אסור למחוא כפיים ומסוכן לתרום לצדקה: דיווח מלב המחאה בבלארוס

יומיים לפני ההפגנה הגדולה בבלארוס, כולם נעלמו. פעילי זכויות אדם ומתנגדי השלטון מחו בחודש האחרון ברחבי המדינה, אך רובם המוחץ נתונים כעת במעצר או שהחליטו לרדת למחתרת. ניקולאי סטטקביץ', אחד ממנהיגי האופוזיציה שהיה אמור להופיע בהפגנה, נעלם אף הוא לאחר שהפך למבוקש על ידי השלטון, אך האירועים לא הובילו לביטול. לאחר עשור של מחאה חלשה ולא יעילה, בלארוס השתנתה.

יחד עם קבוצת מפגינים, ובהם גם אזרחים שלא התעניינו עד כה בפוליטיקה, מנסים סשה (שם בדוי) ואני, לעקוף את כוחות הביטחון שהציפו את מרכז מינסק וחסמו צמתים מרכזיים בה. צעדת המחאה הייתה אמורה לנוע מאקדמית נאוק לכיכר אוקטובר, אך נקודת המפגש נחסמה מכל הכיוונים, וחבריו של סשה מדווחים ב-SMS כי 30 האנשים שכבר הצליחו להגיע לשם – נעצרו.

כמה מאות מטרים מהאקדמיה התאספו מפגינים מאחרים מול השוטרים החוסמים, צעקו סיסמאות ומחאו כפיים. מה שנראה מהצד כפעולה תמימה יחסית, אסור בבלארוס מאז 2012. סשה מחליט להמשיך הלאה ולהיבלע בהמון.

"אני מפחד ממעצר", מודה סשה. "רוב המפגינים ישוחררו בסוף, אבל הבעיה היא שאתה נכנס לרשומות שלהם. כאן הכול קשור לממשלה, ואם אתה מופיע ברשימה, זה עלול לפגוע בסיכויי התעסוקה שלך, או להתנקם בך בעתיד". ובכל זאת, הסביר, הוא החליט ללכת "כי נמאס. הגענו למצב קיצוני". אנו עוקפים קבוצות שוטרים, מתערבבים בין עוברי אורח וחולפים ליד חצר אחורית, שם מוצמד מישהו למיני-וואן כנראה כדי להסיעו למעצר. בסוף, אנו מגיעים לנקודה שבה התאספו מאות מפגינים. הם הציפו את "שדרות העצמאות" משני צדיה, ומכוניות חולפות צופרות לאות הזדהות.

ההמון נעצר על ידי השוטרים בצומת, וכמה נשים מבוגרות ניגשות ונוזפות בהם. השוטרים לא מגיבים, והמפגינים מוחאים כפיים וקוראים "בראבו בבושקה". כלי הרכב המסורגים מגיעים כדי להעמיס עצורים, ואלו נבחרים מתוך אלפי האנשים באופן רנדומלי. השוטרים רודפים אחר אדם אחד ותופסים אותו, והפעולה מלווה בתיעוד מצד עיתונאים, בלוגרים וסתם עוברי אורח שמצלמים את העצור מועמס על הרכב. בלארוס מגיעה לראשונה לכותרות כלי התקשורת הזרים, עם דיווחים על מאות עצורים. למחרת, פורצות הפגנות ענק ברחבי רוסיה השכנה, שסובלת אף היא ממסורת דיכוי האופוזיציה. גם שם ייעצרו מאות מפגינים, ובלארוס? שוב נשכחת.

אלכסנדר לוקשנקו, המוגדר כ"דיקטטור האחרון של אירופה", שולט במדינה כבר 23 שנים. בלארוס, שקיבלה עצמאות מרוסיה בשנת 1991 ומיסדה חוקה המבטיחה דמוקרטיה וזכויות אדם, קיבלה רק שלוש שנים לאחר מכן שליט חזק ששינה במהירות את אותה חוקה, וגזל סמכויות חשובות רבות מהפרלמנט. מאז, הוא זכה שוב ושוב בבחירות, שאמינותן שנויה במחלוקת. שלטונו מעניק אמנם זכויות סוציאליות, אך מאופיין בכלכלה הנשלטת ביד ברזל על ידי הממשלה, הגבלת חופש הביטוי, דיכוי האופוזיציה, עונשי מוות ומעצרים שרירותיים. אפילו שיטת הקולחוזים (משקים שיתופיים) הרוסית הישנה מיושמת בשטח בלארוס במידה מסוימת.

