27 בפברואר 2017. מרגו הייז, אמריקנית, עוד לא בת 19, הגיעה לסיורנה שבספרד ונעמדה מול המצוק המאיים "לה רמבלה". טוטם סלע עצום, בדירוג טיפוס שאף אישה לפניה עדיין לא הצליחה לסיים. מאחוריה עמדה שנה שלמה של חקירה אובססיבית של המצוק. היא קראה על ההיסטוריה שלו ושל האנשים שהצליחו לטפס עליו, ושבוע קודם היא ניסתה שוב ושוב לטפס לנקודת הסיום. כשהגיעה אליה, מיוזעת, ידיה מלאות אבקת מגנזיום וחתכים מדממים, פלטה קריאת "Oh my god" - ונזכרה שהגיעה לשלב המיוחל שבו היא יכולה לצעוק למי שמאבטח אותה עשרות מטרים מלמטה "Take", לשחרר את האחיזה ההישרדותית בסלעים ולהישען, סוף סוף, לאחור. זהו. היא הפכה לאישה הראשונה בהיסטוריה שסגרה מסלול בדירוג 9a+.
ענף הטיפוס צובר בעשור האחרון תאוצה בעולם כולו ואפילו בישראל, גם אם באיחור של שנים אחדות אחרי כולם. ועדיין, רבים מהישראלים - גם אלה העוסקים בספורט - לא מבינים את משמעות האותיות והמספרים שמסמלים דירוג טיפוס, או יודעים שהם מיוצגים בתחרויות בינלאומיות ברחבי העולם בידי מטפסים ומטפסות שנושאים את דגל ישראל עמם. אבל זה משתנה. הענף שולח אט אט זרועות לכל רחבי הארץ ובעשור האחרון קירות טיפוס צצים מצפון ועד דרום. זה ענף ספורט צעיר, מודע לעצמו, מלא בספורטאים בני הדור החדש. ככזה, הוא מנסה לעקור מעצמו עוולות חברתיות שהשתרשו בענפי ספורט אחרים, שאחת הבולטות שבהן היא הדרת נשים.
"טיפוס כבר לא נתפס בעיניי כספורט גברי. בעבר אמנם היו הרבה יותר גברים בתחום, אבל הפער הזה מצטמצם משנה לשנה", מספרת הייז, שמתגוררת כיום בפרובאנס שבצרפת ו"חוקרת את המצוקים היפים שיש לאירופה להציע". "טיפוס הוא ספורט מלא בחן - אבל גם בעוצמה", היא מציינת. "מאז שסיימתי את 'לה רמבלה', קיבלתי תמיכה שלא תיאמן מקהילת הטיפוס ומעבר לה. אנחנו, כבני אדם, לא משיגים את המטרות שלנו לבד. אנחנו מבססים אותן ומקבלים השראה להן דרך הישגים של אחרים. מטפסות ומטפסים רבים אפשרו לי לקדם את הספורט שלנו, ואני מקווה שהם ימשיכו למתוח את גבולות הטיפוס".
קל להייז לדבר על צמצום פערים. היא נולדה בבולדר, קולורדו, בירת הטיפוס האמריקנית. טיפוס הוא ספורט בסיסי עבור ילדים וילדות רבים באזור, וזו הסביבה שאליה גדלה. בישראל, לעומת זאת, המצב קצת אחר.
פנים רבות לאליפות
את נטע פרדמן, אלופת ישראל בטיפוס מסוג הובלה בתשע השנים האחרונות, אני מצליחה לתפוס בקושי כשהיא במהלך חופשת טיפוס בשווייץ. "זו הפעם הראשונה שאני טסה כדי לטפס מבלי להתחרות", היא מודה. בגיל 21 פרדמן מחזיקה בלא מעט תארים מהארץ ומהעולם, ובין היתר היא דורגה עשירית בעולם ובמקום ה-14 באירופה מקרב המטפסות הבוגרות. מאחוריה עומדות כ-15 שנות טיפוס: היא החלה כשהענף היה בחיתוליו, וכעת נושאת עיניה אל התחרויות המקצועיות ביותר, וגורמים בקהילת הטיפוס הישראלית אף טוענים שייתכן כי היא התקווה הישראלית לאולימפיאדת טוקיו 2020, שם טיפוס ישתלב כספורט ראווה.
