כמה שבועות אחרי הפסדו בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2004 הגיע ג'ון קרי לישראל ונפגש במלון המלך דוד בירושלים עם קבוצה של עיתונאים ישראלים ופלסטינים, בניסיון להבין את פני המצב בשטח. אלה היו ימיה הקשים של אינתיפאדת אל-אקצא, חודשים שבהם עדיין התפוצצו מחבלים מתאבדים בלב הערים בישראל וצה"ל פעל בכל כוחו על מנת לעצור אותם. למרות זאת, בפגישה זו הורגש משב של תקווה ואופטימיות.
בדיוק באותם החודשים גם התחלפה ההנהגה הפלסטינית, ואבו מאזן נבחר לכהן כנשיא הפלסטיני במקום יאסר ערפאת. אבו מאזן היה מוכר כאדם פרגמטי שמעוניין בפתרון שתי המדינות ומתרחק משימוש באלימות וטרור, בניגוד לקודמו בתפקיד. קרי שמע אז מאתנו, פלסטינים וישראלים כאחד, על האופן שבו אנו רואים את פתרון הסכסוך ובעיקר את המכשולים שמסכלים הגעה להסכם שלום.
לקריאה נוספת:
במגרש המשחקים של ישראל וארה"ב: קרי לא רלוונטי וטראמפ הבריון
טראמפ לאחר נאום קרי: "האו"ם לא פותר בעיות, הוא יוצר אותן"
הקשבתי בקשב רב לנאומו של שר החוץ של ארצות הברית קרי אמש (רביעי). לא היו שם הפתעות. אלה אותם הרעיונות שקרי שמע כבר אז, ועוד הרבה לפני כן, ומוכרים לכל מי שעסק בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא הציג בנאום עקרונות שכל בר דעת שמבקש להגיע לפתרון שתי מדינות, מבין ויודע שיהוו בסיס לכל משא ומתן עתידי בין הצדדים. או כפי שהגדיר זאת פאדי סלאמין, פלסטיני המתגורר בוושינגטון וידוע כמבקר חריף של אבו מאזן: "זה היה נאום מבוסס על עובדות, הגיוני מאוד מבחינה מדינית עם אפס רלוונטיות". זו בעצם הבעיה הקשה (שלי לפחות) עם הנאום הזה. מדוע קרי נזכר עכשיו, שלושה שבועות לפני שהוא עוזב את תפקידו, להטיף לציבור הישראלי, על הסכנה שבהתנחלויות? על האופן שבו המשך הבנייה בהתנחלויות אינו מתיישב עם פתרון שתי המדינות?
בניגוד לדעת רבים בצד הישראלי, ניסיונותיו הבלתי פוסקים של קרי במהלך השנים האחרונות להביא לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני נתפסו בעיניי כמבורכים. החלופה לכך הייתה לא לנסות ולאפשר לפתרון שתי המדינות להתאייד מההיסטוריה. אולם בשלב מסוים, קרי הרים ידיים. ייתכן שהיה זה ראש הממשלה בנימין נתניהו ששבר את רוחו, או אבו מאזן דווקא שגרם לו להתייאש, ואולי שניהם.
קרי והממשל האמריקני הניפו דגל לבן והחליטו אחוזי אמוק להתמקד בנושא אחד בלבד - הסכם הגרעין עם איראן. הם זנחו גם את סוריה לידי רוסיה ואפשרו שיתרחש בה טבח עם, הם ויתרו על ניסיונותיהם להביא את הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל לשולחן המשא ומתן ובמקום עשו כל מה שרק ניתן כדי לקדם הסכם גרעין שיכולים היו להיות גרועים ממנו, אך הוא בוודאי אינו הסכם טוב.
עכשיו נזכרים? מהיכן נובעת פתאום ההחלטה לצאת בנאום חוצב להבות נגד ממשלת ישראל, ההתנחלויות וההסתה הפלסטינית, מעט מדי ומאוחר מדי? האם זה מה שיעצור את חוק ההסדרים? אמנם דבריו של שר החוץ היו לתזכורת כואבת למי שמתגורר בישראל לכיוון שבו הולכת המדינה, אך האם התזמון קשור בשיקולים אישיים מתוך דחף נקמה בנתניהו, ולאו דווקא ממחשבות על עתיד היחסים בין שני העמים? אחרת מדוע קרי והממשל האמריקני חיכו עד לשלב שבו הדברים הללו שווים את הנייר שעליו נכתבו ולא מעבר לכך?
בשנים האחרונות הציבור בישראל נע ימינה ותמיכתו בפתרון שתי המדינות פחתה. רוב הישראלים תומכים בימין ובמדיניותו של נתניהו - כלומר אי-נסיגה משטחים ביהודה ושומרון לטובת הקמת מדינה פלסטינית. לפי סקר של הסוקר הפלסטיני חליל שקאקי, 65% מהציבור הפלסטיני טוען שפתרון שתי המדינות אינו רלוונטי לנוכח הבנייה בהתנחלויות. מספר המתנחלים בגדה המערבית (ללא מזרח ירושלים) נאמד בכ-400 אלף. בעניין זה - קרי צודק לחלוטין. פתרון שתי המדינות מתרחק ועמו חזון המדינה היהודית הדמוקרטית. חלק משרי הממשלה, כמו נפתלי בנט ואחרים אף אומרים זאת בגלוי, וראש הממשלה ממשיך למכור לנו סיפורים שלפיהם הוא עדיין תומך בפתרון הזה.
קרי צדק בעבר. ב-2004 פתרון שתי המדינות היה עדיין חי, חבוט, פצוע, אולי גוסס, אך הוא שרד את האינתיפאדה - למרות האלימות הקשה. אולם, 12 שנים אחרי פתרון שתי המדינות מת, הוא אינו מציאותי עוד, הוא חלף מהעולם. בגלל ישראל, בגלל הפלסטינים ואפילו בגלל הממשל האמריקני שהעדיף לעסוק באיראן ולא לדחוף את הצדדים למשא ומתן רציני על הסכם שלום. גם ההתנחלויות הפכו למכשול ענק בפני פתרון כזה, יחד עם שלטון חמאס בעזה והשנאה המבעבעת כלפי ישראל בקרב הציבור הפלסטיני.
אם שר החוץ האמריקני היה מנסה כיום לכנס קבוצה של עיתונאים ישראלים ופלסטינים בירושלים או בכל מקום אחר, ספק אם היה מצליח במיוחד לנוכח החרם שמטילים רבים מעמיתינו הפלסטינים על העיתונאים הישראלים. ייתכן שהגיע הזמן לנסות ולחשוב על פתרון יצירתי אחר לסכסוך: מדינה אחת לא תעבוד כאן ושתי מדינות אינן מתווה ריאלי. אולי הגיע הזמן לחשוב מחוץ לקופסה - ואת זה ממשל אובמה לא הצליח לעשות.