יום רביעי בצהריים. תמונות ראשונות מפינוי עמונה מועברות בשידור חי, ומעוררות זעם באום אל-חיראן. "תראה איך מלטפים אותם", אומר סלים אבו אל-קיעאן, מתושבי הכפר. "הלוואי ולנו היו באים ככה. אותנו עשו אויבים", הוא נזכר באירועי הלילה הקשה מלפני שבועיים. האירוע שנותר כצלקת עמוקה החל לדברי סלים, בפשיטת מאות שוטרים חמושים על בתים.
צלפים התמקמו על הגגות וקציני המשטרה הזהירו בכריזה כי על השוטרים להיות עירניים מחשש לנשק במקום. מישהו שכח לספר גם שרבים מבני הכפר הזה, אום אל-חיראן, משרתים בצה"ל. כמה מהם שבתיהם מיועדים להריסה, היו קצינים קרביים במהלך שירותם. זמן קצר לאחר מכן, עם שחר, יעקב אל-קיעאן, קרוב משפחתו של סלים, יצא מביתו המיועד להריסה והחל בנסיעה.
גם כעת לא ברור אם יעקב תכנן פיגוע דריסה או שמא האש שנפתחה לעברו גרמה לו להיפגע או להיבהל, וכתוצאה ממנה האיץ את הנסיעה ופגע בטעות או שלא בטעות בשוטר ארז לוי והרגו.
סיקור מיוחד על פינוי עמונה:
בג"ץ דחה את המתווה שהציעה המדינה להעתקת עמונה
אחרי אלימות קשה ומעצרים: הושלם פינוי עמונה; 57 נפצעו
במצדה של עמונה, האנרגיה האטומית של נוער הגבעות מחכה להתפוצצות
ההשוואה למאחז בשומרון בלתי נמנעת. מדוע באום אל-חיראן היה צורך במאות שוטרים חמושים, שעברו הכנה לקראת אפשרות של "חמושים בכפר", ולמעשה הפכו ל"אקדח שמוצג במערכה הראשונה", בעוד בעמונה ננקטה גישה רכה הרבה יותר, סלחנית ומכילה? אפשר לדמיין הרי מה היה קורה אם עשרות שוטרים היו נפצעים מאלימות של בדואים באום אל-חיראן, כפי שקרה בעמונה. המקרה לא היה מסתיים במעצר של שלושה בני אדם בלבד.
ומדוע הדחיפות של המנהל להתיישבות בדואית בנגב לטפל באום אל-חיראן ועתיר, על אף שמדובר בשני כפרים שחלק מתושביו משרתים בצה"ל ורבים מהם מצביעים למפלגות ציוניות?
ד"ר ת'אבת אבו ראס מעמותת "קרן אברהם" הפועלת לחיים משותפים של יהודים וערבים, תוהה על ההיגיון הזה. "עד לפני שמונה שנים כל התושבים כאן ובעתיר הצביעו למפלגות ציוניות. מאז הדברים השתנו. אולי המדינה צריכה לבדוק למה זה השתנה. כולם כאן הין בעבר חברים במפלגת 'שלומציון' של אריק שרון. היום הם מתביישים בזה. בגלל זה לא ראינו את ערביי הצפון נוהרים לכאן כדי להביע הזדהות. מבחינתם, האנשים האלה שירתו את המדינה אז שישלמו את המחיר.
ד"ר אבו ראס היה חלק מהצוות שניהל שיחות על עתיד התושבים בכפרים הללו. "הם הסכימו להיות חלק מהיישוב היהודי שיוקם כאן, אבל המנהל סרב. הם מייעדים את היישוב החדש לגרעין תורני. ב-2009 הייתה ועדה שהמליצה להכיר בשני הכפרים. אבל ממשלת נתניהו החליטה ב-2010 לא לאמץ את ההמלצות".