רק לאחרונה החלה המדינה להתרחק מעט מרוסיה, "להתקרב לאיחוד האירופי" ולהיפתח לעולם". אך הפתיחות בבלארוס היא תמיד מוגבלת, והמורשת הפוליטית שלה מוכתמת לעתים קרובות. כך, נפתחו גבולותיה מעט לתיירי העולם – הצורך בוויזה מישראל בוטל באוגוסט 2015, ובתחילת השנה הצטרפו להסדר 80 מדינות נוספות. אבל אימת המעצרים השרירותיים מוסיפה להשפיע על סדר היום.

אלכסנדר לפשין, בלוגר-טיילן ישראלי, מצא את עצמו מאחורי סורגים בדצמבר 2016, כשביקר במינסק. סיבת המעצר: פוסטים בבלוג שלו שהעליבו את ממשלת אזרבייג'ן, ועוד שורה של עבירות זניחות ומומצאות, שכולן נעשו על אדמתה. הבלארוסים התבקשו להסגיר את לפשין על ידי האזרים, והוא הועבר לשם לאחר חודש וחצי בכלא במינסק. עלון התיירות של חברת התעופה הבלארוסית מיסגר את הסיפור בפשטות: תמונה גדולה של הישראלי וכתבה עם כותרת ענק: "כך לא מטיילים בבלארוס".

לוקשנקו הצהיר שארצו פתוחה לסיקור עיתונאי, אך כתבים כבר גורשו ממנה, ובחודש האחרון נעצרו עיתונאים שדיווחו על ההפגנות. "עמותה אקולוגית גדולה ארגנה אירוע לאיסוף אוכל ומוצרים עבור העצורים. הגיעו לשם מתנדבים, עיתונאים וגם אנשי קגב, שעצרו את מי שהיה במקום", סיפר סירהייג' שופה, עורך ב"רדיו ליברטי" ששידוריו מיועדים ל'מדינות בהן חופש המידע מוגבל', המפעיל את כתביו ממקום מושבו בצ'כיה. חלק מהעצורים כבר שוחררו, ומרבית הנותרים ישתחררו בהקדם, אך ההפחדה נעשתה – והמטרה למעשה הושגה.

אין מדובר רק במעצרי רחוב, שליפת אנשים ממכוניות ואוטובוסים, או מארבים באירועי צדקה. ארבעה ימים לפני ההפגנה הגדולה, הכריז ערוץ הטלוויזיה הממשלתי על איתור "מחנה צבאי לקראת הפיכה שלטונית" של "הלגיון הלבן", מועדון ספורט פטריוטי-לאומני שנוי במחלוקת שהוקם בשנות ה-90. הוא התפרק בתחילת המאה, אך השלטון מוסיף לרדוף אחר חבריו לשעבר.

אחד מהם היה מירוסלב לזוסקי, שוויתר כבר לפני שנים על מעורבות פוליטית משמעותית, והמשיך בחזונו – קידום תרבות ואומנות בלארוסית - באמצעות חברת הוצאה לאור שהקים. ההכרזה על "מחנה הטרור" הייתה טיפוס ממשלתי על עץ גבוה מכדי לרדת. "הטרוריסטים" היו על הכוונת, ולזוסקי נעצר עוד באותו ערב, בדרכו לאירוע ספרותי. הוא נשלף מרכבו על ידי אנשי קגב שהכו אותו נמרצות, הובא לדירתו שם שהתה בת זוגו, ולאחר חיפוש בבית נלקח למעצר באמריקנסקיה, הכלא הידוע לשמצה של הקגב הבלארוסי. מלבד פגישה בודדת עם עורך דין, נמנע ממנו כל קשר עם העולם החיצון.

"הם היו נואשים למצוא עדויות ופשוט השתמשו בכל מה שמצאו בדירה: סטיקרים פוליטיים-ימניים, מזכרת מטיול באוקראינה, סכין מחנות מזכרות, סכין מטבח, מדי הסוואה לדיג - דברים שאפשר להשיג בכל חנות", סיפרה נינה שידלוסקיה, אשתו לשעבר וידידתו של לזוסקי, שמנהלת את הקמפיין לשחרורו יחד עם קרוביהם של עצורים נוספים. כשכתבי "רדיו ליברטי" הגיעו למחנה ושוחחו עם תושבי המקום, הודו האחרונים כי לא הבחינו בשום פעילות, מלבד כמה צלמים מהטלוויזיה הממשלתית, שיום אחד הופיעו שם. "לא אופתע אם הם שתלו שם ראיות", אמר שופה, "דברים כאלה כבר נעשו בעבר".

