מאות בתים ניזוקו או הושמדו כליל בגל השריפות הנוכחי ברחבי הארץ. אמנם מספרם המדויק של האזרחים שנותרו ללא קורת גג טרם ידוע, וככל הנראה לא יתברר במלואו עד להשתלטות על כל השריפות, משפחות לא מעטות כבר יודעות כי אין להן לאן לשוב. אלו הן סיפוריהן של שלוש משפחות כאלה.
גל שריפות ברחבי הארץ - עוד בוואלה! NEWS:
סיכון גדול לבתים: כוחות גדולים פועלים לכיבוי שריפת הענק בנטף
האש בנטף: מסעדת יוקרה נשרפה כליל ובעליה איבדה גם את ביתה
"לוחמת אש לכל דבר": הכלבה שחולצה מבית שרוף בחיפה הפכה לכבאית
"הגעתי שעה אחרי, ואני רואה שלא נשאר כלום"
הלן ואוליביה אלבז, עלו מצרפת לפני ארבע שנים ומתגוררים בשכירות בזכרון יעקב. "היינו בעבודה, בסביבות 14:00 פרצה השריפה", סיפרה הלן, בת 45, שהוסיפה כי שלושת ילדיה פונו מבתי הספר שלהם. "התקשרו ואמרו לנו שיש שריפה שמתפשטת בשכונה שלנו", שחזרה, "הגענו הביתה כמה שיותר מהר כדי לראות מה קורה, ואז בעלי ראה את הבית עולה באש".
"הבית היה תחת ענן גדול של עשן", אמרה, "הקומה הראשונה עלתה באש, היו שתי משאיות כיבוי שניסו לטפל בבית. הכול נשרף. לא נשאר דבר. אני הגעתי בשעה 15:00, ואני רואה שלא נשאר כלום. הכול נמחק, כל הציוד שלנו, כל הבגדים, אלבומי תמונות, משחקים לילדים, בגדים, ציוד בית ספר, ציוד שלנו".
אלבז סיפרה כי "עכשיו אנחנו מתגוררים אצל חברים. בינתיים, המדינה לא עזרה לנו בכלום". היא הוסיפה כי "הקרן לידידות" סייעה למשפחה, כמו גם עמותות נוספות, "אבל בינתיים אף אחד מהמדינה לא יצר איתנו קשר ולא דיבר איתנו". לדבריה, "התקשרו אלינו מהמועצה, אבל היא חסרת אונים. היא בעצמה טוענת שהיא מחכה להנחיות של הממשלה בנדון כדי לדעת אם האירוע הוא הצתה על רקע לאומני, ואז יוחלט אם זה יוגדר כפיגוע או אסון טבע".
"אין לנו כבר ציוד, אין לנו בגדים", הוסיפה אלבז, שציינה כי בנוסף לשריפה הנוכחית, לפני כחודש "גם פרצו לנו לבית וגנבו לנו דברים יקרים, מיטות, ארונות, תכולת הארונות". היא אמרה כי "עכשיו נצטרך לקנות הכול מחדש. אנשים באים ותורמים, ומנסים לעזור לנו". לדבריה, "הילדים קצת בחרדות, התקפים של פחד, לא רוצים לחזור לבית ספר כי הם פוחדים לא להיות כמו כולם, בלי תיק, ילקוט, ספרים. אנחנו מחכים גם לעזרה מהבית הספר".
לדברי אלבז, "אני בעליות וירידות. אני יודעת שאני צריכה להיות חזקה, אבל זה לא פשוט. לא הבנתי איך הבית שלנו נשרף, איך ייתכן שהכבאים לא כיבו את השריפה, למה כל כך הרבה נופל עלינו - הפריצה ואז שריפה. לא נשאר לנו רכוש. יש לי כאב על כל מה שהולך להיות". עם זאת, היא הוסיפה כי "מצד שני, אני רואה את ההתנדבות של האנשים".
היא התייחסה לסיוע הפסיכולוגי שמוענק לילדים, לדבריה, "רק בעוד שבועיים אם יש סימנים מדאיגים. אני לא מבינה את זה, אני חושבת שמהתחלה צריך להכיל ולעקוב". היא הוסיפה: "גם אנחנו צריכים עזרה, זה טראומה גם בשבילנו. אנחנו עכשיו בחיפוש אחר בתים, תוך שבוע אנחנו מנסים למצוא בית קבוע, זאת השאיפה, ונצטרך לרהט את הבית מא' ועד ת'".
"כל הזיכרונות נמחקו, כל העבר, התמונות, האלבומים, המשחקים, הזיכרונות מצרפת, מהעלייה, מהשנים הראשונות - הכול נעלם. רק מה שיש לנו בראש שנשאר", סיכמה.
"הם חיבקו אותי, והבנתי שאין לי בית"
אביגיל סרוסי, עובדת הרווחה בצוות החירום היישובי של ההתנחלות טלמון, מצפון-מערב לרמאללה, הבינה רק במהלך הסיוע לתושבים כי ביתה נשרף. "אני הייתי בעבודה, ואמרו לי שמפנים בית ספר", סיפרה סרוסי, אם לשבעה בת 50. "הבנתי שצריכים אותי ביישוב, הגעתי לראות מה עושים עם כל הילדים, ובדרך הבת שלי התקשרה ואמרה שמישהו מהנוער אמר שהבית שלנו נשרף. כשהגעתי ליישוב, נכנסתי למזכירות להתחיל לעבוד על החמ"ל עם צוות החירום שלנו, והבנתי מהמבטים של האנשים שזה הבית שלי".
