פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הסודות מביה"ח בראש העין: "הרופאים אמרו - 'לתימנים יש דם של כושים'"

      בפרוטוקולים שפורסמו על ידי ארכיון המדינה, נמצא תיעוד לכמה מקרים של היעלמות ילדים מהמעברה בעיר. רפאל עמרני "בטוח שבנו חי באיזה מקום שהוא". עדות נוספת חושפת מקרה של תינוקת שהועברה לבית חולים אחר "מבלי להגיד לאן". "הייתכן להשלות אב - ובסוף לומר שהילד מת?"

      הסודות מביה"ח בראש העין: "הרופאים אמרו - 'לתימנים יש דם של כושים'"
      צילום: רוני כנפו, עריכת וידאו: ניר חן

      ארכיון המדינה התיר היום (רביעי) לפרסום את הפרוטוקולים בפרשת ילדי תימן. במסגרת הסרת החיסיון, פורסמו מסמכים מ-3,500 תיקים שעליהם התבססו שלוש ועדות ממשלתיות שהוקמו במהלך השנים לבדיקת היעלמותם של ילדי העולים.

      למסמכים המלאים על פרשת ילדי תימן בארכיון המדינה

      בין המסמכים, נמצא תיעוד לכמה מקרים הקשורים לבית החולים לילדים של הדסה בראש העין, שהוקם בשנת 1949 כמוסד ארעי לתקופת מעבר של כשנה, במטרה לספק מענה לצרכים הרפואיים של יוצאי תימן. בעדותו של מנהל בית החולים, שבו עבדו רופאים ואחיות שנשלחו מבית החולים הדסה בירושלים, הוא תיאר "צריף רעוע עם מכשור רפואי פרימיטיבי", והוסיף כי בשלב מסוים בית החולים נסגר והילדים שאושפזו בו פוזרו בין מוסדות שונים, מבלי שהוריהם אותרו בכל המקרים.

      לקריאה נוספת:
      תיק ילדי תימן נפתח: "אם אתה רוצה ילד - זה 5,000 דולר"
      פרשת ילדי תימן: אין ראיות לחטיפה ממוסדת

      תיק ילדי תימן נפתח- מכתב הסוכנות היהודית לבי"ח הדסה בנוגע לחיפוש אחר תינוק, דצמבר 2016 (צילום מסך , סריקה)

      מכתב שהעביר רפאל סעיד עמרני לבית החולים, ששכן ליד המעברה ואליו הגיעו תינוקות רבים של יושביה יוצאי תימן, מבהיר את זלזול הממסד כלפי העולים. "בהגיעי למחנה היה לי תינוק בן שמונה ימים", כתב עמרני. "מיד לקחו אותו לבית התינוקות במחנה, אשתי הייתה הולכת ארבע פעמים ביום להניק אותו, במשך שלושה חודשים. אחרי שבוע מיום שנכנס לבית התינוקות, קראו אותי ורשמו את הילד בשם ציון בן רפאל סעיד עמרני".

      "כשפניתי למזכירות בבקשה לאפשר למול את בני, ענה לי המזכיר שהילד חלש וצריך לחכות עד שיבריא", הוסיף עמרני בדבריו, וציין כי לאחר שבועיים פנה שוב לאותו המזכיר, וזה ענה לו כי הוא יקבל הודעה בימים שלאחר מכן על קיום ברית מילה לבנו, יחד עם תינוקות נוספים.

      בית החולים לילדים בניהול "הדסה" בראש העין, יוני עד פברואר 1950 (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות נחמה בן פורת)
      טיפול בילד לעולי תימן בבית החולים הדסה בראש העין (צילום: באדיבות נחמה בן פורת)

      לדברי עמרני, "בינתיים שלחו אותי מטעם המחנה לעבוד בירושלים יחד עם עוד עולים. אחרי שעבדתי בירושלים כשלושה שבועות חזרתי לבקר את המשפחה, וכשפניתי למנהל הראשי של המחנה, מר יעקב, בקשר לבני, לשאול איפה הוא, ענה לי כי עליי לחכות למדריך מר משה תם, שדחה אותי מיום ליום והודיעני כי לקחו אותו לבית החולים ובעוד ימים מספר יגיעו כמה ילדים מבית החולים וביניהם גם בני".

      בית החולים לילדים בניהול "הדסה" בראש העין, יוני עד פברואר 1950 (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות נחמה בן פורת)
      "התרוצצתי ממזכיר למזכיר". רופאים ואחיות בבית החולים הדסה, 1950 (צילום באדיבות נחמה בן פורת)

      "לאחר שראיתי כי עברו הרבה ימים ובני לא הגיע", המשיך עמרני לגלול את סיפורו, "התרוצצתי ממזכיר למזכיר, בכיתי, צעקתי שיגידו לי היכן בני, ולבסוף ענו לי כי עליי לפנות למנהל הראשי מר יעקב, אך המנהל הפנה אותי שוב למדריך משה הס. לאחר צעקות נוספות יצאו המנהל הראשי והמדריך הס לחפש את בני במחנה. לבסוף ענו לי כי הילד בהיותו בן שבועיים מת". לדברי עמרני נאמר לו עוד כי הילד נרשם תחת שם משפחה אחר.

