חנינות וקנסות זעומים: כך הקלו בעונשי חיילים שירו בשבויים ובאזרחים

גזר הדין שניתן השבוע במשפטו של סמל אלאור אזריה, שהורשע בהריגת מחבל פצוע בחברון בחודש מרץ 2016 ונידון לשנה וחצי מאסר בפועל, טלטל בשנה החולפת את הצבא ואת המערכת הפוליטית במדינה. היו מי שהכתירו את גזר הדין במילים "תום עידן טוהר הנשק" – ערך מרכזי באתוס של צה"ל. אתוס שבתולדות המאבקים הצבאיים שעמם התמודדה ישראל הוליד ויכוחים עזים בתוך החברה.

סקירת אירועים דומים עשרות שנים לאחור, עוד בטרם קום המדינה, מעלה כי על אף שהרג שבויים או פצועים בידי חיילי צה"ל הוא דבר נדיר, פרשת אזריה לא הייתה המקרה הראשון מסוג זה. לרוב היחס כלפי החשודים ברצח או בהרג היה מקל וסלחני ובכמה מקרים אף נעשה שימוש במנגנון החנינה כלפי מי שסרח – כפי שישנם מי שממליצים עתה לעשות בעניינו של אזריה.

באוגוסט 1947 התרחשה שורת מתקפות של כנופיות ערביות כלפי יהודים תושבי היישוב העברי. תקרית קשה במיוחד נרשמה כשחמושים שהיו לבושים במדי חיילים נכנסו לבית הקפה "גן הוואי" על גדות נהר הירקון בצפון תל אביב, הרגו ארבעה בני אדם ופצעו שבעה נוספים, מהם שלושה באורח קשה. שירות הידיעות (ש"י) של ה"הגנה" היה משוכנע כי מדובר בחוליית רוצחים שיצאה מפרדס אבו-לבן, הסמוך למקום בו נמצאת כיום צומת גהה, בכביש 4. לשירות אף הגיעו ידיעות על פיגוע צפוי ובמשך כשבועיים לפני הפיגוע הוצבה שמירה על בית הקפה – אך זו הוסרה ימים ספורים לפני הטבח.

עוד בוואלה! NEWS:
מועצת האו"ם לזכויות אדם: "מודאגים מאוד מהעונש הקל לאזריה"
חוקר: "רקדת עם תמונת תינוק שנרצח". חשוד: "ריקוד עם סכין זו לא הסתה"
יחידת "פייק ניוז": רוסיה הקימה כוח צבאי להפצת תעמולה

חמישה ימים לאחר התקרית הקשה יצאה קבוצה של כעשרים לוחמי הגנה לפעולת תגמול בפרדס. הלוחמים ביצעו חיפוש בתוך מבנה מגורים שהיה במקום ובסביבתו והטמינו חומרי חבלה בתוכו. הלוחמים טענו כי לא ראו אף אדם בקרבת המבנה ואף קראו בקול ותלו שלטי אזהרה על הימצאות חומרי נפץ, בטרם פוצצו אותו. בהריסות המבנה נמצאו בהמשך גופותיהם של 11 תושבים ערבים, בהם שומר הפרדס, אשתו וחמשת ילדיהם, הצעיר שבהם בן ארבע והמבוגר בן 22.

"רק לאחר הפיצוץ נתגלה לצערנו כי המפולת גרמה לקורבנות חינם", נכתב בהודעה שפרסם ארגון ההגנה בעיתונים "דבר" ו"על המשמר" לאחר הפעולה. "אין זאת דרכנו ואף לא כוונתנו במי שאינו קשור במישרין בפושעים ובפשעים, בייחוד מקפידים להימנע בנשים וילדים. צר לנו על קורבנות חינם אלה שנספו במפולת ואשר לא היו מטרה לפגיעה כל וכלל", נכתב עוד.

חקירת הארגון העלתה כי בני המשפחה הסתתרו ככל הנראה בפרדס ולאחר שראו את הקבוצה יוצאת מהמבנה שבה אליו, מבלי שהבחינו בהם. אולם נדמה כי לא הייתה תמימות דעים סביב הפעולה ותוצאותיה. העיתונים "על המשמר" ו"הארץ" העלו סימני שאלה בעקבות המקרה החמור. ב"על המשמר" נכתב כי "הקו המבדיל בין המגן העברי ובין דרכי תעתועים חייב להיות עמידה בפני פורעים ואי-פגיעה בשלווים. הענשת מרצחים והקפדה על חיי אדם... מקרים מסוג זה עלולים להביא עלינו חרפה... ודאי שהדבר לא נעשה בזדון... אף על פי כן הוא משמש אות אזהרה חמור מאד: לשמור מכל משמר על הכללים הגדולים של ההגנה העברית".