"רוב השנים הייתי הבת היחידה בחוגים ובנבחרות. הרגשתי מיוחדת, מצליחה ומתחרה, והבנים שהיו חזקים ממני מאוד דחפו אותי להגיע לרמה שאליה שאפתי", היא מסבירה. "אבל יש חיסרון אדיר לזה שאין נשים בתחום: את נתקעת. אין מספיק מטפסות שמתחרות. את תמיד מנצחת. את לא מתקדמת. הנה, אני מנצחת כבר שנים, אבל זה שאני אלופת ישראל לא אומר כלום על העולם. בגלל זה אני שמחה שנחשפתי מגיל צעיר מאוד לרמה בחו"ל".
לדבריה, לנשים יש לא מעט יתרונות בתחום, על אף התיוג שלו כגברי. "כן, זה מפתח שרירים, הופך את הידיים לקשות ומקשה על גידול ציפורניים ומריחת לק מבלי שיתקלף אחרי אימון. אבל באותה נשימה, נשים עושות דברים קשים מזה במהלך החיים שלהן, ויש להן המון יתרונות בטיפוס. הן גמישות, הן חושבות קדימה ומתכננות. על כוח תמיד אפשר לעבוד", היא מסבירה, בהתייחס לביטחון של גברים שפונים לתחום ומעריכים שכוח הוא הדבר החשוב ביותר כדי להצליח.
"אישה שמטפסת היטב, זה דבר מרשים מאוד לראות. אבל כן, זה ספורט פיזי. הוא מפתח שרירים בידיים ובגב, ואני ממש גדלתי לזה", היא מודה. "היו שנים שלא הלכתי עם גופיות או כפכפים כי נשים אחרות לא נראו ככה, ולפעמים גם היו מעירים לי. אחד הדברים שהיו אומרים לי הכי הרבה היה, 'נטע תעשי שריר'. אנשים שהם לא חברים שלי, לא מכירים אותי בכלל. ולא, לא בא לי 'לעשות שריר' עכשיו. זה הגוף שלי. זה תהליך ארוך, ועד עכשיו אני לא יודעת אם אהיה שלמה עם זה ב-100%".
מעבר להתמודדות של פרדמן עם חייה כספורטאית בתחום שבו יש לה מעט מאוד מתחרות בארץ, היא מתמודדת גם עם ההכרה הזעומה והמחסור בכתובת אמיתית לפיתוח הספורט בישראל. מאז שהשתחררה מהצבא בינואר 2016 - שם שירתה על תקן ספורטאית פעילה - היא לא מצליחה להתפרנס מטיפוס לבדו, ונאלצת להשלים את ההכנסה שלה בהדרכות ובבניית מסלולים, כמו לא מעט מטפסים בארץ. לא מעט גורמים נוספים בקהילת הטיפוס ציינו את איגוד המטפסים הישראלי כמי שלא מצליח להרים את התחום בארץ, לשלוח את הספורטאים המקצועיים לתחרויות בחו"ל ולפתח אותם לרמה הבינלאומית.
"בשנת 2014 הפכתי למטפסת הישראלית הראשונה שעלתה לחצי גמר בינלאומי. לאנשים בארץ לא היה מושג שייצגתי אותם", היא מספרת. "בשביל לשמור על זה כיף ומהנה את מתעלמת מהתסכול של החוסר ההכרה וחוסר ההערכה, אתה עושה את זה כי אתה אוהב את זה. בסופו של דבר, מטפסים, גם בעולם, לא עושים את זה בשביל תהילה או עושר, כי זה פשוט לא קורה בטיפוס". מי שכן מספק תמיכה לעתים במלגות או במימון המעטפת, לדבריה, הוא "אתנה", ארגון שפועל לקידום ספורט לנשים ומעניק פעמים רבות תמיכה לספורטאיות, וכן התאחדות אילת, שמנסה לתמוך בענפי ספורט תחרותיים שאינם אולמיפיים.