"בניגוד לעמונה, תושבי אום חיראן לא התיישבו על אדמה פרטית. הם הועברו על ידי המדינה. "זה היה ב-55", מספר סלים אבו אלקיעאן. "עכשיו רוצים להעביר אותנו לשכונה 12 בחורה. אנחנו הסכמנו גם לזה אבל רצינו שיהיו שם בתים עם חיבור לחשמל. ורק אז נחתום ונעבור. הם לא הסכימו. רצו עכשיו. אני איבדתי אמון במדינה. במשטרה. אין, מבחינתי הסיפור נגמר".
במעלה הגבעה מתגוררת מרים אבו אלקיעאן, שבעלה שירת בגבעתי. היא מסיימת תואר שני במנהל ציבורי ומגדלת את ארבע בנותיה. "אני מאמינה שישאירו אותנו", היא אומרת. "אני רוצה לראות את בנותיי גדלות כאן. מבחינתי אני נשארת פה גם אם יהרסו לי את הבית. יש מצוקת דיור בחורה, זו עיר, אני לא רוצה לגור בעיר. ויש שם לא מעט מתיחות בין המשפחות השונות".
"האם חסר פה שטח שדווקא כאן הם רוצים להקים את היישוב היהודי? ואנחנו ביקשנו להיות חלק מהיישוב היהודי, אבל הם לא הסכימו. יש כאן אנשים שמשרתים בצבא, אבל אני מתנגדת אליהם. ישלחו אותנו להילחם עבור מדינה שמתייחסת אלינו כאזרחים סוג ג'? כאויב? הם נכנסו לכפר עם כוחות שלא נכנסים איתם לרצועת עזה. אם הם יבואו להרוס, שיהרסו את הבית עליי".
במורד הגבעה אפשר למצוא שתי מכולות שהוכשרו למגורים, שגם להן הוצא צו פינוי. במקום ביתו של יעקב אבו אל-קיעאן ונשותיו, נותרו הריסות, וסוכה מאולתרת. "איפה זכויות האדם שלנו", שואל סלים. "של הילדים של יעקב? הם צריכים לחיות בקור כמו חיות. אבל אנחנו לא רוצים עימותים, לא חושבים על דברים קיצוניים. מקווים שיתנו לנו לחיות בשקט. מה יעבור בראש של הילדים של יעקב? לא יודע. זה אתה תגיד".
תפיסת הביטחון של יאיר לפיד. וגם: "אסור לקבל מתנות"
שלשום (רביעי) פרסם יו"ר "יש עתיד" יאיר לפיד מאמר במסגרת "המכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS) תחת הכותרת "ראש הממשלה ו'העוצמה החכמה' תפקידו הביטחוני של ראש ממשלה ישראלי במאה ה-21". המאמר עוסק בתפיסת הביטחון של ישראל ובתפקיד ראש הממשלה בעיצובה. המאמר לא תוקף ישירות את בנימין נתניהו אך קשה לפספס את הביקורת שעולה ממנו.
לפיד מתייחס לתפקוד הלקוי של הקבינט והצורך בשדרוג פעילותה של המועצה לביטחון לאומי, ובהסדרת פעולות הקבינט לנוכח האתגרים הביטחוניים השונים של מדינת ישראל. שוב ושוב מדגיש לפיד את המונח "עוצמה משולבת" בהתייחסו לצורך של מדינת ישראל "להיות חזקה כל כך שאויביה ידעו מראש שיפסידו בכל מלחמה נגדה": "עוצמתה של ישראל צריכה להיות בלתי פרופורציונלית לגודלה או למשימות העומדות לפניה, ואויבינו צריכים לדעת שזה המצב...".
"ישראל חזקה היא הרבה יותר מצה"ל חזק. היא משגשגת מבחינה כלכלית, עם לכידות חברתית ואתוס משותף, עם בריתות אסטרטגיות בלתי מעורערות, עם גיבוי בינלאומי ועם יתרון איכותי וטכנולוגי מכריע... בלעדיהם לא נוכל להיות חזקים מספיק כדי למנוע את המלחמה, לנצח בה אם תפרוץ, או לקדם את השלום. בניית העוצמה המשולבת הזו, המלכדת את המרכיבים הצבאיים והאזרחיים לכלל אגרוף אחד, היא מרכז תפקידו של ראש הממשלה בישראל".