      "לתעלומה זו לאל קיים פתרונות אך אין אני משלים עם תשובה זו", כתב עמרני. "מאחר שיש לי הרגשה בטוחה כי בני חי ואני שואל הייתכן להשלות אב לילד משך חודשים ולהודיענו שהילד בריא?". עוד כתב עמרני כי אשתו הייתה הולכת מדי יום במשך שלושה חודשים לבית החולים כדי להניק את בנם, ארבע פעמים ביום. "פתאום לאחר זמן ממושך כל כך הוא מת. ולא עוד אלא בשקר ברור, שמת כבר בהיותו בן שבועיים. הייתכן?", כתב עמרני. "לכן, מתוך הנחות אלו אני בטוח שבני הוא חי באיזה מקום שהוא ולאל פתרונות ואני מבקש מכבודכם לעזור לי בגילוי תעלומה זו, היכן נמצא בני. שמו רפאל עמרני החי, ולא ציון עטרי שאמרו לי שהוא מת בהיותו בן שבועיים".

      "באם לא יימצאו ההורים, משרד הסעד יוציא את הילדה לאחד המוסדות"

      סיפורו של עמרני אינו העדות היחידה למקרה בו נעלם ילד שהיה בטיפול הצוות בבית החולים הדסה. בתיקי הוועדה נמצאות פניות נוספות של הורים שחיפשו אחר ילדיהם ושל גורמים ברשויות השונות שפנו אל בית החולים במטרה לאתרם.

      בשנת 1952 שלח קצין החקירות טבלוב מתחנת משטרת פתח תקווה מכתב אל בית החולים הדסה בראש העין בדבר חיפוש אחר התינוקת סלימה דחבש. "מרים אשת שמעון דחבש הגיע אל תחנתנו ממחנה א' ראש העין והודיעה כי בסוף שנת 1949 ילדתה סלימה שהייתה אז בת תשעה חודשים הוכנסה לבית החולים הדסה בראש העין ומאז לא יודעים לאן נעלמה", כתב טבלוב. "לאם נמסר אז שהעבירוה לבית חולים אחר מבלי להגיד לאן, ואין לנו כל אפשרות לחקור בעניין הזה. נא להודיענו מה ידוע לכם בנדון בכדי שנוכל לעזור למצוא את הילדה".

      סלימה דחבש מכתב מהמשטרה (סריקה)

      באותה שנה שלח אחד העובדים בהנהלת בית החולים אסף הרופא, יהודה בן ישר, מכתב להנהלת הדסה ובו בקשה דומה לזו ששלח הקצין טבלוב. "בימים אלו באו אלי הורים של ילדה שאבדה בראש העין לפני כשנתיים וחצי. היא הייתה בבית תינוקות, ולדברי התימנים, אמרה להם האחראית בבית התינוקות, כי נשלחה להדסה, ומאז נעלמו עקבותיה", כתב בן ישר. לדבריו, שמה של התינוקת היה חממה בת סולימן יוסף חג'בי והיא הייתה בת שנתיים כשנעלמה. "אודה לכם באם תוכלו לברר לפי סדר קבלת חולים של ראש העין. ולהודיענו באם הנכם יכולים לגלות עקבות התינוקת הזאת. הזמנתי את התימנים אליי כעבור כמה שבועות".

      תיק ילדי תימן נפתח- מכתב לבי"ח הדסה בעניין חיפוש אחר ילד, דצמבר 2016 (צילום מסך)

      מכתב נוסף שנמצא בתיקי הוועדה עוסק בהחלטה לסגור את בית החולים הדסה ובניסיון למצוא פתרון לתינוקות שנותרו במוסד. במכתב כותב ר. דרוקמן אל בית החולים הדסה בירושלים בדבר מציאת פתרון לתינוק שנותר מאושפז במקום אך הוריו לא נמצאו. "מסרתי למדור לחיפוש קרובים על המקרה והובטח לפרסמו ברדיו ובעיתון. הגב' חנה ליבוביץ ממשרד הסעד הבטיחה לטפל במקרה, באם לא יימצאו ההורים עד לתאריך סגירת בית החולים, משרד הסעד יוציא את הילדה לאחד המוסדות".

      "אמרו לתימנים שיש להם דם של כושים"

      בראיון שנערך באוניברסיטה העברית עם מי שהיה מנהל בית החולים לילדים בראש העין, ד"ר ג'ורג' מנדל, הוא מתאר את בית החולים אליו הגיע הישר מלונדון כצריף רעוע בתנאים לא תנאים המכיל ציוד רפואי "פרימטיבי". בעדותו סיפר מנדל על חוסר הסדר הרב, על המחלות בהן לקו הילדים ועל הקושי למצוא את ההורים ולהודיע להם כי ילדיהם עוברים לבית חולים אחר.

