לוחמת וחובשת הפלמ"ח צפורה נריה הלכה לעולמה שלשום (שני), ערב חג הפסח, בגיל 90. נריה לחמה בקרבות בשער הגיא ובירושלים, ושימשה קצינת ח"ן בצה"ל בדרגת סגן-אלוף. בשנים האחרונות היא חלתה ומשפחתה נרתמה בשמה למאבק ותיקי הפלמ"ח לקריאת החאן המוקם בשער הגיא "חאן השיירות", ולא על שמו של השר המנוח רחבעם זאבי.
מאבק זה הסתיים אתמול בניצחונם של ותיקי הפלמ"ח, כשבלשכת ראש הממשלה הודיעו כי הם בוחנים אתר חלופי לקרוא על שמו של השר שזכרו שנוי במחלוקת. ותיקי הפלמ"ח טענו כי זאבי כלל לא לחם במקום, אלא בגליל העליון, בעוד שבשער הגיא לחמה חטיבת "הראל" בפיקודו של יצחק רבין. נריה תובא למנוחות ביום חמישי בשעה 12:00 בבית העלמין בכפר ורדים.
"הפלמ"ח היה מושג משמעותי וחזק אצלנו בבית", סיפרה בתה נורית נריה-רוטשילד. "מדי שנה ביום הזיכרון היינו נוסעים לקריית ענבים. אימא גם הקפידה לקחת את הנכדים לשלדי המכוניות שליוו את השיירות לירושלים וסיפרה להם את סיפורי הגבורה. זה היה סיפור מושרש במשפחה". זאב לכיש, מנכ"ל בית הפלמ"ח, הגדיר אותה "פלמ"חניקית מופלאה".
לקריאה נוספת:
"חברים ויריבים": דרכם של גנדי ורבין מהפלמ"ח עד המטכ"ל
סוכת מחאה נגד הנצחת גנדי בשער הגיא: "הוא לא לחם פה"
לוחמת הפלמ"ח רחל סבוראי הלכה לעולמה בגיל 90
צפורה נריה נולדה ב-1927 למשפחת גרליץ החרדית ממאה שערים. בגיל 15 הצטרפה לחברת נוער בקיבוץ חולדה, שם הכירה את יעקב, וכעבור שמונה שנים הם נישאו. ב-1944 היא התגייסה להכשרה לפלמ"ח. לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, היא התנדבה לכוח של הפלמ"ח, שמשימתו הייתה לאבטח את השיירות לירושלים. היא הוכשרה לתפקיד חובשת קרבית והשתתפה בקרבות ובחילוץ פצועים בעת ההגנה על השיירות.
"הייתי במשוריין המאסף", סיפרה בעבר נריה על אחת מהתקריות קשות שבהן השתתפה בלחימה. "הנהגים היו חברים שלנו ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. הייתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלוש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת ההרוגים ובשנייה הפצועים. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, ירדתי מלמטה מתוך המשוריין, הורדנו את הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם".
"הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש... זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה. עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה ועוד שני פצועים קל (נהגים מאחת המשאיות). הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים... חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו".
"הכירו בגיל 15 ומאז לא נפרדו"
צפורה ובעלה, יעקב נריה המנוח, לחמו שניהם בגדוד החמישי של הפלמ"ח תחת פיקודו של רבין. "הם היו זוג יפה וצעיר ולמרות שהמפקדים השתדלו שלא יצאו ביחד לקרב, היו מספר מקרים בהם לחמו ביחד. כך היה בקרב באוגוסטה ויקטוריה. הם הכירו בגיל 15 ומאז לא נפרדו. חיו יחד יותר מ-70 שנה", המשיכה הבת נורית.
לפי נורית, על שנותיה בפלמ"ח והקרבות בליווי השיירות סיפרה אמה בגאווה ובעצב. "אבל הייתה שלמות בדרך ותחושת שליחות שבשבילה אתה עושה הכול. החברה והמדינה היו תמיד לפני הכול. אלו היו פני הדור הזה", סיפרה. היום אמרו במשפחתה כי "היה לה קשה לראות כיצד המדינה שינתה את פניה. הם חיו על פי ערכים של יושר וכנות, ללא מניפולציות ופוליטיקה. בשבילה צדק ויושר היו בראש מעיניה. מאז מלחמת יום כיפור התחיל הזעזוע ואחר כך המשיך. רצח רבין היה שבר גדול מאד. ממש נורא ואיום. היא לקחה את זה ללב".
עם הקמת המדינה, הקמת צה"ל ופירוק הפלמ"ח, היו בני הזוג נריה ממקימי הנח"ל. יעקב המשיך בשירותו הצבאי והשתחרר בדרגת אלוף-משנה, בעוד צפורה עזבה את צה"ל וחזרה אליו ב-1962. בינתיים, נולדו לזוג שני ילדים, יובל ונורית. בנם פרופ' יובל נריה אף קיבל את עיטור הגבורה על הקרבות שבהם השתתף במלחמת יום הכיפורים.
בשנת 1972 ישבה נריה בהרכב שופטים של בית דין צבאי שדן את תרז האלסה ורימה טנוס, שהיו חברות בקבוצת המחבלים שהשתלטה על מטוס "סבנה" במאי אותה השנה. "המשפט היה אירוע משמעותי מאוד מבחינתה", העידה בתה. הן נידונו למאסר עולם, אך שוחררו בעסקת ג'יבריל, במסגרת חילופי שבויים.