"כואב לי נורא, לא רואה ממטר. אני המלכה למרות שאין לי כתר", אלו מילות השיר שהוציאה גילה גולדשטיין ז"ל, שלנצח תיזכר כטרנסג'נדרית הראשונה של ישראל. אתמול, לאחר מאבק כואב היא הלכה לעולמה והשאירה מאחוריה לא מעט נתינים שהיו שבויים בחסדה של המלכה. ולמה נתינים? כי מספיק היה לעבור מדי לילה בבית הקפה השכונתי שלה בתל אביב, בקינג ג'ורג' פינת הנביאים, בשביל להבין את גודל התופעה, את עוצמת האישה וכוחותיה.
גם כשהיא נושקת לגיל 70, עדיין הייתה מבלה את לילותיה בבית הקפה, צוחקת, מרעישה ובעיקר עושה שמח לקבוצת האנשים שסבבה אותה שכללה הומואים, לסביות, דראג קווינס וטרנסג'נדריות ותיקות לצד כאלו שרק החלו את התהליך ומחפשות הכוונה אצל מי שגידלה דורות. כן, גילה הייתה המלכה של כולן והיא דאגה שכולם ידעו את זה.
אני כותב את הטור הזה כי לא מעט אנשים שאינם מהקהילה, שאלו אותי מי זו גילה ומה היא עשתה. מנגד, היו גם אנשים, הפעם דווקא כן מהקהילה, שלא ממש הבינו למה צריך לפאר ולהלל את שמה. אז תנו לי להציג בפניכם את גילה גולדשטיין: אישה גרנדיוזית, צבעונית וקולנית, טובת לב, מיוחדת, חכמה, אינטליגנטית ובעיקר כזו שאכפת לה מהאחר.
עוד בוואלה! NEWS:
רקטה התפוצצה בשטח פתוח בחוף אשקלון; דיווח על ירי תגובה של צה"ל
חשד לשוחד ומרמה: המשטרה עצרה בכיר בפשיטה על עיריית צפת
צפו: דרעי מנסה להזיל דמעות על מותו של הרב עובדיה - ונעזר בבצל
גילה שאני הכרתי היא הגילה האמיתית, מתחת לכל השכבות והמחסומים שהקיפו אותה. הגילה שאני הכרתי, דאגה למי שרק היה צריך. גם עשור לאחר שעזבה את תל ברוך, היא עדיין הייתה חוזרת לשם רק בשביל להאכיל את החתולים שלהם דאגה במשך שנים, גם בימים הגשומים. גילה לא ויתרה על אף אחד שהיה חשוב לה, ולכן, אל לנו לוותר עליה ועל הוקרתה.
אל לנו לזכור את הצעקות מדי לילה או את העובדה שהיא עבדה בזנות למחייתה. אל לנו לחלל את מותה של האישה שתרמה לא מעט לקהילה הגאה בישראל, שפרצה במו ידיה וסללה בעשר אצבעותיה את הדרך לקהילה שלמה ולטרנסג'נדריות בפרט. כן, בזמן שהיום אנחנו יכולים ללכת גאים ועם ראש זקוף ברחובות מבלי לחשוש, בעבר, היו אלה היא וחברותיה שקיבלו קללות, יריקות מכות ודקירות, ולו בשל היותן טרנסג'נדריות.
גילה הייתה אחת הדמויות הראשונות שהכרתי כשהגעתי לתל אביב. אני זוכר שעוד בתור ילד מפוחד, נשי, שלא מבין מה קורה בעיר הגדולה, היא הסתכלה עליי ואמרה לי, מבלי לחשוב פעמיים, "אתה תצליח בחיים. אני רואה את זה. עכשיו לך הביתה לאימא שלך". מודה, לא הבנתי מי זו ומה היא רוצה, אבל מהר מאוד נכבשתי בקסמיה, התאהבתי באישיות שלה. אפשר להגיד שבדרכי המיוחדת אפילו הערצתי אותה ככה זה עם מלכה, אי אפשר סתם לאהוב, צריך להעריץ. אבל זו הייתה גילה, מתחת לטירוף או לחזות של האישה המשוגעת שצורחת הייתה אישה חדה, שמזהה זיוף מקילומטרים, אישה מבריקה שיודעת לזהות את הגבול הנכון של כל אחד שעמד מולה, רק שלא תפגע באף נפש.
אז רגע לפני ששולחים אותך למנוחת עולם, אני רוצה לספר לך, גילה, מה קורה בשעות האחרונות ברחבי העיר וברחבי האינטרנט. מאות אנשים, נשים ובני נוער כותבים פוסטים מרגשים, מספרים על ההיכרות איתך, כואבים את מותך ומבכים את לכתך. אבל בעיקר, גילה אהובתי, בעיקר מוקירים את פועלך, כי פעלת המון למען קהילה שלמה, עשית מה שהרבה אנשים אחרים לא עשו, ומה שהמון אנשים בכלל לא ידעו. את היית כולך לב אחד גדול, ולצערנו, הלב הזה הפסיק לפעום. הלב הגדול שהכיל כל כך המון פשוט בגד בך והותיר את כולנו יתומים בלי מלכה.
חברה יקרה שלי, מלכה שלי, אני אפרד ממך כמו שהיית רוצה שיפרדו ממך. לא בדמעות ובצער, אלא עם המון אהבה, הוקרה ושמחה. תרשי לי לסיים בציטוט מהשיר המפורסם שלך: "כל הבנות רוצות להיות כמו גילה, את הכי גדולה, זה מה שאומרים לך". היי שלום מלכה, נוחי על משכבך בשלום.