ב"הארץ" מתחו ביקורת על פעולת ההגנה וטענו כי נחוצים פיקוח ציבורי וביקורת ציבורית על פעולותיה. עוד נכתב כי אם בפעולות גומלין קודמות של ההגנה עוד היו ספקות, הרי שבמקרה פרדס אבו לבן "אין שוב מקום לספקות. שם נשפך דם נקי". עוד נכתב כי הפעולה "פגעה במסורת הטובה שהייתה בעבר ציפור נפשה של ההגנה. החיזוק היסודי של מסורת זו היה לא לשפוך דם של חפים מפשע. אנשי ההגנה העדיפו וסיכנו את עצמם ובלבד שחיי זולת לא יפגעו. לא מעטים מטובי הנוער נספו בשמרם על חוק זה..."

ההיסטוריון הצבאי, ד"ר אורי מילשטיין, כתב כי ועדת חקירה פנימית של ההגנה שחקרה את פעולת פרדס אבו לבן, בראשה עמד צבי איילון, קבעה כי "אף שיש להשתדל לפגוע באשמים בלבד יש להביא בחשבון פגיעה בלא אשמים, אם הם נקלעים לאזור המערכה". עוד כתב מילשטיין כי ראש המפקדה הארצית של הארגון, ישראל גלילי, כתב כמה חודשים לאחר הפעולה מסמך המגדיר את מדיניות הגמול של ההגנה. "צריכה להיות מוכנה תכנית איך להגיב בכל מקרה ומקרה. ההגנה אינה עשויה לתוקפנות. היא אינה רוצה להשמיד, היא מוקירה חיי אדם. היא רוצה לפגוע רק באשמים", נכתב במסמך. "אמנם לא רק ערכים מוסריים כלולים בתכנית, אבל לעתים הם מכבידים על פעולת ההגנה, ואנחנו מתחשבים בהם".

לאחר קום המדינה עלו בתולדות מלחמות ישראל טענות לרצח שבויים בידי חיילי צה"ל מדי כמה שנים וחלקן נחשפו עשורים מאוחר יותר בתקשורת. כך למשל סרטו של העיתונאי רן אדליסט, "רוח שקד", העלה טענות כי סיירת שקד עליה פיקד השר המנוח בנימין בן אליעזר אחראית להרג 250 שבויים מצרים לא חמושים במהלך מלחמת ששת הימים. בן אליעזר הכחיש מכל וכל, אולם נאלץ לבטל ביקור מתוכנן שלו במצרים כשר התשתיות. עדויות המספרות על רצח שבויים באותה המלחמה הועלו גם בסרט "שיח לוחמים – הסלילים הגנוזים", שיצא לפני כשנתיים. בתקרית שאירעה לאחר המלחמה נטען כי הטייס הנערץ, רן פקר, רצח שבוי ירדני. על אף שהטענה לא נחקרה, התקרית הטילה צל כבד על פקר ומנעה ממנו להתמנות למפקד חיל האוויר.

בעיצומה של מבצע קדש, בחודש אוקטובר 1956, אירע הטבח בכפר קאסם שהותיר בזיכרון הקולקטיבי הישראלי את המושגים הנוכחים בו עד היום: "פקודה בלתי חוקית בעליל" ו-"דגל שחור". 49 גברים נשים וטף תושבי כפר קאסם נורו אז למוות בידי לוחמי משמר הגבול משום שאיחרו לשוב לבתיהם, לאחר שבשל המלחמה הוקדמה שעת העוצר ביישוב.

11 לוחמים ומפקדים הועמדו לדין בעקבות התקרית ושמונה מהם הורשעו, במסגרת משפט שקבע נורמות והיווה אבן דרך בקביעת אמות המידה המוסריות של צה"ל. העונשים שקיבלו המורשעים נעו מקנס סמלי של גרוש אחד ועד ל-17 שנות מאסר. אולם, שנה לאחר מכן שוחררו כולם מבית הסוהר.

לצד הענישה המקלה, המשפט מהווה אבן דרך בקביעת הנורמות המוסריות והאתיות של צה"ל. בפסק הדין שניתן במשפטם של הלוחמים נכתב כי "סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: 'אסור!"'. עוד נכתב כי אי חוקיותה של הפקודה בתקרית "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין איננה עיוורת והלב איננו אטום או מושחת". השופטים פסקו כי "זוהי מידת אי החוקיות 'בעליל' הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של החייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו".

בשנת 1978, לאחר מבצע ליטני בדרום לבנון, התפרסמו בכלי תקשורת זרים שני מקרים של רצח שבויים בידי קציני צה"ל, שזכו ליחס סלחני מצד המערכת הצבאית. המקרה המוכר היותר היה של סגן דניאל פינטו, מפקד מחלקה בגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, שהואשם כי יחד עם שניים מחייליו חנק ורצח שני מחבלים בכפר עין בעל והשליך את גופותיהם לבאר.