על אף שאירועים כאלה הפכו לשגרה לאורך השנים, האופוזיציה הייתה מעטה וחלשה, והציבור הדומם השלים עם המצב ואף מצא בו יתרונות. "ההורים שלי מעדיפים את המשטר של לוקשנקו, בגלל היציבות והזכויות הסוציאליות", אמרה נסטיה, תושבת מינסק. "הם גדלו על הקומוניזם ולא אוהבים את הרעיון הקפיטליסטי".

הגפרור שהצית את ההפגנות ועשוי להוביל לשינוי היה "חוק הפרזיטים" מ-2015, ולפיו כל מי שלא עבד לפחות 183 ימים בשנה, ייאלץ לשלם קנס של כ-250 דולר. מדובר בסכום כבד לעובד הבלארוסי, שמשכורתו הממוצעת נעה סביב ה-300 דולר בחודש. מטרת החוק הייתה, ככל הנראה, כיסוי חובות וגירעונות של בלארוס בעקבות המשבר הכלכלי של 2011, שנוצר משילוב של גורמים, ובהם שליטה ממשלתית על הכלכלה ותוספת שרירותית למשכורות העובדים לרגל בחירות. עבור האזרחים, הפר החוק הסכמה ישנה, ולפיה העם ישלים עם המצב תמורת רווחה, ביטחון ושירותים סוציאליים.

לאורך השנים, אותה "השלמה עם המצב" לא לוותה בתחושה מרירה מדי, ודאי לא כזו ששווה סיכון אישי. זכויות הפרט היו מוגבלות מאז ומתמיד, וכך גם האפשרויות הכלכליות, אך התשתיות תפקדו, התחבורה הייתה מפותחת, והמשטר הקשוח הוביל לרמת האלימות אפסית ולערים נקיות. מינסק, למשל, יפה ומטופחת ומציגה מרכזי קניות, בתי קפה, וכל מה שניתן למצוא בעיר בירה "נורמלית". בהשוואה למדינות פוסט-סובייטיות אחרות, אפילו לא ניתן להגדיר את תושביה כעניים, אם כי גם הם חיים בצמצום.

למעשה, הנוסחה עבדה גם לאחר אישור "חוק הפרזיטים", והמחאה פרצה רק כשהעול הכלכלי התגבר. "לא לקחנו את החוק ברצינות ולכן לא יצאנו לרחוב", סיפרה נסטיה. "אבל אז החריף המשבר הכלכלי, והשנה האחרונה הייתה קשה. מפעלים נסגרו ואנשים איבדו את עבודותיהם".

הפגנת 25 במרץ הסתיימה מוקדם מהצפוי. השוטרים חסמו את ארבעת צדדיו של הצומת הגדול, והמפגינים התפזרו בין העוברים ושבים. למחרת, התמעטה כמות המפגינים, ומספרם היה קטן יותר משל נציגי התקשורת שהתקבצו בכיכר. כמה צעירים ופנסיונריות שאין להן מה להפסיד, החלו במלחמת נזיפות עם שוטר, וזה בחר לענות להן במגפון, מול המצלמות.

שוב נבחר שעיר לעזאזל שנגרר למעצר, והגעת רכב הכליאה לשטח הובילה לתנועה מהירה של הנוכחים לכיוון המעבר התת-קרקעי של המטרו – ולהיטמעות בהמון. ההפגנות הסתיימו, לפחות לעת עתה, וניקולאי סטטקביץ', שהשתחרר באותו ערב מהכלא, לשם נעלם במשך שלושה ימים, קורא לכולם לצאת שוב לרחובות ב-1 במאי.

עד אז, תנוע בלארוס כולה – שלטון ואזרחים כאחד – על קו התפר העדין שייצב את המדינה במהלך שלטונו של לוקשנקו, ותתמקד בחוק, ובאפשרות שיישומו יוביל למשבר עמוק ולכליאת מובטלים ועניים. במקביל, זולג המשבר המקומי בשטחה של מדינה אירופאית אחת מחוץ לגבולותיה. בעולם שבו אמצעי ניטור ומודיעין משתכללים כל העת, ובזמן שדיקטטורים ומתנגדיהם כבר לא פועלים באופן עצמאי, אלא קשורים לקבוצות אינטרסים זרות – זכויות האדם עדיין מטלטלות את הרחוב.