משפט ששמעתי שוב ושוב מפי ג'יבריל רג'וב, אחד מהאנשים החזקים ביותר היום ברשות הפלסטינית, במהלך השיחה עמו, היה "בוא נניח לעבר. למה לפתוח פצעים ישנים?". רג'וב, "אבו רמי", בן 63, התייחס באמירה הזו ללא מעט אירועים דרמטיים שהתרחשו החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת העשור הקודם, הקשורים ליחסיו עם ישראל. החל מפיגועים שהיה אחראי להם בנעוריו וכלה בפרשת פינויו של החייל מדחת יוסף מקבר יוסף בידי כוחות פלסטינים, כשהיה רג'וב מפקד כוח הביטחון המסכל בגדה.
אולם, נדמה שאירוע אחד בעברו, שקשור לישראל באופן חלקי, הותיר בו צלקת גדולה שמסרבת להגליד ומשפיעה על פעולותיו בפתח עד היום. בתחילת אפריל 2002, נכנסו כוחות צה"ל לרמאללה במסגרת מבצע "חומת מגן". באחד מאותם לילות, רג'וב, שהיה אז מפקד המנגנון היחיד שיצא מפורשות נגד השימוש בנשק נגד ישראל, קיבל טלפון מקצין המבצעים שלו. הקצין הסביר לו שמרוואן ברגותי, חברו הקרוב אך גם המבוקש מספר אחת של כוחות הביטחון הישראליים, נמצא במפקדה שלו בביתוניא שבמערב רמאללה.
עוד בוואלה! NEWS:
שלוחת דאעש בסיני קיבלה אחריות לירי רקטות לעבר שטח ישראל
גורמים ביטחוניים: ישראל לוחצת על חברי קונגרס להחריף את הסכם הגרעין
האיום מספר אחד בגדה: חשש במערכת הביטחון מהתגברות פיגועי הירי
רג'וב הבין מיד כי הימצאותו של ברגותי עלולה לתת עילה לכוחות צה"ל להסתער על המפקדה. לתדהמתו, גילה ששניים מבכירי הרשות הפלסטינית, מוחמד רשיד וחברו הקרוב מוחמד דחלאן, הם אלו שהביאו את ברגותי לביתוניא. רג'וב נסע למפקדה ופגש את ברגותי, שחשוב להדגיש, נחשב לבן בריתו הפוליטי. זה הסכים לעזוב למען ביטחונם של יושבי המפקדה. רג'וב עצמו, כך הוא מספר, הסיע אותו למרכז רמאללה, שם נפרדו השניים. משם חזר רג'וב למפקדה, אך גילה שצה"ל כבר החל בהסתערות עליה.
המפקדה, על חייליה ואסיריה הרבים אנשי חמאס והג'יהאד האסלאמי נכנעה בפני הכוחות הישראליים. רק למחרת הבין רג'וב את גודל הקנוניה, "מואמרה" בערבית, שנרקמה נגדו. חברו ומקבילו בעזה דחלאן הסתער עליו בכלי התקשורת, ויחד עם אנשי חמאס האשים אותו בשיתוף פעולה עם ישראל ובמסירה של אנשי חמאס לידי "הכיבוש". למעשה, דחלאן ניסה לחסל את רג'וב פוליטית.
המהלך הזה הצליח, אך באופן זמני. "אבו רמי" נחשב אז לסוס מת מבחינה פוליטית. רבים הספידו אותו ואמרו כי כבר לא יחזור שוב למרכז העשייה. אז הספידו. 14 שנים אחרי, רג'וב נחשב היום לדמות החזקה ביותר בפתח אחרי יו"ר הרשות אבו מאזן. הוא זכה בבחירות לוועדה המרכזית של הפתח במקום השני בלבד, לאחר ברגותי, אך בגלל שזה האחרון בכלא, הוא מסומן כיורשו הפוטנציאלי של אבו מאזן.
רג'וב זוכה לתמיכה בקרב צעירי התנועה, כמו גם ותיקיה. חשוב להדגיש כי בעלי בריתו הצליחו אף הם להתברג לוועדה המרכזית בבחירות האחרונות. זאת, בניגוד לתומכיו של ברגותי, שנכשלו בבחירות לוועדה, שתבחר בבוא היום את יו"ר פתח הבא. עד אז הרבה דברים יכולים לקרות. אולם בישראל, בעולם הערבי וכמובן בפתח ובשטחים כבר מבינים את ההשלכות של ההישג הזה.
"השימוש בנשק נגד ישראל גרמה לנו לנזק קשה"
רג'וב, כיום יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, נולד ב-1953 בכפר דורא שבגזרת חברון, בכור ל-13 אחים ואחיות. הוא היה תלמיד מצטיין בבית ספרו שנעצר לראשונה על ידי ישראל בגיל 15 וחצי בגין סיוע לחיילים מצרים שהגיעו לאזור. בכלא פגש את מי שנחשב לאב הרוחני של האסירים הפלסטינים ומראשי פתח אבו עלי שהאין, שחינך דורות של אסירים פלסטינים בכלא הישראלי, בעיקר סביב החשיבות של הכרת "האויב הציוני ושפתו".
בחלוף ארבעה חודשים שוחרר רג'וב והצטרף לחוליה סודית של הפתח שפעלה באזור. "הפכתי להיות לוחם", הוא מספר. "אימנו אותנו להשתמש בנשק". בסוף 1970 נעצר שוב, הפעם על מעורבותו בפיגוע השלכת רימון נגד חיילים ("עזוב אותך למה לפתוח פצעים כאלה", הוא אומר שוב, ומנסה להתחמק מלספר על הפיגוע). הפעם נכנס לכלא ל-15 שנים בגיל 17 בלבד.
