בין ימין לימין קיצוני: וילדרס הפסיד בקלפי, אך ניצח בקרב על התודעה

הנטייה הטבעית והמובנת של אנשי מדע המדינה, פוליטיקאים, סוציולוגים ושל פרשנים בתקשורת היא לחפש את אותו הדבר החמקמק שייתן משמעות לאירועים – את אותה רוח זמן, השינוי הגלובלי, שיסביר את כל מערכות הבחירות בכל מקום. עם זאת, אנו נדונים להתאכזב - או לשמוח, בהתאם לעמדותינו. כי הולנד איננה ארצות הברית, וארצות הברית איננה צרפת, וצרפת איננה גרמניה.

יש בלי ספק רוח זמן המנשבת בכל מקום: השמאל המסורתי והישן - לא רק הבולשביקי אלא גם השמאל נוסח ז'אן זורס, של הומניזם מעבר לגבולות הלאום ואיגודים מקצועיים - הולך ונשחק, כמעט נעלם במדינות מרכזיות רבות. לעת עתה, הרי ההיסטוריה היא תנועת מטוטלת.

גם מבלי לתת כותרות דרמטיות, דוגמת "בלימת הפופוליזם" או אירופה "חוזרת למרכז", העובדה היא שמפלגת השלטון של ראש הממשלה מארק רוטה זכתה בקולות ומושבים רבים מהצפוי, ומפלגת הימין הקיצוני של חירט וילדרס גרפה קולות ומושבים מעטים מהצפוי. ייתכן שהתשובה לכך היא דונלד טראמפ. ניצחונו המדהים של נשיא ארצות הברית היה אמור להוות משכוכית לאירופה, אבל כבר מרגרט ת'אצ'ר אמרה, וצדקה – אירופה איננה ולעולם לא תהיה ארצות הברית. אירופה היא תוצאה של היסטוריה, ארצות הברית נוצרה על ידי אידיאולוגיה.

לקריאה נוספת בנושא
עם כוסות בירה באוויר, תומכי ר"מ הולנד חגגו את הניצחון על הפופוליזם
הבחירות בהולנד: ראש הממשלה ניצח את מועמד הימין הקיצוני

אז ייתכן שההולנדים ראו את הדוגמה האמריקנית ונרתעו – הולנד בסופו של דבר היא אולי הסמל בהא הידיעה להצלחת הפרויקט האירופי, על כל בעיותיו. וייתכן שזה נבע משיטת הבחירות, שהובילה לכך שבפרלמנט החדש יהיו כעשר מפלגות, הגדולה שבהן עם כחמישית בלבד מהמושבים. גם מפלגת אוהבי בעלי החיים והגמלאים, במקרה של הולנד מדובר בבני 50 ומעלה.

ואולי הפרחים חייבים ללכת לנשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן – שבשורת התבטאויות העניק לראש הממשלה רוטה את האפשרות להתייצב בזקיפות קומה מולו. כך הוא הגן על הכבוד הלאומי ואגב כך קרץ למצביעי וילדרס כשהוא תוקף מדינה מוסלמית, יוצא נגד אזרחיה החיים בהולנד ובמשתמע מגן על הערכים ההולנדיים הותיקים לעומת הערכים החדשים האולטרה-ליברליים הנמצאים תחת מתקפה בימים אלה. וילדרס גם בחר להרדים את מערכת הבחירות, וכמעט שלא ניהל קמפיין. ייתכן שזה היה בעוכריו.

בשורה התחתונה, אולי החשובה מכל, וילדרס יכול להתנחם – האג'נדה שלו ניצחה. זה לא מובן מאליו, רק לפני שנתיים חלק ניכר מאירופה היללה את קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל, שבחרה לקלוט פליטים בכמות בלתי נתפסת – יותר ממיליון בני אדם. וילדרס, הלוחם הוותיק נגד האסלאם נזעק, כמוהו עמיתיו במפלגות הימין הקיצוני, היה נראה שריד לעולם שהיה. התברר שהוא הרחיק לראות - היום אין שום מנהיג אירופי או עולמי המדבר על קליטה מלאה של כל פליט – אפילו של כל פליט שיוכיח שהוא נמלט מדאעש בארצו.

הרחומים, הליברלים ביותר כמו ראש ממשלת קנדה ג'סטין טרודו, מדברים לכל היותר על כמה עשרות אלפי פליטים. וילדרס ניצח – אירופה היום היא יבשת שבה המאבק הוא בעיקרו בין ימין לימין קיצוני, שבה הפליט הוא מקור לאיום, לא לחמלה. יש לכך סיבות טובות, ואכן הסיכונים הביטחוניים אמתיים, אין שום מדינה שיכולה לפתוח את גבולותיה לכל דכפין, ההגירה משנה תרבויות וגם אם הגלובליזציה מהווה ברכה – יש בחובה גם איום.

הולנד תתחיל כעת את המשא ומתן הקואליציוני, ובסופו רוטה יישאר ראש הממשלה, עם ממשלת קואליציה של ארבע מפלגות לפחות. אנו יודעים עד כמה התהליך – וסופו, כלומר ניהול הקואליציה - קל ומהנה.

התחנה הבאה במסע של הפוליטיקה החדשה, זו של המאה ה-21 היא צרפת – בחירות לנשיאות ולפרלמנט. מארין לה פן, וריאציה קיצונית של וילדרס תגדיל את כוחה. עד כמה? זו השאלה שעליה תקום או תיפול אירופה.