מורשת מוכתמת בדם: המסר של אובמה לרודני העולם - ההשמדה משתלמת

ארבעה ימים נדרשו לנשיא ארצות הברית ברק אובמה להתייחס לראשונה לנפילתה של חאלב, ולהודות שיש לו אחריות מסוימת לטבח ולהרס שהשמידו את העיר. בעוד קצת יותר מחודש יגיעו לסיומן שמונה שנות כהונתו בבית הלבן, שעליהן תאפיל המלחמה בסוריה, שהחלה במשמרתו ותסתיים בעתיד הלא-נודע. אובמה אמנם התעקש כי הוא אינו מתחרט על הדרך שבחר כשהחליט שלא להתערב צבאית, אך אותה עסקה עם רוסיה לפני יותר משלוש שנים צפויה לרדוף אותו בספרי ההיסטוריה ובקרב חוגים ליברליים.

ארה"ב בלעה את הפיתיון: התמימות שאפשרה לרוסיה להשמיד את חאלב

אובמה לא אשם בכך שהנשיא בשאר אסד החל לטבוח במרץ 2011 באזרחים שדרשו רפורמות דמוקרטיות, כפי שאירע ברחבי המזרח התיכון בחודשיים שקדמו לתחילת מחאתם. ההנחה הגורפת הייתה שהשליט העלוואי השולט על אוכלוסיה עם רוב סוני יימלט בתוך פרק זמן מצומצם מהארמון בדמשק כפי שעשו שליטי תוניסיה, מצרים ותימן או יסיים את חייו בנסיבות דומות לאלו של מועמר קדאפי בלוב. עוצמות הזעם של האזרחים היו נראות חסרות מעצורים, והכל סברו – כולל שר הביטחון באותם ימים אהוד ברק – כי הקץ על דיקטטור נוסף בלתי-נמנע. לאסד היו תכניות אחרות.

מי שלמד מאביו דבר או שניים על הרג מפגינים – נשיא סוריה לשעבר חאפז אסד טבח בעשרות אלפי אנשי "האחים המוסלמים" בחמאת ב-1982 - יישם זאת בקנה מידה רצחני לנגד עיני כל העולם. ארצות הברית נחרדה, אירופה גינתה ומדינות ערב וטורקיה הוקיעו ובודדו את סוריה. רק איראן ורוסיה נותרו לצדה, רואות את מפת האזור משתנה במהירות מסחררת ובלתי-נשלטת.

עוד כתבות בנושא:
המורדים והמשטר בחאלב: "הושג הסכם חדש לפינוי מזרח העיר"
אובמה על המשבר בחאלב: האחריות על אסד ובעלי בריתו, והדם על ידיהם
פינוי חאלב הופסק; צבא אסד "מחסל את מוקדי ההתנגדות האחרונים"

ארצות הברית הבהירה כי לא תתערב באופן ישיר בלחימה וכי התסריט הלובי, שבו נאט"ו העניקה חיפוי אווירי למורדים, לא ישוב על עצמו – אלא רק תסייע לאופוזיציה ולצבא סוריה החופשי. עם זאת, אובמה הציב קו אדום וברור – שימוש בנשק כימי של משטר אסד ייענה בתגובה צבאית. לקהילה הבינלאומית יש חוקים שהמפרים אותם יזכו בתגובה הולמת מצד מי שמתיימרת – או התיימרה – להיות השוטרת של העולם.

העדויות נאספו ונערמו, עד שכבר לא היה ניתן להתעלם מהן. המתקפה הכימית בפרברי דמשק באוגוסט 2013 זעזעה את המערב. תמונותיהם של ילדים חסרי רוח חיים לאחר שנחנקו מגז סארין רעיל הוצגו שוב ושוב במהדורות החדשות וברשתות החברתיות והכדור עבר לאובמה. הנשיא, שרק השיב את צבא ארצות הברית מעיראק פחות משנתיים קודם לכן, עמד שוב בפני אפשרות של מעורבות כזאת או אחרת במזרח התיכון הארור, שממנו חיפש להתנתק, לפחות מבחינה פיזית.

