75 שנים חלפו מאז שתושביו המוסלמים של הכפר הצ'רקסי בסלניי שבקווקז הצילו 32 ילדים יהודים מידי הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה. במשך חמש שנים דחה "יד ושם" פעם אחר פעם את בקשותיו של זוהיר תחאוחא, מנהל המרכז למורשת הצ'רקסית בכפר כמא, להעניק למצילים הכרה כחסידי אומות העולם. פרופ' יאיר אורון, היסטוריון שחקר את סיפור ההצלה המופלא ופרסם אותו בספר שהוציא לאור בשנה שעברה, נרתם אף הוא למאבק למען הוקרתם.
למרות מאמצים אלה, נראה כי דווקא תערוכה בנושא השואה שהציבו תלמידות צ'רקסיות הלומדות בכיתה י"א בבית הספר ברנקו ווייס בקיבוץ סאסא, הצליחה להגדיל את הסיכויים להכרה המיוחלת. סיפורם הייחודי של תושבי הכפר הצ'רקסי הקטן שבקווקז, אותו גוללו בעבודתן, נגע ללבם של אנשי חינוך רבים. היוזמה הגיעה עד למפקחת על לימודי ההיסטוריה במשרד החינוך, ד"ר אורנה כץ-אתר, וזו ביקשה לקדם את הנושא בדיון שהתקיים כבר הבוקר (רביעי) בוועדת החינוך של הכנסת, אליו הוזמנו נציגי "יד ושם" והתלמידות שהתבקשו לדבר על הנושא מנקודת מבטן.
עוד בוואלה! NEWS:
הציל אלפי יהודים בשואה: ההכרה המאוחרת ב"שינדלר היפני"
היומן הסודי חשף: הדיפלומט שהציל יהודים בשואה חוסל בהוראת סטלין
"כשהזמינו אותנו להשתתף בדיון בכנסת הרגשנו כבוד וגאווה. לא חשבנו שנגיע כל כך רחוק ונצליח ליצור דיון רציני ונוקב על השאלה למה לא מכירים באנשי בסלניי כחסידי אומות העולם", אמרו התלמידות סינה גוש, ניקול חאטוק וסינמיס ווביך בשיחה עם וואלה! NEWS. "הדרך שבה בחרו שלוש התלמידות לפעול בשנה האחרונה מעוררת גאווה. ההחלטה להיות מעורבות חברתית וליישם הלכה למעשה את הידע שצברו בלימודים למען שינוי היסטורי ותרבותי, היא מודל לחיקוי ולהערכה", אמרה ניבה חסון, מנכ"לית רשת החינוך ברנקו וייס.
"עד היום ובמשך שנים, 'יד ושם' אמרו לי שעל מנת להגיש בקשה לוועדה צריך להוכיח שהמועמדים לתואר הצילו יהודים, שהם ידעו שהם מצילים אותם רק בגלל שהם יהודים ושהם הצילו אותם מתוך ידיעה שהם מסכנים את עצמם בסכנה ברורה ומידית", אמר תחאוחא. "נפגעתי מהתגובה הזאת באופן אישי, כי הרגשתי שהשפילו את הניצולים שהבאתי את הסיפורים שלהם. הדיון בכנסת הוא התפתחות מאוד משמעותית עבורנו, בעיקר בגלל שנציגי 'יד ושם' אישרו את השתתפותם בדיון ויהיו חייבים להתייחס לשאלות".
המצילים אימצו את הילדים היהודים כבני משפחתם
בספרו "הבנאליות של החמלה", מציג פרופ' אורון את סיפור הצלתם הבלתי ייאמן של 32 הילדים היהודים. שנתיים וחצי אחרי שהחל המצור על לנינגרד שבברית המועצות, יצאה מהעיר שיירה של מאות ילדים יהודים יתומים מחשש שהגרמנים יכבשו את העיר. באפריל 1942, החלו הילדים את מנוסתם לעבר הרי הקווקז, בתחילה ברכבת. הגרמנים הפציצו את הרכבת, ו-300 הילדים שהצליחו לשרוד זאת המשיכו את מסעם במשאיות. אחרי ארבעה חודשי חיפוש מקלט, הגיעו הילדים לכפר הצ'רקסי בסלניי שבהרי הקווקז. 32 מהם אומצו על ידי המשפחות כאילו היו ילדיהם.
