בתוך כל המחלוקת הציבורית העזה של פרשת אזריה, יש תחושה משותפת, שאפשר וצריך היה לגמור את הסיפור הזה אחרת. לא, אל תתבלבלו, אני לא מתכוון לדבר כאן על אי העמדה לדין, או על דין משמעתי, ההיפך. אני חושב שהעמדה לדין פלילי היתה מחויבת, כחלק מההגנה הבלתי מתפשרת על ערכי הצבא והמדינה, וכחלק מרעיון "והיה מחננו טהור". הרי ויתור על מושגים כמו "טוהר הנשק" ו"מוסריות", והחלפתם בתפיסת עולם שבה הורגים פצועים או שבויים, הם הכניעה האמתית לטרור שמבקש להפוך אותנו להיות כמוהם. מנגד, המשפט הזה לא היה צריך להפוך למשפט מכונן שמעורר כל כך הרבה יצרים ורגשות וגורם נזקים רבים כל כך, ברמה הלאומית, הבינלאומית והפרטית.
אז מה הייתי עושה אחרת? הייתי עושה בדיוק את מה שעשינו במקרה של הקצין שסירב פקודה בהתנתקות. מי? אתם בוודאי שואלים במבט משתומם. מבעד לערפל הזיכרון לא מהדהד שום שם, וזה בדיוק העניין.
עוד בנושא:
התביעה רומזת: "הצטיינותו של אזריה כחייל" תעמוד לזכותו בגזר הדין
אלוף פיקוד דרום: "אזריה עבר עבירה פלילית, לא מתפשרים על ערכים"
ריבלין על בקשת החנינה של רגב: "מטפלים רק בבקשות מקרובי אזריה"
קצת רקע (הכל בגוגל): קצין בדרגת סרן, יהודי דתי תושב קריית ארבע ומ"פ הנדסה, שנדרש להשתתף בפינוי יישובים בשומרון בשנת 2005 סירב פקודה בנימוק אידאולוגי של קידוש שטחי ארץ ישראל. הוא נעצר מידית והועמד לדין פלילי.
הקצין היה שלם באמונתו ובמעשיו ונאמן להשקפת עולמו וקהילתו, ובדיוק בגלל זה הוא הפך, בעיני הצבא, מקצין מצטיין עם עתיד מבטיח בשירות קבע, להתגשמות הסיוט האפוקליפטי הגדול ביותר. מתנחל דתי, סרבן על רקע אידאולוגי, בשעת מבחן מבצעית. מישהו שבשפה צה"לית פשוטה צריך לתת לו בראש, חזק ומהר, למען יראו וייראו. עכשיו לך תמצא פתרון למקבילית הכוחות הזו.
לא אלאה אתכם. לא ניהלנו משפט, גם לא הליך גישור (מוכר לכם?), זה לקח כמה חודשים ובסופם הוא הודה באשמה הברורה מאליה, בכישלון הפיקודי ובפגיעה בערכי צה"ל. אבל הראינו לבית הדין את האדם והמניעים שמאחורי המעשה. בלי יועצי תקשורת, בלי הפגנות סוערות, בלי ח"כים מתלהמים, בלי להכפיש אף מקבל החלטות, ובעיקר בלי שהציבור ידבר על זה. רק דברים שיוצאים מהלב ונכנסים אליו, בדיוק כמו שכתבו השופטים בפסק הדין:
"המשיב חווה מצוקה ממשית (...) הוא בן למשפחה שורשית, שגדל על ערכי אהבת המולדת והמסירות אליה ועל רקע זה בחרה משפחתו להתיישב בקריית ארבע. הפקודה שניתנה לו הייתה בניגוד חריף וכואב להשקפת עולמו, לכור מחצבתו. המשיב הכין את פקודיו למשימה על הצד הטוב ביותר, ובה בעת ייחל לכך שהדברים יישארו בגדר תיאוריה בעלמא, וציפה ל"נס" (...) ברגע האמת כוחו הנפשי לא עמד לו. המשיב נקרע על רקע הניגוד הקוטבי בין הערכים שעליהם גדל, המהווים רובד מרכזי באישיותו, ושהוליכו אותו לתרום לעם ולמדינה ואף לבחור במסלול השירות הצבאי כדרך חיים; ובין הפקודה הקונקרטית שניתנה לו, שהייתה מנקודת ראותו האישית והמשפחתית טרגדיה, המסמלת את קצה של דרך חיים שעל ברכיה חונך, ושבעקבותיה בחרה משפחתו להתגורר בקרית ארבע.
נסיבות סירוב הפקודה הן כואבות עד מאוד. הן ממחישות את עוצמת הטרגדיה מבחינתו של המשיב, שמצא עצמו חצוי בין העולמות (...) פשיטא, שאין בכך הצדקה למעשה המחפיר שבו חטא המשיב. אולם, אין לעצום עינינו מלראות את רקע הדברים אודות חיבוטי הנפש וייסוריו של המשיב, שראה את בני משפחתו מבכים את העובדה שמעשי ידיהם עשרות שנים "טובעים בים", ושעה שהערכים היסודיים שעליהם גדל מתנגשים חזיתית אלה באלה" .
הקצין שוחרר מהצבא, לא ישב בכלא, הורד בדרגות, אבל נשאר קצין, שהמשיך לשרת במילואים כמפקד. התובע הצבאי הראשי אמנם ניסה בכל הכוח להחמיר את העונש, והגיע עד לבית המשפט העליון, אבל לא הצליח. והחשוב מכל אתם בכלל לא זוכרים אותו.
אז אם עוד לא הבנתם מה הייתי עושה אחרת עם אזריה, אפשר אולי לסכם את זה במשפט: הייתי מנסה להראות שהוא רק סמל (בדרגה) וממש לא הופך אותו לסמל.