"הם חיבקו אותי, והבנתי שאין לי בית", הוסיפה. "הבית שלי נשרף, כולנו ברוך השם בסדר, אבל לאט לאט נתחיל מחדש". לדברי סרוסי, "כשראיתי את הבית עצמו הייתי בשוק. עכשיו אנחנו נמצאים אצל חברים ביישוב, ונקבל החלטה מה הלאה". היא סיפרה כי "הכול הלך, כל הרכוש, לא נשאר כלום. הזיכרונות עכשיו בראש, מה אני אעשה".
סרוסי אמרה כי "נשב עם היישוב, נראה איפה יש קרוואן או יחידת דיור שנוכל ללכת אליה בינתיים. שמאי צריך להגיע, אני לא כל כך יודעת מה עושים עם הביטוח. אנחנו נחכה, אנחנו בהלם, צריכים לקבל החלטות. בעזרת השם, נתגבר על הכול, על כל הקשיים".
לדבריה, "עדיין לא נשברתי. אני מאמינה שאנחנו עם חזק, אנחנו נעבור את זה עם כל המשפחה, הילדים והחברים, ואני מקווה שימצאו פתרון להצתות האלה, כי זה פיגוע, אבל בצורה אחרת. הם לא ישברו אותנו". היא הוסיפה: "אני רכזת רווחה של היישוב, ובדרך כלל כשקורה דבר כזה אני דואגת למשפחה שנפגעת. היום הייתי צריכה לדאוג לבית הספר, לכל המשפחות שפונו. דאגנו שלכל משפחה יהיה לאן ללכת, ועכשיו בסוף צריך לדאוג לי".
מיקי אלירז, מנהלת המדור לעבודה קהילתית בהתנחלות, הוסיפה: "האש חזרה לטלמון, התקרבה למוסדות חינוך ולכל שורת הבתים בכניסה". בהתייחסות לבית משפחת סרוסי, אמרה: "הבית מפויח, כנראה כולו נשרף. אנחנו עכשיו בודקים חלופות לילדים, איזה ציוד בסיסי לגייס למשפחה כדי שהיא תעבור את הימים הקרובים. אנחנו מסדרים להם מקום חלופי ביישוב, אבל מה יקרה בהמשך?".
"כל מי שרק היה יכול הציע עזרה"
"אני עכשיו חושבת על חיפה, מסכנים שם, זה פשוט לא עוזב, זה פשוט נורא", סיפרה אודין אלדר, אם לשלושה מזכרון יעקב. "הגינה שלנו נשרפה, הבית הוגדר לא ראוי לשימוש, בגלל הפיח והאבק אסור להיות בבית וצריך לפנות הכול". היא הסבירה כי "צריך להחליף את כל הטקסטיל, לצבוע מחדש".
היא שחזרה כי בעלה התקשר אליה וסיפר לה ש"השכן אמר שיש שריפה ליד הבית". לדבריה, "ככה נודע לנו. התקשרתי מיד לבת שלי, שלא תלך ברגל הביתה, שתחכה. אני נתקעתי בפקקים, הכול היה סגור, היה אש מכל הכיוונים, כל הכניסות היו חסימות". אלדר הוסיפה כי "בעצם הצלחתי להגיע אליהם רק בערב. הגעתי הביתה, ואני רואה את הגינה, כל העצים הגדולים שהיו לנו נשרפו, ריהוט הגינה שהפך לאבק".
"ראיתי שהבית קיים", הבהירה, "זה עודד, אבל היה ברור שחייבים מיד להתפנות. לקחנו מהר כמה בגדים, שיהיה לנו משהו ללבוש, וישנו בנחשולים. בלילה אני מתעוררת ב-5:00 בבוקר, מסתכלת ורואה שהשריפה התחדשה. שוב כל הכניסות סגורות". אלדר סיפרה: "הגענו למתנ"ס, ומאוד עזרו לנו מהמחלקה לשירותים חברתיים. רשמו אותנו, כולם הציעו עזרה. אנחנו נפעמים ונרגשים, איך שהעובדים הסוציאליים עוזרים לנו לעבור את זה".
לדבריה, "העובדים הסוציאליים היו מדהימים, כל מה שהיינו צריכים, סידרו לנו. ללכת למסעדה, פשוט כל זכרון קמה והתנדבה, כל מי שרק היה יכול הציע עזרה". היא הוסיפה: "אני ממש ממליצה שכל מי שנמצא במקום הזה, שלא יתבייש. אנשים שמחים לעזור, הם עושים את זה מכל הלב, הם גם עוזרים ונמצאים שם בזמן שאתה הכי למטה, והכי זקוק לחיבוק הזה. הדברים יסתדרו, אוקיי, קרה מה שקרה, אבל בסך הכול כולנו בסדר". "אני השתדלתי לא לבכות, אבל זה לא קל", סיכמה.
לימור דניאל, עובדת סוציאלית בעיריית זכרון יעקב, הסבירה כי "הרבה מסעדות הסכימו לתת ארוחות ללא עלות, הרבה משפחות ובתי מלון הסכימו לארח. ניסינו להתאים לכל משפחה תמיכה מכל הכיוונים, עד שהם יוכלו לחזור". היא סיפרה כי משפחת אלדר "היו נראים כבר שהם עברו את הטראומה הראשונית. עבר הרבה זמן, הייתה בהלה בעיקר של הילדים, שרוצים את החפצים שלהם, שלא יכולים ללכת לבית הספר ומעבירים אותם ממקום למקום".
"הם פחות דיברו על עצמם, אלא היו יותר מכווני מטרה - איך הם מצליחים להתארגן על מקום יציב ובטוח", הוסיפה. "באזור זכרון יש לנו רשימה של כ-20 משפחות שבאמת לא יכולות לחזור הביתה, כי חלקים מאוד פנימיים בבית נפגעו. יש אנשים שיצטרכו כמה ימים, ויש כאלה שיצטרכו כמה חודשים".
