(בווידאו: תיעודו של עומרן בן החמש לאחר שחולץ מההריסות בחאלב)
אנחנו הילדים של זוועות, שנת 2016. שיתפתם אותנו, כתבתם עלינו, עשיתם לנו לייק. הבטחתם שינוי.
ב-17 באוגוסט נכנס בעל כורחו לתודעה עומרן דקניש, ילד בן חמש משכונת קטרג'י שבמזרח חאלב. חודש אחרי שכוחות המשטר הסורי חסמו את דרכי הגישה למזרח העיר, החל באופן לא רשמי המבצע לכיבוש האזור מידי המורדים. תקיפות אוויריות הלמו בשכונות, שבהן נותרו כ-200 אלף נצורים. עומרן צולם בעודו יושב בחלק האחורי של אמבולנס. מדמם, המום, מכוסה באבק וכלל לא מודע לפצע הפתוח שנפער במצחו.
עומרן חולץ מהבניין יחד עם שלושת אחיו, בני שנה, שש ועשר, והוריו. בניין הדירות שבו התגוררו התמוטט זמן קצר לאחר שפונו ממנו. שמונה בני אדם נהרגו בתקיפה האווירית, חמישה מהם ילדים, בהם אחיו של עומרן, עלי בן העשר. אך הייתה זו תמונתו של עומרן, שהייתה למעשה פריים מוקפא מסרטון, ששותפה וצויצה מאות אלפי פעמים ברשתות החברתיות ודווחה בעשרות ידיעות ברחבי העולם. לסרטון עצמו יותר מארבעה מיליון צפיות ביוטיוב, ועומרן הפך לסמל - זמני בלבד - לסבל האזרחים בסוריה.
עוד בוואלה! NEWS:
עשור להוצאתו להורג של סדאם חוסיין: "הרגשנו שעיראק נגמרה"
הפסקת האש בסוריה קורסת? חילופי אש בין המשטר למורדים
נשיא ניגריה: הדפנו את בוקו חראם ממעוזו האחרון
"ילדים מופצצים בכל יום. זה לא מקרה בלתי רגיל", סיפר מוסטפה א-סרוט שצילם את הסרטון ל"גרדיאן" הבריטי. "זו עובדה ידועה ויומיומית במציאות של תקיפות אוויריות של רוסיה וסוריה. הן מפציצות אזרחים בחאלב בתורות ומול כל העולם. הילד הזה הוא נציגם הלא-רשמי של מיליוני ילדים בסוריה ובעריה".
ואולם, ארשת פניו של עומרן נגעה גם ללבו. "ראיתי הרבה ילדים מחולצים מתוך ההריסות, אבל הילד הזה, עם התמימות שלו, לא ידע בכלל מה קורה", העיד א-סרוט. "הוא הניח את ידו על פניו וראה דם. הוא אפילו לא הבין מה קרה לו. צילמתי המון תקיפות אוויריות בחאלב, אבל היה משהו בפנים שלו, הדם והאבק שהתערבבו, בגיל כזה".
קל להבין מדוע דווקא תמונתו של ילד בן חמש פצוע פורטת על מיתרי הרגש יותר מכל תמונה של הרס או נפגעים מבוגרים. "תמונה של ילד מתקבלת אחרת מזו של מבוגר. זה מעורר אמפטיה וסימפטיה, ובהקשר של לחימה, ילד תמיד נתפס כקורבן, אין תהיות לגבי אינטרסים כאלו ואחרים", מסביר בשיחה עם וואלה! NEWS ד"ר מייק דהאן, מומחה לתרבות ופוליטיקה מהמכללה האקדמית ספיר. "קשה להכיל סכסוך בסדר גודל כזה", הוא ממשיך בהתייחס למלחמת האזרחים בסוריה שנמשכת זה יותר מחמש שנים, "כמו התמונה המפורסמת של הילדה שבורחת מנפלאם בווייטנאם, כך גם התמונה הזו מסמלת את המלחמה".
הילד האחד שעשה מעשה
במקביל, גם בארצות הברית צפו בסרטון של עומרן וחשו מועקה. אך אלכס מייטברי בן השש מניו יורק החליט, שלא כמו שאר הגולשים או הצופים, לעשות מעשה. הוא כתב מכתב מרגש לנשיא שלו, ברק אובמה, וביקש ממנו להטיס אותו לאמריקה. "זוכר את הילד שהובל באמבולנס בסוריה", פנה לנשיא, "אתה יכול בבקשה ללכת ולהביא אותו אלינו הביתה?", תהה. אלכס אף השאיר הוראות מפורטות לנשיא כיצד לעשות זאת.