אובמה רצה את אישור הקונגרס למבצע מוגבל נגד אסד לנוכח דעת הקהל השלילית, אחרי שהבהיר כי האמינות שלו ושל הקהילה הבינלאומית על הפרק. אבל הקולות שהזהירו מפני ההשלכות – בין היתר שהמבצע ישמש תעמולה לשלטון ולא יבטיח כי מקרים כאלו לא יישנו – הלכו והתגברו, כולל אלו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. במוסקבה הציעו לפרק את אסד מהנשק הכימי שלו, ובתמורה וושינגטון תימנע מפעולה צבאית. העסקה אפשרה לאובמה לרדת מהעץ ולקפל את התכניות הצבאיות – שלא יתקרבו מאז לכדי מימוש כה קרוב.

באותה תקופה, רבים ראו בהסכם הצלחה דיפלומטית (למען ההגינות, גם כותב שורות אלו) שמנעה מלחמה נוספת במזרח התיכון ואפשרה לארצות הברית לנטרל איום מסוכן ללא שימוש בכוח. מוסקבה מצדה החזירה לה מיוקרתה הבינלאומית האבודה, במה שבדיעבד סלל את דרכה בשנים שיחלפו למעמד שממנו היא נהנית כיום – השליטה האמיתית בסוריה ובאזור, שעל פיה יישק דבר.

עם זאת, גם אם אכן ההסכם היה חלופה טובה ויעילה יותר ממהלומה צבאית בספטמבר 2013, אין שום היגיון בהצבת קו אדום באופן חד-פעמי. הדיווחים על הפרות של ההסכם מצד אסד, שכללו גם הסתרת מצבורים של נשק כימי, התרבו ככל שחלפו החודשים. סיפורים מחרידים על מתקפות שכללו חומרים רעילים הצטברו ונערמו, כמו גם המשך מעשי הטבח של המשטר באזרחיו באמצעים קונבנציונליים. מדוע תקיפות אוויריות של בתי חולים ובתי ספר הן סיבה מוסרית פחותה בהשוואה למתקפות כימיות?

לארצות הברית נותרה היכולת לשתק את חיל האוויר של אסד – היתרון הגדול ביותר שלו במלחמת האזרחים – ולפגוע במרכזי העצבים של הצבא גם מבלי להזדקק לפלישה קרקעית. קשה לומר שפעולה כזאת הייתה מכריעה את הלחימה, אך היא הייתה שולחת מסר. במקום זאת, חוסר הפעולה של אובמה לנוכח הלעג של אסד לחוק הבינלאומי ולנורמות שהמערב כה אוהב לנופף בהן העביר מסר ברור אחר – האלימות והאכזריות משתלמות. ופוטין, כמו גם רודנים אחרים בעולם, הבין זאת היטב.

יותר משלוש שנים עברו מאז שהייתה ארצות הברית על סיפה של מתקפה צבאית נגד אסד. במהלכן, בחר אובמה להיאבק בדאעש – שהתבסס בסוריה גם בשל כישלון צבא סוריה החופשי להכניע את המשטר או לקבל סיוע נרחב יותר מצד המערב או המדינות הסוניות – והצליח לעצור את התקדמותו המסחררת בעיראק ובסוריה. הקצב אולי נתון במחלוקת, אך דבר אחד ברור – אובמה התמקד בהגנה על הביטחון הלאומי של ארצות הברית ולא בהגנה על תושבי מדינה זרה הנטבחים בהמוניהם.

אובמה לא הסתיר את חזונו שבו הוא מתנתק מהמזרח התיכון – שיחולק בין איראן לערב הסעודית – ומתמקד באזורים החשובים יותר בעיניו, כמו דרום-מזרח אסיה. אבל ספק אם גם הוא ניחש שאל הוואקום שהוא יותיר תחדור בצורה כה בוטה רוסיה, במיוחד לא אחרי הסנקציות הכואבות שספגה מוסקבה בשל הרפתקתה באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים. אסד כבר היה על הקרשים, המורדים התקרבו על מעוזיו שברצועת החוף, ואז פוטין נחלץ לעזרתו. נשיא סוריה שילם על ריבונותו כדי לשרוד ולהישאר בחיים, ונשיא רוסיה קיבע את מעמדו. האמריקנים כבר לא יתערבו, גם אם הם ירצו.

