מרואן ברגותי, בכיר פתח המנהיג את שביתת הרעב של האסירים הביטחוניים שהחלה הבוקר (שני), טוען כי זאת "הדרך השלווה ביותר של התנגדות הזמינה לנו". ברגותי, המרצה חמישה מאסרי עולם בכלא הדרים, שטח את הסיבות למחאה שבה משתתפים 1,187 אסירים במאמר דעה שפורסם ב"ניו יורק טיימס". בישראל זעמו על פרסום המאמר ועל כך שבסופו לא צוין כי ברגותי הורשע ברצח.
"שביתת הרעב מסמלת את התקווה שקיבות ריקות וההקרבה של השובתים תעזור למסר שלהם להדהד מעבר לתאי המאסר החשוכים", כתב ברגותי, שנעצר ב-2002 והורשע בבית משפט אזרחי. "לאחר שביליתי לפחות 15 שנים בכלא הישראלי, הייתי עד וקורבן למערכת המעצרים השרירותית של ישראל ולטיפול הלקוי באסירים פלסטינים. לאחר שמיציתי את כל האפשרויות, החלטתי שאין ברירה אלא להתנגד להתעללויות הללו באמצעות שביתת רעב".
יו"ר יש עתיד ח"כ יאיר לפיד תקף בחריפות את ברגותי ואת ניו יורק טיימס. "ברגותי הוא רוצח מורשע מהסוג הגרוע ביותר", כתב לפיד במאמר תגובה ב"טיימס אוף ישראל". "הוא היה מעורב בעשרות ניסיונות לפיגועי טרור. הוא גרם לכך שאנשים איבדו את משפחותיהם, שהוטלו בהם מומים, שחייהם נהרסו. את זה שכח הניו יורק טיימס לספר לקוראיו", כתב. מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב פולי מרדכי, תקף גם הוא את העיתון האמריקני בהשמטת היותו של ברגותי "רוצח ומחבל".
בהמשך מאמר הדעה, הוסיף ברגותי כי "עשרות שנים של ניסיון הוכיחו שהמערכת הבלתי אנושית של ישראל, של כיבוש צבאי וקולוניאליסטי, נועדה לשבור את רוחם של אסירים ושל האומה שלה הם שייכים, זאת באמצעות הסבת סבל גופני, הפרדתם מהמשפחות שלהם ושימוש בטכניקות משפילות".
ברגותי הזהיר כי למרות ההתנהלות של ישראל, האסירים לא יכנעו לה. "ישראל, הכוח הכובש, הפרה את החוק הבינלאומי בדרכים רבות במשך כמעט 70 שנה, ועדיין לא נענשה על מעשיה. היא הפרה סעיפים באמנת ז'נבה נגד העם הפלסטיני אסירים, גברים, נשים וילדים, ללא יוצא מן הכלל", כתב. "הייתי רק בן 15 כשנאסרתי בפעם הראשונה. הייתי בקושי בן 18 כשחוקר ישראלי הכריח אותי לפשק את רגליי בזמן שעמדתי עירום בחדר החקירות, רגע לפני שהכה במפשעתי".
"התעלפתי מהכאב, וכתוצאה מהנפילה נשארה לי צלקת על המצח. החוקר לעג לי לאחר מכן ואמר כי לעולם לא אתרבה, משום שאנשים כמוני יולדים רק טרוריסטים ורוצחים. כמה שנים לאחר מכן, הייתי שוב בכלא הישראלי והובלתי שביתת רעב, כשבני רק נולד. במקום דברי המתיקה שאוכלים בזמנים שמחים כאלה, חילקתי מלח לאסירים אחרים. כשבני היה כמעט בן 18, גם הוא נעצר ובילה ארבע שנים בכלא ישראלי".
לסיום, כתב ברגותי: "הסולידריות כלפי האסירים חושפת את הכישלון הפוליטי והמוסרי של ישראל. זכויות אינן בבעלותו של המדכא, חופש וכבוד הם זכויות אוניברסליות שמגיעות לכל אדם, בכל אומה. פלסטינים לא יהיו יוצאי דופן בעניין זה. רק סיום הכיבוש יסיים את חוסר הצדק ויסמן את תחילת לידתו של השלום".
בין הדרישות של ברגותי ואנשיו: החזרת ביקור שני בחודש של משפחות אסירים, צעד שבוטל בשל החלטת הצלב האדום; מניעת ביטול ביקורי משפחות בשל סיבות ביטחוניות; השבת הלימודים האקדמיים ובחינות הבגרות לבתי הכלא כפי שהיה לפני עסקת שליט; הגדלת מספר ערוצי הטלוויזיה בתאים, טלפונים ציבוריים באגפים הביטחוניים ועוד. בשב"ס אמרו כי אין משא ומתן עם האסירים, וכי אין כוונה לקיים איתם מגעים בנוגע לדרישותיהם.
המאמר גרם לסערה במערכת הפוליטית וגם הצבאית ישראל. אל מאמר התגובה של לפיד, הצטרף חבר מפלגתו וסגן שר החוץ מייקל אורן. הוא כינה את המאמר "פיגוע תקשורתי" וקרא לבחון את מדיניות השב"ס ולמנוע מאסירים ביטחוניים להתראיין בכלי תקשורת בינלאומיים בזמן מאסרם. לדבריו, "יש לוודא שמחבלים עם דם על הידיים ירצו את עונשם בתאם ולא על גבי דפי עיתונים".
אלוף מרדכי, לשעבר דובר צה"ל, כתב באנגלית כי "משום מה, עורכי הניו יורק טיימס שכחו לציין כי ברגותי אחראי באופן ישיר לרציחתם של ישראלים רבים כאשר פיקד על ארגון הטרור 'גדודי חללי אל-אקצא' במהלך האינתיפאדה השנייה. מוטב היה לציין בסוף המאמר כי ב-2004 הוא הורשע, לאחר משפט הוגן וללא שיקולים פוליטיים, ברצח וביצוע פעולות טרור ועל כן נידון לעונש של חמישה מאסרי עולם בכלא ו-40 שנות מאסר. מרוואן הוא רוצח וטרוריסט".