לפי תכניתו של אלכס, אובמה יחנה בחניית המשפחה בסקרסדייל, בעוד הוא ומשפחתו יחכו לעומרן עם פרחים דגלים ובלונים; אלכס גם תכנן להכיר לעומרן את חברו לכיתה, גם הוא מסוריה; הילד האמריקני תכנן גם לחגוג עם עומרן ימי הולדת יחד ועומרן אף ילמד אותו שפה חדשה. הנשיא אובמה, שהתרגש ממכתבו של אלכס, הקריא אותו בוועידת האו"ם למען פליטים שנערכה בספטמבר האחרון.
אלכס מייטברי מפציר באובמה להביא את עומרן לארה"ב:
חודשיים לאחר מכן, אובמה נועד עם אלכס בבית הלבן. "אהבתי מאוד את המכתב שלך ולבסוף הקראתי אותו לכולם כדי שכולם ישמעו מה אמרת בו", אמר אובמה לאלכס בפגישתם בחדר הסגלגל. "היית כל כך נחמד ואדיב, ואני מקווה שאחרים יחשבו כמוך. לכן אני מאוד גאה בך", הוסיף הנשיא.
ואולם, המקרה של אלכס נדיר. ניתן להניח שרוב מי שצפה בסרטון של עומרן עשה לו לייק עצוב לכל הפחות או שיתף אותו הלאה לחבריו. "כולם מזדהים עם הילד שבתמונה", מסביר זאת ד"ר דהאן. "אך ההזדהות לרוב לא מתורגמת למעשה - מעבר למעשה 'היקר' של השיתוף, שמספק איזו תחושה עמומה של עשייה. התחושה הפרטית לא מתורגמת למעשה קבוצתי או חברתי של התנגדות כלשהי".
חייו ומותו - הלא מתוקשרים - של עודאי פייסל מתימן
מלחמת האזרחים בסוריה, אם תימשך, תשלים במרץ 2017 שש שנים של לחימה עקובה מדם, שגבתה את חייהם של כ-400 אלף בני אדם. במקביל אליה עדיין מתחוללת מלחמה בתימן, שהחלה במרץ 2015 ובה נהרגו עד כה כעשרת אלפים בני אדם, בהם 4,000 אזרחים. המלחמה בסוריה מסוקרת בתקשורת הרבה יותר משתי סיבות מובנות: היא ארוכה יותר וקטלנית יותר. יש שיגידו גם מהסיבה שמדינות רבות "מושקעות" בה, אך בדומה למלחמה בסוריה גם בה מעורבים המעצמות הגדולות בעולם וכן ארגוני הטרור דאעש ואל-קאעדה.
באחת התמונות האחרונות של עודאי פייסל מחודש מרץ הוא נראה שוכב מכורבל בשמיכה בזרועות אמו. עיניו שקועות וצינורות הזנה פזורים על פניו הצנומים. כמה ימים לאחר מכן הוא מת. הוריו סיפרו כי הקיא נוזל צהוב מאפו ומפיו ואחר כך הפסיק לנשום. "הוא לא בכה ולא הזיל דמעות, גופו היה נוקשה", העידה בצער אמו, אינתיסאר חזאם, "אני צרחתי והתעלפתי".
עודאי בן החמישה חודשים סבל מרעב קשה השורר בתימן בשל המלחמה והמשבר ההומניטרי שלו היא גורמת. הוא היה אחד מ-300 אלף ילדים העומדים בפני סכנה של גוויעה ברעב. ביום שבו נולד עודאי תקפו מטוסי הקואליציה בהובלת ערב הסעודית בסיס מורדים סמוך לעיירה שאנטי שבפרברי צנעא, ורסיס פגע בבית המשפחה. "בעודה צורחת ויולדת, ההפצצה טלטלה את הבית", סיפר האב אחמד פייסל. הוא ואינתיסאר מגדלים תשעה ילדים ומתפרנסים מהפנסיה הצבאית שלו. מאז שאתר הבנייה שבו עבד נסגר, אחמד ומשפחתו אוכלים פעם ביום יוגורט ולחם ולעתים רחוקות גם אפונה.
תמונתו של עודאי לא זכתה לאותה תהודה שלה זכה עומרן למרות מורכבותה והחמלה שהיא מעוררת כלפי הילד המסכן. עודאי לא לבד, כמוהו בתימן יש ילדים רבים הסובלים מרעב קשה ושתיעודיהם לא מסייע להעלות את המודעות למצבם. "רוב העולם לא יודע הרבה לגבי תימן", מסביר ד"ר דהאן, "בין היתר משום שהמערב נותן גיבוי לסעודיה".
סיבה נוספת היא מידת הקרבה וההזדהות של הקורא או הצופה למושא התיעוד. "קל יותר למישהו לבן במערב להזדהות עם ילד בהיר כמוהו", אומר ד"ר דהאן. "ויראליות זה סיפור די מערבי. מה שוויראלי ב'עולם', לאו דווקא ויראלי באזור מסוים כמו המזרח תיכון. לכן, מרחץ הדמים בסוריה זוכה לסיקור רב יותר, ומה שקורה בתימן לא". כאן נכנס גם תפקידה של התקשורת. "צריך את הדחיפה של סדר היום התקשורתי".