"האידאל הוא שאני, כמטפסת, אעסוק רק בזה. אבל בארץ זו לא אפשרות. בשביל לטוס להתחרות אני צריכה לגייס כספים ולממן את עצמי מ-א' ועד ת'. אוקיי, בכל תחום בארץ ספורטאים לא ממש יכולים להתפרנס, אבל דברים שאמורים להיות באחריות של איגוד המטפסים הישראלי לא יוצאים לפועל. אין לי מאמן. אין לי נבחרת. אני צריכה להזמין לעצמי טיסה, להזמין מלון. והגוף שמוכר מטעם האיגוד הבינלאומי ומטעם המדינה מציב קשיים בירוקרטיים אינסופיים - הרשמה לתחרויות זו מלחמה של חודשים. אנחנו לא מבקשים שיעזרו לנו, אבל שלא יפריעו".
ואולם, כשפרדמן נשאלת אם חלפה לה בראש המחשבה לרדת מהארץ לטובת ההתמקצעות, התשובה ברורה מבחינתה. "אני אשאר כאן, אבל לא כי אני מקבלת פה תמיכה ולא כי אני מעריכה את מה שעושים עבורי, כי לא עושים, אבל זו המדינה שלי. זה הבית שלי. פה גדלתי וחונכתי, ואני לא רואה את עצמי מטפסת עם דגל של מדינה אחרת - למרות שאני יכולה".
חבלי לידה
טיפוס מתחלק לשני תחומים עיקריים: הובלה ובולדרינג. בטיפוס מסוג הובלה, המטפס או המטפסת מתחילים לעלות את המסלול כשהם רתומים לאדם נוסף שמאבטח אותם על הקרקע. בדרך, הם משחילים את החבל דרך "ראנרים", טבעות שמתחברות לקיר, כך שבמקרה של נפילה יהיו להם לאורך המסלול נקודות עיגון שמחזיקות אותם באוויר. טיפוס מסוג בולדרינג מורכב ממסלולים קצרים יותר ובקירות נמוכים - בדרך כלל עד חמישה מטרים. המטפס או המטפסת עובדים ללא רתמות, ומסתמכים על מזרן אוויר על הקרקע, או אם הם בטבע - על אדם שמאבטח אותם. המסלולים קרויים על פי רוב "בעיות בולדרינג", מאחר שבדירוגים הגבוהים אפשר לסיים את המסלול לא רק באמצעות כוח - אלא בשילוב של טכניקה, גמישות, והתאמת אופן העבודה לגופם של המטפסים והמטפסות.
את קיר הבולדרינג הראשון בישראל, "פרפורמנס רוק" בתל אביב, פתח בשנת 2007 יובל המבורג, מאמן טיפוס ויזם בן 36 שזיהה את המחסור בארץ. מאז, הוא מנהיג דרך שהשתרשה בעוד קירות טיפוס רבים בארץ - קידום מובהק של נשים מטפסות. עלוני המידע פונים לנשים ולגברים כאחד, הפוסטים בפייסבוק כתובים לא אחת בלשון נקבה, הצוות מזמין להט"בים בכלל וטרנסג'נדרים וטרנסג'נדריות בפרט להגיע למרחב בטוח לפעילות ספורטיבית ובימי חמישי - נשים, נערות וילדות נכנסות בחינם לקיר.
"את 'חמישי נשי' התחלנו מהשבוע הראשון שבו פתחנו את הקיר. לפני שפתחתי אותו, ניהלתי קיר גדול בארצות הברית, ושם כמות המטפסות הייתה עצומה. חזרתי לארץ וחשבתי לקיים ערבי נשים בקיר, ובגלל שאין כמעט מטפסות בארץ - החלטתי שנעשה את זה בחינם", מספר המבורג על הצעדים הראשונים. "לקח הרבה מאוד זמן עד שהקיר באופן כללי תפס תאוצה, ו'חמישי נשי' בפרט. לפני קצת יותר משנתיים, אחת העובדות שלנו, איילת יערי, הפכה את המיתוג שלנו בתחום למשמעותי יותר יחד עם עובדת טרנסג'נדרית שהייתה לנו. משם, החלטנו שהפמיניזם הופך עניין בעל חשיבות עליונה עבורנו".
