היהודים בבלוק 20 במחנה אושוויץ-בירקנאו פחדו פחד מוות מהמפקד הנאצי שהיה אחראי על הבלוק. במיוחד פחדו ממקל העץ שהחזיק עמו תמיד, ושאיתו נהג להכות אסירים שנקלעו לדרכו. השמועות סיפרו שהוא מונה לתפקידו הנוכחי אחרי שנשפט למאסר עולם על רצח אשתו וילדיו. איש מהם לא ציפה שהמקל, שהיה לסמל האלימות הנאצית בעבורם, יהפוך לכלי שחמט שיסייעו להם לצלוח את שנות הפורענות במהלך השואה.
אלחנן אייבשיץ, גלף שהתמחה ביצירת מיניאטורות, גורש מלודז' למחנה אושוויץ-בירקנאו בקיץ 1944 ונכלא בבלוק מספר 20. גם הוא, כמו יהודים אחרים, נחשף לאכזריותו הרבה של מפקד הבלוק, אלא שהוא החליט לקחת סיכון, ולהציע למפקד לגלף כלי שחמט מהמקל ששימש להכאת יהודים. הוא הסביר את הבקשה החריגה בכך שהיותו של המקל דק ומעוגל הופך אותו למתאים במיוחד לגילוף. מלבד נטרול כלי הנשק, כוונתו הייתה לגרום לשיפור ביחסו של המפקד לאסירים. לתדהמתו, המפקד נענה בחיוב, ואף סיפק לאייבשיץ אולר קטן שנועד לביצוע העבודה. אלא שלאישור החריג צורף אולטימטום: על אייבשיץ היה לסיים את העבודה תוך ארבעה ימים, או שיוצא להורג. לצורך ביצוע המשימה קיבל אייבשיץ פטור מהעבודה במחנה והחל לעבוד על הפרויקט בבלוק.
עוד בוואלה! NEWS:
רחוק מעין הציבור מתחוללת אחת המהפכות החשובות בספורט הישראלי
נוסעות למען השלום: אלף נשים "השתלטו" על הרכבת לבית שאן
"פלמ"חניקית מופלאה": הלכה לעולמה צפורה נריה שלחמה בשער הגיא
בסופו של דבר, הצליח אייבשיץ לצאת מאושוויץ לפני שהשלים את המלאכה. הוא נבחר ביחד עם אסירים נוספים במהלך סלקציה, והועבר למחנה העבודה גרליץ הסמוך לגבול פולין-גרמניה. הוא הצליח להחביא את כלי השחמט שהכין וגם את שאריות המקל ואת האולר ולקח אותם איתו למחנה. במחנה גרליץ השלים את המלאכה, והתוצר שימש אותו ואת חבריו. מהעדות שמסר למוזיאון "יד ושם", עולה תיאור כמעט פסטורלי של שגרת חיים במחנה עבודה, ובליבה משחק השחמט.
"לפנות ערב, אחרי שהיינו חוזרים מעבודה ואוכלים מרק ירקות, נחנו ליד השחמט וניזונו ממבט והסתכלות בעיון אחרי מהלכי המשחקים. העלנו הצעות, דעות וסברות איך לקדם מהלכים במשחק, וממש נהנינו מהצפייה בו. לפעמים נסחף לתוך המשחק גם ראש הבלוק מס' 7, האחראי על הסדר, והצטערנו מאד על כיבוי האורות ועל החזרה למציאות העגומה, כי עוד מעט נצטרך לקום שוב לעבודות הכפייה", סיפר.
"זכיתי להפוך את מקל החובלים למקל נועם לאחר ששברתי אותו וגילפתי ממנו כלי משחק השחמט, שנתנו ליהודים הזדמנות נדירה להשכיח ולעמעם במקצת את עוצמת המציאות המרה. אותו באושר ברגעי ובזמני שזכיתי להסב לאחים בצרה, בעצמו הסב לי עונג רב, ובזה כבר באתי על שכרי", הוסיף. אייבשיץ נותר במחנה גרליץ עד ששוחרר במאי 1945 על ידי חיילי הצבא האדום.
באוסף החפצים של אגף המוזיאונים ביד ושם, שקיימו בשנים האחרונות תחקיר מקיף בעניין, קיימות דוגמאות נוספות למשחקי שחמט ששימשו יהודים במהלך השואה. משחק המחשבה עתיק היומין הוברח, הוחבא והוסתר, ושימש כהסחת דעת לאלו שסבלו יותר מכל מידיהם של הנאצים. חלק מהערכות נרכשו לפני המלחמה, אחרות, כמו זו של אייבשיץ, נוצרו במהלכה.
לפעמים, משחק השחמט היה סמלה של ידידות מופלאה, כמו זו שנוצרה בין חיה סטקולצ'יק בת ה-13 מהעיר צ'רנוביץ' ובין ליאוני גולדשטיין. השניים נפגשו בגטו מוגילב שבאוקראינה. התנאים בגטו היו קשים, ושררו בו תנאי רעב וקור. דוד, אבי המשפחה, הצליח לפרנס את המשפחה בדוחק בעזרת עבודות נגרות. האם מכרה תבשילים שהכינה ממעט המזון שהגיע לידיה. ליאוני וחיה העבירו את הזמן במשחקי שחמט, שאת חוקיו לימד ליאוני את חיה. לאחר ששוחרר הגטו על ידי הצבא האדום, נתן ליאוני את ערכת השחמט כמזכרת לחיה. "לזכר הימים הקשים אבל היפים 24.04.1944", כתב לה כהקדשה.
