מדינה אחת, שתיים – מה זה משנה: לאיש העסקים מהבית הלבן לא אכפת מהפרטים

המשפט שסימל יותר מכל את מסיבת העיתונאים הראשונה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ וראש הממשלה בנימין נתניהו היה: "שתי מדינות, מדינה אחת, אני אוהב את הפתרון ששני הצדדים אוהבים". המשפט הזה סמלי לא רק כי מדובר בפעם הראשונה שפתרון שתי המדינות הוא לא היחיד עבור ממשל אמריקני, אלא גם כי נראה שנשיא ארצות הברית לא ממש שולט בפרטים הקטנים – אלה שהרסו כל כך הרבה כוונות טובות בעבר, וייתכן שגם לא ממש אכפת לו.

אם מישהו מנותק לחלוטין היה צופה במסיבת העיתונאים מבלי להבין את ההקשר, היה מניח באופן טבעי שהאיש בשמאל התמונה – הרהוט, המשכיל, בעל השליטה המופתית באנגלית ובפרטים – הוא נבחרם של אזרחי המעצמה הגדולה בעולם, והאדם מימין, שהיה מעט פזור דעת שלא שלט בפרטים, הוא מנהיג של מדינה רחוקה וקטנה. ובנסיבות אחרות, אין ספק שנתניהו היה עושה קריירה פוליטית מזהירה בארצות הברית. אבל הוא מגיע כראש ממשלת ישראל, ומעבר לחיבה הברורה, לשותפות האינטרסים ולכך שטראמפ הגיע למסיבת העיתונאים ממש לא מוכן – היו לנו בעיקר מילים שמשקפות את תפיסתו של טראמפ: איש העסקים. סוגר העסקאות.

עוד בוואלה! NEWS:
נתניהו אחרי הפגישה עם טראמפ: מוכן לדון בריסון הבנייה בהתנחלויות
הרשות: קוראים לנתניהו להיענות לטראמפ ולעצור את הבנייה בשטחים
נגמרו הבעיות ב"משפוחה"? טראמפ יצא מגדרו להוכיח שהוא מדבר בשפת נתניהו

נתניהו מציע לו עסקה חלומית. במונחי נדל"ן, אמנם ישראליים, זו לא תוספת מרפסת או קומה לבניין רעוע. נתניהו מדבר על פינוי-בינוי עם השבחה של השכונה כולה, עסקה שבבסיסה הסכם שלום אזורי, שבו המדינות הסוניות - ירדן, מצרים, אולי טורקיה, ערב הסעודית, קטאר ועוד - יביאו את הפלסטינים לשולחן המשא ומתן. ואז, אם הפלסטינים יקבלו את תנאי ישראל לתחילתו של משא ומתן – הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית ושליטה ביטחונית ישראלית על כל השטח – אז ניתן להתחיל משא ומתן. התנחלויות, ירושלים או זכות השיבה, כלל לא הוזכרו.

וטראמפ אהב את הרעיון. ואף שלממשלת ישראל היום יום חג, טראמפ גם הזכיר שהוא רוצה הסכם. הוא קרא לעצירת הבנייה בהתנחלויות, והדגיש שהוא מצפה לפשרות משמעותיות גם מישראל.

סדר יוצר משמעות – וטראמפ ראשית מדגיש את איראן. אין מילים ערבות יותר לאוזניו של ראש הממשלה נתניהו. עצירת האיום האיראני, הדגשת הסכם הגרעין הגרוע, אמירה חד משמעית שלאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני – כל ההבטחות החשובות האלה היו שם.

התקשורת העולמית כולה חיכתה בקוצר רוח לסוף דברי הברכה, אולי הנשיא יישאל על פרשת מייקל פלין, היועץ לביטחון לאומי לשעבר. הסוד במסיבת עיתונאים אינו להזמין את השאלות, אלא את השואלים. ואת זכות השאלות מהצד האמריקני קיבלו נציגי ארגוני חדשות שמרניים ועלומים. טראמפ השתלח בתקשורת המזויפת, בהדלפות נגדו, "עבירה פלילית", כפי שהדגיש בחמת זעם. גם כאן, סביר להניח שהמארח והאורח רואים עין בעין.

פרשת פלין רק מזכירה את סדר העדיפויות, לפחות כרגע, של הממשל. הוא שקוע כרגע בהתגוננות אגרסיבית נגד צונאמי: קריאות למיצוי החקירה מתוך המפלגה הרפובליקנית, דרישה להעמקת החקירה, הדלפות, הימורים מתי יתחיל הליך ההדחה. במצב כזה קצת קשה להתחיל להשיב את אמריקה לגדולתה, שלא לדבר על הבאת שלום בין ישראל לפלסטינים.

אבל המחויבות ניתנה, במעמד צד אחד – ישראל. העולם רואה שאחרי שנים קשות, ישראל היא שוב הבן היקיר של המנהיג שעומדת לרשותו העוצמה הגדולה בעולם. שיש לישראל גיבוי – ממוסדות האו"ם ועד לעימות עם איראן. זו נקודה חשובה וקריטית. טראמפ הוא איש התמונה הגדולה, אבל הפרטים בהסכם עתידי הם החשובים, ואולי בכלל קשה לאיש העסקאות להבין שהעסקה שהוא מציע, על הנייר נראית נפלא, ושני הצדדים ירוויחו ממנה, אבל לשני הצדדים הרווח אינו השורה התחתונה. מדובר על נדל"ן, אבל על נדל"ן מקודש. ולאלה קשה יותר לקבוע מחיר, ודאי מחיר מוסכם.