"בכלא למדתי עברית ואנגלית. כתבתי שני ספרים. תרגמתי את כל הספר של מנחם בגין 'המרד', לערבית. למדתי את ההיסטוריה שלכם. קראתי על התורה, על התורה שבעל פה, על רבי עקיבא וכמובן על כל מה שקשור לתנועה הציונית", אמר. במהלך השנים האלה ישב לסירוגין בתא עם אסירים מוכרים, בהם מרואן ברגותי, כדורא פארס, חוסיין א-שייח' ועוד, עד ששוחרר ב-1985 במסגרת עסקת ג'יבריל הידועה לשמצה.
במשך שנתיים כמעט נכנס ויצא מהכלא במעצרים מנהליים וב-1987 התחתן עם היבה, אשתו ואם ארבעת בניו. ב-13 בינואר 1988 גורש ללבנון. משם כבר עשה את הדרך לתוניסיה והתמנה להיות יועצו הקרוב של יאסר ערפאת לענייני "האדמות הכבושות". ב-1994 חזר לגדה עם שובה של הרשות, הפעם כמפקד הביטחון המסכל, המנגנון החזק ביותר אז בשטחים.
"אני הייתי נגד השימוש בנשק באינתיפאדת אל-אקצא", הוא מבהיר. "אני ואבו מאזן היינו היחידים שהתנגדו לשימוש באלימות או לפיגועים. חשבתי אז ואני חושב גם היום שזו הייתה טעות שגרמה לנו לנזק קשה. אני בעד התנגדות עממית וצריך לפעול נגד הכיבוש אבל לא בפיגועים או בנשק".
לאיזה ג'יבריל רג'וב אנחנו הישראלים צריכים להאמין? זה שאמר שאם הייתה לפלסטינים פצצה גרעינית היו משתמשים בה נגד ישראל או זה שאומר שהוא מתנגד לפיגועים?
"לא אמרתי את זה. אמרתי שלפני הסכמי אוסלו היינו במלחמה והכל היה מותר ואם למישהו הייתה פצצה גרעינית היה משתמש בה נגד ישראל. אבל מאז שחתמנו על ההסכם הכול השתנה וזה נגמר. כל השאר זו הסתה נגדי ושטויות. לא אמרתי ואני לא מתכוון לומר דברים כאלה".
אז למה אתה קראת לכאלה שדקרו ישראלים עם סכינים 'שהידים'?
"מבחינתנו כל מי שנלחם נגד הכיבוש ונהרג כתוצאה מכך הוא שהיד. אנחנו מכבדים אותו. ולא נתעלם מהעובדה שהוא בעד העם הפלסטיני. הוא הקריב את דמו וחייו".
רג'וב ידוע בקשריו המצוינים בישראל, בקרב פוליטיקאים מהשמאל, חברי כנסת יהודים וערבים וגם אנשי עסקים. היכרותו עם הפוליטיקה הישראלית מזכירה את זו של הכתבים הפרלמנטריים בישראל. במהלך הפגישה עמו הוא מקבל לא מעט שיחות טלפון מחברים ומכרים ישראלים. "אתה מכיר את המסעדה של הקובה באור יהודה?", הוא שואל אותי. "יש להם את הקובה מספר אחת".
תגיד, עוד לא התייאשת מפתרון שתי המדינות?
"הישראלים חייבים להבין שאין שום אפשרות אחרת אלא להקים מדינה פלסטינית. לי אין תכנית אישית שאני פועל לפיה, רק לאומית. ישבתי בכלא הישראלי בסך הכול 17 שנים. אני הקרבתי הכול ואעשה הכול כדי שביום מן הימים אחצה את הגבול ומי שיחתים לי את הדרכון יהיה שוטר פלסטיני ולא הכיבוש הגזעני. זה החלום שלי ועל זה אני נלחם. לא מדאיגות אותי ההגדרות שלכם, 'מתון', 'קשוח'. אני דבק בפתרון הקמת המדינה הפלסטינית וקשוח לגבי זה".
רג'וב ממהר להתרחק מהתואר "היורש". כל ניסיון שלי לדבר על הנושא הזה נתקל בהתחמקות של פוליטיקאי ממולח ומנוסה. "מרואן הוא ידיד וחבר ובשביל כולנו היה ונותר סמל לאומי. אני לא רואה בעצמי מספר שתיים או 20. אני פועל לפי המנדט שנתנו לי. אבו מאזן הוא היחיד מבחינתי להנהיג את הפתח ואת העם הפלסטיני ואין כאן מספרי שתיים או שלוש אחריו. כולנו אחריו".
אבל מה יקרה ביום שאחרי?
"זה לא חשוב מי ייבחר ביום שאחרי. חשוב שיש כאן מנהיג ויש לו תמיכה. הוא קיבל מנדט. תרגילים נוסח 'מי ביום שאחרי מי לפני', זה לא התרבות שלי. אבו מאזן נבחר שוב עכשיו על ידי הפתח להיות מנהיגו. ואני מקווה שהציבור בישראל וכל מי שמאמין בשלום יבין את המסר של הפתח שבחר במנהיג הגון, שמשוכנע בדעתו לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני".
ומה עם התמיכה בפתח? הרי אפילו בוועידה הכללית דחלאן ואנשיו לא השתתפו.
"מי היה או לא, זה לא קשור לוועידה ולתוצאותיה. הוועידה התנהלה לפי כל החוקים והתקנות. אבל נכון, יש לנו בעיה ואני וחבריי בוועדה המרכזית נשקיע את כל הזמן שלנו כדי לשפר לתקן ולעשות את כל הרפורמות הנחוצות כדי לחזק את התנועה".