והיה שלב שבו לחץ מספר לא מבוטל של גורמים בכירים בעבר ובהווה להעניש את אסד. היה זה בעקבות כישלון הפסקת האש בספטמבר, שהוצג על ידי שר החוץ של ארצות הברית ג'ון קרי כהזדמנות האחרונה לפתרון פוליטי. מוסקבה ודמשק ירקו בפניה של וושינגטון פעם נוספת ולא עמדו בהתחייבויותיהן, כשהן מצדן הטילו את האשמה על הטרוריסטים – הכינוי שהצמידו לכל אחד מארגוני האופוזיציה. הבית הלבן פרסם הודעות נזעמות ורמז כי כל האופציות נמצאות על השולחן, ומשרד ההגנה והצבא של ארצות הברית החלו להוריד את האבק מהתכניות שאופסנו במגירות. אובמה, שוב, צינן את ההתלהבות מפני מהלך צבאי בתקופת בחירות וסירב אפילו להגביר את הזרמת הנשק למורדים הנצורים בחאלב.

בזמן שוושינגטון לא הציבה מעולם קו אדום חדש, מוסקבה מילאה את אדמת סוריה במטוסי קרב, במערכות הגנה אווירית מתקדמות ובצי ימי הכולל את נושאת המטוסים היחידה שלה. בשונה מ-2013, כל פגיעה במשטר אסד עלולה להוביל בסבירות גבוהה לעימות ישיר עם רוסיה. זה הדבר האחרון שבו מעוניין הבית הלבן – וגם הקרמלין – והדרישות החדשות-ישנות של ממשל אובמה לגרום לאסד לשלם על פשעיו התפוגגו במהירות. התכניות לאימון לוחמי אופוזיציה מתונים קרסו באופן מביך.

החודשיים האחרונים היו קשים עבור נשיא ארצות הברית, והם יתפסו חלק נכבד מהמורשת שיותיר אחריו. הירתמותו של אובמה למענה של הילרי קלינטון וההימור על מהלך דיפלומטי משותף עם רוסיה בסוריה נחלו כישלון מר, וגם ניסיונותיו להשכיח אותם באמצעות הישגיו הלא מבוטלים – התאוששות כלכלית ניכרת מהמצב שירש ב-2009, לצד הסכם הגרעין עם איראן והפיוס עם קובה – נשכחו לאור האירועים האחרונים.

בטווח הקצר, מה שייצרב בזיכרון אלו מראות ההרס וההשמדה מחאלב וממקומות אחרים ברחבי סוריה, שהומטרו באש ונכתשו עד היסוד, וחוסר היכולת של ארצות הברית להגיב נקודתית להגיב מבלי להצית מלחמת עולם שלישית. ואולי הציפייה השגויה של גורמים מסוימים כי ארצות הברית תזדעק לעזרתם של כל המדוכאים הנרצחים בידי מנהיגיהם היא זאת שהולכת להכתים את מורשתו של אובמה.

הרי זה מעולם לא באמת היה נכון – לא בממשלו של ג'ורג' וו. בוש, אז התחולל רצח העם בדארפור, לא בממשלו של ביל קלינטון, אז אירע רצח העם ברואנדה, וגם לא תחת נשיאים קודמים בתקופת המלחמה הקרה ומלחמת העולם השנייה. השיקולים נגד התערבות ישירה למען הצלת היהודים באירופה לא שונים בהרבה במהותם מאלו שנשמעו נגד ההתערבות בסוריה.

הבעיה השונה שיצר אובמה היא שאפקט ההרתעה נעלם והקו האדום הפך מושג ללעג. בתקופה שבה הדמוקרטיה והעיתונות נתונות תחת איום של כוחות רודניים השמים את עיוות האמת בראש סדר העדיפויות, ההצלחה של פוטין ושל אסד תחזקה את האמונה של שליטים המסרבים לוותר על הכיסא כי אפשר לנצח את יריביהם בשדה הקרב.

הממשל החדש של דונלד טראמפ רק צפוי לחזק את המגמה הזאת - "קודם כל אמריקה" וערגה לרודני האזור הן לא סיסמאות המבשרות על כך שבשנים הקרובות ארצות הברית תנקוף אצבע לטובת עמים העוברים מעשי טבח ורצח עם. אסד אפילו חולם שיתוף פעולה עם טראמפ, שאותו כינה "בעל ברית טבעי".