פינטו הכחיש את הטענה ואמר כי ירה על מחבלים שהתנפלו לעברו עם סכין. הוא הורשע ברצח ונידון ל-12 שנות מאסר, אך ערעורו לבית הדין הצבאי לערעורים, בראשות מאיר שמגר, התקבל - ועונשו קוצר לשמונה שנים. פינטו זכה לתמיכה רחבה ואף היה מקושר לדמויות בולטות – הוא היה בן זוגה של בתו של האלוף דני מט וחברו לנשק של צחי הנגבי, בנה של חברת הכנסת דאז, גאולה כהן. הרמטכ"ל רפאל איתן קצב את עונשו לשנתיים בלבד והוא השתחרר זמן מה לאחר ניכוי שליש ממאסרו, ולא ריצה את התקופה המלאה שנגזרה עליו תחילה.

צה"ל הטיל צנזורה על הפרשה וזו נחשפה לאחר שח"כ אורי אבנרי העביר פרטים על אודותיה לעיתון "לוס אנג'לס טיימס" בחודש ספטמבר 1979. בעקבות החשיפה התעוררה סערה ציבורית שאף חלחלה לשורות הצבא. חייל ששירת כמתכנת מחשב הביע את מחאתו על הפרשה בדרך מקורית – ושינה את שמו של הרמטכ"ל במערכות המחשב ביחידתו ל"חונן רוצחים". אולם, בתו של איתן שירתה עם אותו חייל ביחידה וגילתה זאת והוא נשלח ל-14 ימי מחבוש וקיבל קנס כספי.

תקרית אחרת שאירעה במהלך מבצע ליטני נחשפה בשבועון הבריטי "ספקטייטור", לאחר שהוסתרה פרשת הרג שבוי בידי קצין הנדסה מהציבור. סגן-אלוף אריה שדה הואשם כי הורה לחייליו לירות בשבוי ש"נראה כמו מחבל". אחד החיילים שהתנגד לכך הוא שחשף את הפרשה. שדה הורשע ונידון לשנתיים וחצי מאסר, אך המדינה ערערה על קולת העונש וזה הוחמר לחמש שנים והורדה לדרגת טוראי. אולם, הרמטכ"ל איתן התערב גם במקרה זה, השיב את עונש המאסר המקורי וקבע כי שדה יורד בדרגה אחת בלבד, לרב-סרן.

בהמשך העניק נשיא המדינה דאז, יצחק נבון, לשדה חנינה והוא שוחרר לאחר שמונה חודשי מאסר בלבד. כותרת הכתבה במגזין הבריטי הייתה "הרוצחים בצבא ישראל" והבהירה כי ההחלטה להטיל צנזורה על הפרשה ולהקל בעונשו של שדה לא הועילה לתדמיתה של ישראל וכך גם שמחתה של העיתונות הזרה להבליט מקרים קשים שאירעו בצה"ל.

פינטו ולדרמן לא היו הראשונים שהרמטכ"ל איתן קצב את עונשם משמעותית. כשנה לפני מבצע ליטני, באפריל 1978, ירה למוות ישראל לדרמן, חייל מילואים בשירות הג"א (א"א) באזרח ערבי בירושלים, יום לאחר רצח על רקע לאומני בעיר. לדרמן הורשע ונידון ל-20 שנות מאסר, אך ערער על עונשו וזה הומתק לעשר שנים. אולם, איתן קצב את עונשו לשלוש שנים בלבד ואף השתחרר מעט לפני שהשלים לרצות את עונשו, כדי שיוכל לחגוג את חג הפסח בביתו.

בראש ההרכב של בית הדין הצבאי ישב אלוף משנה (במיל') אהרן ברק. בפסק הדין נכתב כי לצד הניסיון למנוע פיגועי טרור אליהם מצטרפים לעתים תושבים ערבים, "עלינו להמשיך לחיות את חיינו ביחסי שכנות הוגנים עם תושבים ערבים שומרי חוק החיים בקרבנו. התאנות להם פגיעתה קשה וחמורה". לדרמן שב לכלא במרוצת השנים לאחר ששפך תה רותח על חברת הכנסת לשעבר יעל דיין בשנת 1996. הוא חזר על מעשה זה גם ב-2008 כשתקף באופן דומה פעיל שמאל זר במהלך סיור בחברון.

שש שנים לאחר שחרורו של לדרמן התרחשה "פרשת קו 300", כשאנשי שב"כ ירו במחבלים שהשתלטו על אוטובוס ולקחו את נוסעיו כבני ערובה, באזור אשקלון. ראש אגף המבצעים בארגון, אהוד יתום, הואשם בירי למוות בשני מחבלים שנתפסו בחיים וטען כי קיבל הנחיה מראש השב"כ, אברהם שלום, למנוע מצב בו מחבלים שביצעו פיגוע מיקוח יצאו בחיים. הנשיא דאז, חיים הרצוג, העניק ליתום ולשני בכירים נוספים בארגון חנינה עוד בטרם משפטם, בהסתמך על ראיות שהוצגו בפני ועדת החקירה. הנשיא דאז, חיים הרצוג, העניק חנינה, בטרם משפט, ליתום ולשני בכירים נוספים בארגון שבדו ראיות בפני ועדה לחקירת הפרשה.