מאות אלפי ילדים סורים מחכים ללייקים
באותו החודש שעומרן נפצע נהרגו כמאה ילדים במזרח חאלב ו-49 במערב העיר. כאמור, גם אחיו של עומרן, עלי, מת מפצעיו כמה ימים לאחר ההפצצה על ביתם. סיפוריהם של עלי ושל הילדים האחרים לא זכו לכותרות. אחמד טאדיפי בן השנתיים, למשל, הגיע לאותו בית החולים שאליו פונה עומרן. הוא עבר ניתוח מורכב בשל פציעותיו בראש, במפשעה ובידו וברגלו הימניות.
הרופאים לא ידעו מיהו הילד כשהגיע לבית החולים משום שהוא הופרד ממשפחתו, כפי שקורה רבות בזירה הכאוטית שנוצרת אחרי תקיפה אווירית בסוריה. רק מאוחר יותר הוא זוהה כאחמד והוחזק ביחידה לטיפול נמרץ לצד אביו. כמה ימים לאחר מכן הוא מת מפצעיו.
ילדות אחרות שנפגעו באותו השבוע, באותה תקיפה שהחריבה את ביתו של עומרן, היו האחיות חאנון. רוואיידה בת החמש וראנה בת השבעה חודשים סבלו מפגיעות רסיסים, אך שוחררו למחרת. רופאים בבית החולים צילמו אותן והפיצו את תמונתן בקבוצות ווטסאפ שונות, כמעט במקביל לזמן שבו הועלה ליוטיוב הסרטון של עומרן.
אבל מי שיתף בפייסבוק או בכלל יודע על האח של עומרן, אחמד בן השנתיים והאחיות חאנון? "סמלי מלחמה צריכים גם להצטלם טוב", מציין ד"ר דהאן. זה אולי נשמע מאוד ציני וקר, אך הוא מסביר כי "רצוי שהדימוי המזעזע יהיה כמה שיותר אסתטי". כמו כן, גם התקשורת, כמו תמיד, אשמה. "לעורכים ולכתבים יש משקל רב. ככל שתמונה מופיעה יותר באמצעי התקשורת, היא תופיע גם ברשתות יותר". גם כלי תקשורת פחות מסורתיים, כמו מובילי דעה ברשתות החברתיות, יתרמו להפיכתה לוויראלית. "ככל שמובילי דעה משתפים תמונה, הסיכוי שלה להפוך לוויראלית גבוה יותר".
גם ב"ניו יורק טיימס" ניסו להסביר מדוע תמונתו של עומרן זכתה להימרח על פני העיתון בעוד תמונות של ילדים סורים אחרים לא. "אנחנו בקלות יכולים לפרסם כל יום תמונה של ילד סורי פצוע או מת", מספרת עורכת תמונות בעיתון קרן סנטיקאיה, במאמר העוסק בתמונה. "אבל אנחנו מנסים להיות זהירים בכל הקשור לסיבולת של הקורא להתמודד עם דימויים קשים כל כך". לצד זאת, מדגישים בעיתון כי "באופן קבוע מתפרסמות בו תמונות של הרס בסוריה משום שזה חשוב שאנשים אלה לא יישכחו. המצב כל כך נורא ונמשך כל כך הרבה זמן והסוף לא נראה באופק".
בסופו של דבר, סבור ד"ר דהאן, התמונות הללו, לא משנה מה מתועד בהן, הן סוג של בידור. "עוד תוכן בעולם שצמא לתוכן, עוד משהו שיגרום לך להגיב, לצקצק בלשון ולשתף. ג'ודי דין (פרופ' לפילוסופיה פוליטית ממכללות הובארט וויליאם סמית' בניו יורק - ל"ג) מסבירה את זה במאמר שלה על קפיטליזם תקשורתי (Communicative Capitalism). לא חשוב התוכן בכלל, העיקר השיתוף והתנועה המתמדת ברשת - כי רק מזה מרוויחים כסף. ההקשר לא חשוב, ובעולם של 'פוסט אמת' הוא עוד יותר לא חשוב. הקשר זה עוד רובד של הבנת המציאות, רובד שוויתרנו עליו לטובת המידיות, השטחיות והמהירות".
סורים, בינתיים, מבקשים לראות מעבר לפוסט ולציוץ. "שלא כמו עומרן, ילדים אחרים בסוריה לא שורדים", כתבה ב-BBC לינה סרג'י עטר, אמריקנית ממוצא סורי המשמשת מנכ"לית קרן "קראם" המעניקה סיוע הומניטרי לסוריה. "זה לא רגע להאשטאג. זה לא רגע ויראלי. זה רגע שצריך להפוך לתנועה שתסיים את המלחמה. שתיקתו הרועמת של עומרן הולמת את שתיקת העולם - המוכרת כל כך לסורים".