לא מעט מטפסים מרימים גבה ומשווים את ההעדפה המתקנת להטבות שנשים מקבלות במקומות בילוי כדי למשוך גברים אליהם, כמו כניסה חינמית לברים או מתן שתייה אלכוהולית לנשים עד לשעה מסוימת. המבורג מכיר היטב את הצקצוקים. "הבסיס בא מתוך הרצון לייצר משהו שהוא שונה כדי לבדל אותנו. לי הרגיש לא הגיוני שהמיתוג של הספורט הזה בישראל מבוסס על כוח ועל גברים בלי חולצות. ולראיה, כיום, בכל יום נתון מגיעות לקיר המון מטפסות, ממש לא רק בחמישי. הצלחנו לעשות את התהליך", הוא מסביר. "אז כן, קיבלתי את התוצאה. אם על הדרך זה מניע גברים להגיע כי יש כאן עכשיו גם עניין חברתי - יופי. אנשים טובעים ימים שלמים בקיובקל שלהם בעבודה בלי לראות אף אחד, אז שיעשו את ההתערבבות החברתית שלהם כאן, זה מצוין. לא רציתי שיהיה פה עוד מועדון גברים להגיע אליו".
כשהוא נשאל אם האופטימיות הזאת לא גורמת לו לקוות שביום מן הימים הוא לא יצטרך לקיים את "חמישי נשי" בקיר, הוא ספקן מאוד. "בקייטנת פסח היו עכשיו לפחות 50-50 בנים ובנות, שזה מדהים. אבל כשמתקשרים לכאן גברים, הם שואלים: 'אני מביא את חברה שלי, אתה חושב שהיא תצליח?'. אף אחת לא מתקשרת לשאול: 'אני רוצה להביא את חבר שלי, אתה חושב שהוא יצליח?'. הדרך עוד ארוכה, והקו שלנו מתמקד בחוויה החברתית כרגע. אם אנחנו לא מצליחים להביא לפה את המגוון של החברה אז אנחנו בעצם מועדון סגור. וכתפיסה, אנחנו לא".
בסיבוב ב"פרפורמנס רוק" ביום חמישי אנחנו פוגשים את אמור פז ואת מיכל פרפיניאל, שהגיעו לטפס יחד. פז, מקום שלישי בישראל בטיפוס מסוג הובלה ובעברה גם מקום שני באירופה, מחייכת כשהיא נזכרת בתגובות שהיא מקבלת מגברים בתחום. "בתור מדריכה היו צוחקים עליי, שציפלונת כמוני עוקפת אותם. אבל טיפוס הוא לא רק כוח. הוא גם מנטליות, טכניקה ואסטרטגיה. כוח לא מחזיק לבד", היא אומרת. "לא היו הרבה נשים שהתחרו סביבי לאורך השנים, אבל הזמנים השתנו. נשים לגמרי יכולות להתפתח בענף".
פרפיניאל, שמטפסת כשנתיים, מספרת שנשארה להתאמן בקיר בגלל האווירה המזמינה. "הייתי בקירות אחרים, יש שם בעיקר גברים שגונחים כשהם מטפסים בלי חולצות. כאן נוח לי, יש כאן המון נשים והאווירה שונה", היא אומרת. "זה נתפס כמשהו קשה פיזית ואולי פחות נגיש - יכול להיות שזה קשור לזה שיש המון חדרי כושר ומעט מאוד קירות".
בתור אלופת ישראל, פרדמן מסתכלת על הדור הבא ומגלה אופטימיות מסוימת לגבי התעוזה שלו. "בנות צעירות שיכולות לגדול לזה, יכולות להתפתח אחרת גם כבני אדם. חשיבה, תכנון, עמידה באתגרים, יצירת סדרי עדיפויות. זה נכון לכולם, לא רק לנשים. אבל להיות ספורטאית זה משהו שנותן לך מקום בעולם, ומאפשר לך להבין שאת מסוגלת להתמודד עם כל מה שיבוא מולך. שום דבר כבר לא 'גברי' מדי או קשה מדי. כי את יודעת שכשאת רוצה משהו ומוכנה להשקיע בו - הוא שלך. וזה כבר חלק ממי שאני, מלהיות ספורטאית".