      "הייתה אנדרלמוסיה ובחדר התינוקות השמות היו מאוד דומים. ייתכן שילד אחד שנשלח לבית חולים, האם הייתה באה ולוקחת ילד שלא שלה, זו ההרגשה שלי", סיפר מנדל. "אני לא יכול להגיד באופן מוחלט, אני תמיד פחדתי. הייתי אומר שאני לא יודע איך הם לא ערים לבעיה הזו. ככה זה היה. אם אני מסתכל אחורה, ייתכן שהרבה ילדים שנעלמו, ההורים לא ידעו שהם נלקחו לבית חולים אחר ושם נפטרו. לא מצאו את ההורים וקברו את הילד".

      עוד סיפר מנדל כי "לא תמיד הצלחנו למצוא את ההורים בתוך המחנה. השיטה למצוא את ההורים לא הייתה משוכללת, היה איזה רמקול במשרד של הסוכנות והיו צועקים את השם של האב. לדוגמה: יחיא יחיא או אברהם יחיא. היה ממש בלגן שלם והיו שמות דומים". לדבריו אנשי בית החולים לא היו אחראים על הקשר עם העולים, אלא היו מקבלים הודעה שתינוק מסוים חולה ומורים לקחת אותו מבית התינוקות.

      בית החולים לילדים בניהול "הדסה" בראש העין, יוני עד פברואר 1950 (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות נחמה בן פורת)
      "ייתכן שהרבה ילדים שנעלמו". טיפול בתינוק בבית החולים הדסה, 1950 (צילום באדיבות נחמה בן פורת)

      בעדותו מזכיר מנדל סיפור שנשמע במשך שנים, לפיו קבעו הרופאים כי לתימנים יש "דם של כושים". לדבריו, "היו כאלה שעסקו במחקר בין התימנים וגם זה משך אותם". מנדל מספר כי פרופ' פריץ דרייפוס, שהיה מנהל מחלקה פנימית בהדסה, ביקר יום אחד בראש העין עם קבוצת רופאים מחו"ל. "אחד הרופאים היה המטולוג ידוע ומפורסם בשם פרופ' דמשק. הוא הסתכל על התימנים וחשב שמוכרח להיות אצלם דם כושי ואולי יש להם איזו מחלת דם שנקראת בלועזית Sickle Cell Anaemia – אנמיה חרמשית".

      לדברי מנדל, אותו רופא ביקש לערוך בדיקות ושלח מתמחים לצורך כך אל בית החולים. "הם היו בודקים את דגימות הדם שלקחנו לבדיקת מלריה. יום אחד פתאום גילו את הצורה המיוחדת של כדוריות הדם, ואז הודיעו לרופאי הדסה וזה היה מרגש כי כביכול מצאנו יותר ויותר מקרים חיוביים עם תאי חרמש", סיפר. לדבריו, אצל כמה ילדים נמצאו תאי הדם החרמשיים ופרופ' דרייפוס התלהב מכך.

      תיק ילדי תימן נפתח, דצמבר 2016 (צילום מסך , חטיפת ילדי תימן)

      "הוא כבר כתב מאמר באחד מכתבי העת הרפואיים, עם תיאוריה גדולה איך התימנים הגיעו ואיפה הם הסתובבו בעולם. הכול יפה מאוד, אבל אז אדם שהגיע מאפריקה בדרך ללונדון ביקר אצלנו ולקח את דגימת הדם מראש העין איתו לאנגליה. הוא בדק את ההמוגלובין ויצא שזה נורמלי וכל התיאוריה לא נכונה אבל אז כבר אמרו לתימנים שיש בהם דם של כושים", סיפר מנדל.

      על האשמות ההורים והסיפור של העלמת ילדים, אמר מנדל בראיון כי כל הרישומים והתיקים הרפואיים שהיו בבית החולים הועברו להדסה ולאחר שבע שנים בארכיון המוסד פקיד מסוים השמיד אותם. "לא צריך להשמיד אחרי שבע שנים אני לא יודע איך נעשה דבר כזה. אין שום אפשרות לבדוק את התיקים עכשיו. היה לנו רישום", אמר.

      מנדל מדגיש שבבית החולים ניהלו רישום מסודר. "אחד מהדברים שעשינו שם זה לפתוח תיק כמו שצריך, הכול רשום ולאן הילד נשלח ומה שקרה לו, אם זה היה קיים זה היה פותר את הבעיה", אמר. לדבריו, אותו פקיד אמר שאי אפשר לאחסן מסמכים ללא סוף. "אני לא יודע מאיפה היה לו הרעיון שאחרי שבע שנים כבר לא צריך, אבל עם תיק רפואי לא עושים את זה".