"בביקור שערכתי בכפר פגשתי את ויקטור בן ה-87, שהיה אחד מ-32 הילדים היהודים שאומצו וניצלו", מספר תחאוחא. "ויקטור אמר שבשעה שהוא הגיע עם יתר הילדים לכפר, התחילו לצאת מהשדות נשים. הוא רץ ותפס רגל של אישה וקרא לה 'מאמא'. היא הסתכלה עליו ואמרו לו: 'נו, בוא', ומאז ועד יומה האחרון היא המשיכה להיות אימא שלו".
מחשש שהגרמנים יגיעו גם לכפר, כבר ביום הראשון לקליטתם, רשם מנהיג בסלניי את הילדים היהודים כילדים צ'רקסים מוסלמים שנולדו בכפר בכל המסמכים הרשמיים. ההורים המאמצים לא הסתירו את הילדים היהודים במרתפים סמויים מן העין, אלא אימצו אותם כאחד מילדיהם בבית המשפחה. ההורים החדשים לימדו את ילדיהם המאומצים את השפה הצ'רקסית, ואלה שלא הספיקו ללמוד את השפה התבקשו על ידי המאמצים להעמיד פניהם כחירשים-אילמים.
באותו זמן, הילדים שלא נקלטו בבסלניי המשיכו לחפש מקומות מקלט אחרים בהרי הקווקז. כעבור לא רב, נתפסו הילדים ונרצחו. הנאצים חשדו כי באזור נמצאים עוד ילדים יהודים והחליטו לכבוש את כפר המקלט בסלניי. במשך 152 ימים סרקו הנאצים את בתי וחצרות הכפר בחיפושים אחר ילדים יהודים שחשדו כי מצאו מסתור בחלק מהבתים.
"אחד הדברים המיוחדים בסיפור הזה הוא שבכפר גרו כ-1,800 תושבים וכולם ביחד הסתירו את זהות הילדים. אף אחד לא הלשין במשך תקופה ארוכה של 152 ימים. למרות שהם סיכנו את חייהם, שום אינטרס שהיה עשוי להיטיב עמם לא שבר את קשר השתיקה", מסביר תחאוחא. "אבל מעבר לכך, גם אחרי שנגמרה המלחמה, לא ביקשו מאף אחד מהילדים היהודים לעזוב את הבית".
ההסתרה נמשכה חצי שנה, עד שהצבא האדום שחרר את הכפר. שמונה ילדים מתוך 32 שהגיעו באפריל 1942 לכפר, נשארו לגור בו, התחתנו, הקימו משפחות וחיו בו עד ליומם האחרון. ויקטור הוא אחד משלושת היהודים האחרונים שנותרו בחיים ומתגוררים בכפר.
ניצולת שואה נוספת ששרדה בזכות צ'רקסים מכפר שכן לבסלניי, חיה היום בהוסטל בחדרה. רוזה ברקמן עלתה לארץ בשנת 2004. ב-1942, כשהייתה בת שנה, מסרה אותה אימה למשפחה צ'רקסית, שבה גדלה עד שבגיל 16 הנפיקו לה תעודת זהות עם זהותה האמתית כיהודייה, אחרי שעבר החשש מאימת הנאצים. עד היום מעידה ברקמן כי "בדם אני יהודייה, אבל בלב אני צ'רקסית".
תחאוחא, שמוביל את הניסיונות להכיר במצילים כחסידי אומות העולם, חושש כי אם ההכרה תמשיך להתעכב, לא יוותרו בחיים ניצולים שיוכלו להעיד ממקור ראשון על שאירע. "כל הזמן הגיע אליי מידע נוסף של בנים ונכדים לניצולי שואה שניצלו הודות לצ'רקסים, אבל במקרים מסוימים אני אפילו לא מתקשר, כי אני לא רוצה לטפח ציפיות, אם אפילו לסיפור של בסלניי עדיין לא נותנים הכרה", מסכם תחאוחא. "אני אופטימי מהדיון בוועדה. אני חושב שהסיכויים שנצא משם עם בשורה שמתחילים לבדוק את הדברים לעומק, הם מאוד גבוהים".