"השחמט נתן לי להיות עם עצמי, לחלום, לחלום על משהו יפה, לחלום על משהו טוב. זה היה האינסטינקט הפסיכולוגי, מתישהו צריך להיות טוב". כך תיאר יוליוס דרוקמן, שהיה בזמן השואה נער בן 11 בעל ידי זהב. דרוקמן נדד עם אמו לאחר הכיבוש הגרמני עד שהגיע לעיירה אובדובקה שבאוקראינה. שם, ביחד עם מגורשים יהודים רבים נוספים ניסו השניים לשרוד. יוליוס עשה שימוש בשתי ידיו ובחוש הטכני המפותח שבו ניחן, ויצר מחטים ומסרגות ששימשו בעלי מלאכה באזור. הואגם תיקן כלי עבודה שונים, ומכירתם סייעה לו בהשגת מזון.
בשלב מסוים פגש את מנחם שרף, נער יהודי שגורש מהעיר צ'רנוביץ. את השעות הרבות שבילו יחדיו העבירו בין היתר במשחק שחמט. יוליוס נשלח על ידי הגרמנים למחנה עבודה ועסק בתיקון כלי מלחמה גרמניים. העבודה במחנה הפכה אותו למקור מידע ששימש פרטיזנים ששהו באזור. בחורף 1943 הגיעו לאזור נציגי הצלב האדום ואספו ילדים ובני נוער עד גיל 15 במטרה לשלוח אותם למקומות ראויים יותר למחייה. הילדים, ביניהם יוליוס ומנחם, הלכו כ-70 קילומטרים בשלג, עד שהגיעו לעיר בלטה, שם נאמר להם שאין מקום לכל הילדים על הרכבת. מנחם שרף זכה לעלות על הרכבת שהמשיכה לבוקרשט ויוליוס נאלץ להישאר על הרציף. בטרם נפרדו, מסר יוליוס את משחק השחמט למנחם כמזכרת לחברותם. הוא ניצל ממוות לאחר שבחר לחזור לאובודבקה, לאמו, במקום להמשיך הלאה עד לשוויץ - בחירה שהייתה מובילה למותו.
פרק מופלא נוסף בסיפורם של יוליוס ומנחם התרחש שנים רבות לאחר המלחמה, לאחר שמנחם תרם את כלי השחמט ליד ושם בשנת 1997. קרובת משפחתו של יוליוס הגיע לתערוכה שבה הוצגו כלי השחמט וסיפרה לו עליה. בעקבות כך, הגיע יוליוס למוזיאון ושם הזדהה בפני עובדי המוזיאון ההמומים. 50 שנה לאחר שנפרדו, ובתיווכם של עובדי המוזיאון, הוא נפגש שוב עם מנחם.
גם אהרון וברוך רנרט, שני אחים שגורשו עם משפחתם מהעיירה ויז'ניץ שבאוקראינה, מצאו זמן לשחק שחמט. את משפחתם פקד גורל אכזר, לאחר שיונה, הבן הבכור שדאג לפרנסת המשפחה בעיירה יארוגה שאליה הגיעו, נפטר ממחלת הטיפוס. לאחר מותו של יונה, שקע אבי המשפחה בדיכאון עמוק שממנו לא התאושש. משחק השחמט נלקח על ידי אהרון מבית המשפחה, ושימש אותו ואת ברוך בשעות הפנאי המעטות שבהן לא חיפשו אחר עצי הסקה ומזון. לאחר שחרור האזור על ידי הסובייטים, גויס ברוך לצבא האדום, ואהרון הצליח להימלט מרוע הגזירה. לאחר המלחמה עברו בני משפחת רנרט לרומניה, ולא שבו אל ביתם. השריד היחיד שנותר להם הוא משחק השחמט.
במקרים אחרים שימשו כלי השחמט את אלה ששרדו את המלחמה, בתקופת ההמתנה שלאחריה. כזה היה סיפורם של האחים ישראל ויצחק רוט ובן דודם אריה קליין. השלושה, ניצולי שואה הונגרים, היו על סיפונה של אוניית המעפילים "כנסת ישראל", יחד עם חברי ההכשרה שלהם מתנועת השומר הצעיר. האונייה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה גורשו למחנה מעצר בקפריסין. שם, הציע אחד מחברי הקבוצה, אמן שחמט, ללמד את חבריו את סודות המשחק.
הצעירים גילפו כלים מאבנים שמצאו בסביבה, אולם בראשו של ישראל רוט עלה רעיון רחב יותר: לבנות מחרטה. ישראל הופקד על יצירת הכלים, אריה גילף את הפרטים העדינים ויצחק הכין קופסאות שנפתחות ללוח שחמט. המשחקים נמכרו לנציגי הסוכנות היהודית ואלה סיפקו אותם לעצורים וגם לחיילים הבריטים. המחרטה הפכה לרווחית והכסף אפשר לחברי הקבוצה לקנות מוצרי מזון טובים יותר. עם שחרור המעפילים ממחנות המעצר בקפריסין ייסדו חברי הקבוצה את קיבוץ בית קמה שבנגב. בידיו של אריה קליין נותר משחק שחמט אחד שנוצר בקפריסין וישראל רוט שמר את המחרטה שעזרתה יוצרו כלי המשחק.
ההערכה של חוקרי יד ושם היא כי 13 ערכות השחמט שברשות המוזיאון הן רק חלק קטן, או עדות מצומצמת, לעולם לא מוכר של כלי משחק ששימשו יהודים במהלך השואה. ככל הנראה, ערכות רבות נוספות ליוו את חייהם של יהודים במהלך המלחמה, בגטאות ובמחנות, וסייעו להם להתמודד עם הגורל הנורא שפקד אותם.