהפגנות למען האסירים: "11 פצועים בעימותים עם צה"ל"
בהנהגת ברגותי: יותר מ-1,100 אסירים פלסטינים החלו בשביתת רעב
כנראה שהסיבה היא בעיקר אכזבתו של ברגותי, בכיר פתח, מצמרת הארגון, והניסיון של יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לדחוק את רגליו מהנהגת התנועה. אין זו התפתחות ספונטנית שנולדה על רקע מתיחות קשה או משבר בין שירות בתי הסוהר (שב"ס) לאסירים הפלסטינים כי אם צעד פוליטי שתוכנן ואורגן בקפידה על ידי ברגותי. הוא מנסה להוכיח כעת לכולם שאת מה שהוא הספיק לשכוח בפוליטיקה הפלסטינית, אחרים עוד לא למדו.
ברגותי נבחר אמנם במקום הראשון לוועדה המרכזית, הגוף הבכיר ביותר בפתח, אולם "חבריו" לצמרת הארגון דאגו שאף אחד מאנשיו לא יצליח להתברג פנימה, ולמעשה בודדו אותו. ברגותי ציפה שאבו מאזן יעניק לו תפקיד או מעמד רשמי - סגן יו"ר התנועה לדוגמה - אולם היו"ר פסח עליו.
למרות זאת, מקורביו של ברגותי מכחישים כי הרקע לשביתת הרעב הוא פוליטי. לדבריהם, הדרישות של ברגותי ושל חבריו בכלא משב"ס הוצגו לרשויות כבר לפני חצי שנה, עוד לפני הבחירות לוועדה המרכזית. אכן, שיחות בין הצד הישראלי לאסירים סביב דרישות אלה החלו כבר לפני כן, ובכל זאת, השביתה הזו מדיפה ריח עז של פוליטיקה פנימית, ולא רק מאבק למען שיפור תנאי האסיר הביטחוני.
ברגותי כבר מזמן אינו "מנהיג תנזים" מוקף בחמושים, כפי שהיה בתחילת העשור הקודם. הוא כעת כבר כמעט בן 58 וסב לנכדים, ומתוקף מעמדו הוא מפעיל קבוצה לא קטנה של אנשים מחוץ לכלא. המאמר שכתב ברגותי והתפרסם אתמול ב"ניו יורק טיימס", שבו הוא מסביר מדוע החל בשביתת הרעב, הוא עדות נוספת לכך שהשביתה תוכננה מבעוד מועד ובקפידה רבה, באופן שנועד לייצר תמיכה מרבית, לא רק בציבור הפלסטיני, אלא גם בדעת הקהל העולמית.
יתרה מכך, ברגותי הציג דרישות שהן בגדר קונצנזוס, ואף מנהיג פלסטיני אינו יכול להשמיע אפילו ציוץ נגדן. כמעט כל בכירי פתח וחמאס היו בכלא הישראלי בעברם, וכולם רואים בדרישות הללו מוצדקות - גם אם ברגותי גונב מהם את אור הזרקורים. הצבה של טלפון ציבורי באגפים הביטחוניים, החזרת הביקור השני בחודש, השבה של הלימודים האקדמיים והבגרויות - כל אלה ועוד מתקבלים באהדה רבה ברחוב הפלסטיני ובדרג הפוליטי.
יחד עם זאת, המאבק הזה של ברגותי ואנשיו, לשוב למרכז הבמה הפוליטית דרך בתי הכלא ולשיפור זכויות האסירים, לא יוכרע בימים הקרובים, אלא רק בחלוף כמה שבועות. 1,187 אסירים שובתים ביום הראשון זה מספר מכובד - מעל לציפיות של הצד הישראלי, אך פחות מאלה של הצד הפלסטיני - אולם יעבור עוד זמן עד שנבין בדיוק עד כמה נרחבת שביתת הרעב.
בנוסף לכך, לא כל אסירי פתח הצטרפו לשביתה. בעוד אנשיו של ברגותי טוענים כי מדובר בכוחות "עתודה ומילואים", כאלה שיצטרפו למסת שובתי הרעב בשלב מתקדם יותר, חלקם סירבו, בין היתר, מחשש שברגותי עושה עליהם "סיבוב". גם אסירי חמאס, על אף שפרסמו הודעות תמיכה המבשרות על הצטרפותם לשביתת הרעב, נמנעים בשלב זה מלעשות זאת נוכח החשש שברגותי גונב לכולם את ההצגה.
גם אלפי משתתפים בהפגנות "יום האסיר" הם בגדר הצלחה מרשימה, אם כי לא דרמטית. לא ברורה מידת ההזדהות של הציבור הפלסטיני עם המהלך, כמו גם מה תהיה עמדת הרשות הפלסטינית ומנגנוני הביטחון שלה. האם אנשיו של ברגותי יצליחו לייצר הפגנות תמיכה המוניות יותר בשבועות הקרובים, והאם הרשות תשתף פעולה עם הצעדים "העממיים", או שתנסה למנוע אותם?
מעבר לכל אלה, כמובן, יש לקחת בחשבון גם את תגובת שירות בתי הסוהר ומקבלי ההחלטות בממשלת ישראל לשביתה. אם השביתה הזו תסתיים מבלי שאף אחת מהדרישות יתקבלו, יהיה מדובר בתבוסה צורבת לברגותי. אולם אם ייענו לפחות חלק מהדרישות, ברגותי ישוב ויצטייר, למגינת לבם של רבים מחבריו בפתח, כמנהיג היחיד שיכול להוביל מאבק של ממש בישראל ולרשום בו הישגים.