המאמר מצליח לעורר תהיות סביב האופן שבו (לא) מתנהלת המדיניות הביטחונית בישראל, בעיקר סביב היעדר אסטרטגיה ברורה, או הנחייה מלמעלה של הקווים שעל פיהם יש לפעול. לפיד מצביע על כך שמנהיגות צריכה להוביל אנשים למקומות שלא חשבו עליהם והוא ממליץ על שורה של צעדים על מנת לבסס את "העוצמה המשולבת", העיקרון שעומד בבסיס התפיסה שלו.
על אף המאמר המקיף, מרובה הציטוטים והמקורות, משהו חסר. לא ברור מה הדרך שאליה היה רוצה לפיד להוביל את המדינה. לפיד הוא אותו לפיד: זהיר, שמרן, קורץ לשמאל וקורץ לימין. הקריצה הזו לכל הכיוונים כנראה משתלמת, לפחות בסקרים. מי שמצפה לבשורה בדבר תוכנית מדינית מקיפה שצריכה להיות בבסיס תפיסת ביטחון, עלול למצוא עצמו מאוכזב.
אין התייחסות להסדר עם הפלסטינים או הצורך בהתנחלויות. זהו מאמר אקדמי מעמיק שעוסק בסוגיות מנהל תקין לא במדיניות.
בשיחה עם לפיד על המאמר, הוא ממשיך להיזהר מלחשוף יותר מדי באשר לתוכניות המדיניות שלו אך מותח ביקורת ברורה על נתניהו. שאלתי אותו כיצד עיתונאי "במחנה" לשעבר יכול לבקר קצין מוערך בסיירת מטכ"ל בסוגיית הביטחון. "יתרונותיו של ביבי הם חסרונותיו. יש לו תפיסה של מה צריכה לעשות סיירת במבצע. זה אנושי שתהיה זליגה מהמקרו למיקרו, אך אין כיום תפיסת ביטחון כוללת".
"תפקיד ראש הממשלה אינו להזיז פלוגות מג"ב מגבעה אחת לשנייה, אלא לשלב את העוצמה המדינית-כלכלית-ביטחונית לכדי עוצמה אחת גדולה. צריך החלטות מאקרו. ראש הממשלה אינו רמטכ"ל על".
לפיד נשמע זהיר ביחס לכניסת טראמפ לבית הלבן: "זה חשוב וטוב שיש נשיא ידידותי בבית הלבן אבל אנחנו לא יודעים איך זה ייראה בטווח הארוך". הוא תומך בהעברת השגרירות לירושלים וגורס שאין להיבהל מהאיומים. "לא הייתי מדבר עם מרוואן ברגותי, הוא איש רע שצריך לשבת בכלא", ועל חמאס הוא אומר: "לא נדבר ישירות עם חמאס כי הוא ארגון טרור נורא".
ועדיין השוני בהשוואה לעמדות נתניהו, הוא שלפיד רואה בבחירת טראמפ הזדמנות מדינית. "האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית להפעיל עלינו לחץ מדיני כבד-קרסה. יש חופש פעולה, אך זו גם ההזדמנות להכתיב מה אנחנו רוצים, מעמדת כוח. אם את זה יבזבזו על בניית עוד ארבעה מאחזים זו תהיה בכייה לדורות. צריך ללכת לוועידה אזורית מול עזה ואז מול הרשות הפלסטינית וליצר מהלך מדיני".
לפיד נשמע כמי שלא יתנגד להעניק לחמאס נמל ימי בהסכם הפסקת אש ארוך טווח שיכלול עצירה של חפירת מנהרות וירי טילים. "זה מצב של win win, אתה מתחיל פירוז ומונע ירי ומשבר הומניטרי בעזה".
לפחות לגבי דבר אחד הוא אומר דברים נחרצים שעד כה נזהר מלומר. "ראש הממשלה אמר שמותר לקבל מתנות? אני אומר לך שאסור. אסור. כל אחד בעולם הפוליטי יודע שאסור לקבל מתנות ולפיכך לא מקבלים. החוק אוסר את זה. הנוהל אוסר את זה. פשוט אסור לקבל מתנות".