(בווידאו: סמג"ד בצנחנים מספר על זיכרונותיו ממלחמת יום הכיפורים)
מלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 הייתה משבר בחברה הישראלית. הזעזוע העמוק לו גרמה המלחמה היווה למעשה תחילתו של עידן חדש בתחומים רבים בחיי המדינה, בהם גם במערכת הפוליטית שלה. בין היתר, ניתן לראות בתמורות שלאחר המלחמה כאלו שהורידו מהמפה הפוליטית את גיבורי האתמול והעלו כוחות חדשים לשלטון.
משה דיין הוא אחת מאותן דמויות מפתח שירדו מגדולתן לאחר המלחמה. "מלחמת יום הכיפורים הרסה את האגדה", נכתב על דיין במאמר המערכת של עיתון "מעריב" ביום שלאחר מותו, ב-17 באוקטובר 1981. "פתאום נתגלה דיין כאדם העלול לטעות, להחטיא, להיכשל. מפני שהאמון שנתנו בו היה טוטאלי כל כך, היה הזעם על כישלונו לוהט כל כך. מפני שההערצה שרחשו לו הייתה בלתי מוגבלת, הייתה האכזבה עמוקה שבעתיים...העם לא סלח לו".
עוד בוואלה! NEWS:
"נלך אתכם למלחמה, אבל עלולים להשמיד אותנו": כשפרס הקים מפעל טקסטיל
"הצבא לא מאמין בממשלה": הסכסוכים ערב מלחמת ששת הימים נחשפים
"תתייצב, המלחמה פרצה. זה הצ'אנס שלנו לקחת את ירושלים"
רק שש שנים קודם לכן היה דיין שר הביטחון בזמן הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים. איש צבא מצטיין, עטור תהילה, כריזמטי ובעל מחשבה מקורית ויצירתית. כך, לדוגמה, כתב עליו נתן אלתרמן בשנת 1958, עת סיים דיין את כהונתו כרמטכ"ל: "משה דיין, אשרי העם אשר בהיות החרב מגנו, לבו היטב יודע כי אין אתו דמויות עזות ונפלאות מאלה שהושמו שולפיה ושומריה".
המהלך השנוי במחלוקת שהעלה את המניות של דיין בעם
אחרי מלחמת יום הכיפורים נבחר שוב לכנסת והמשיך לכהן כשר הביטחון, אך חרף העובדה שוועדת אגרנט לא מצאה פסול באופן שבו מילא את תפקידו במלחמה, העם כיוון אליו חיצי ביקורת במחדלי המלחמה, ובכך שהועדה החליטה להטיל את כל האחריות רק על צמרת צה"ל. כשממשלת גולדה מאיר התפטרה באפריל 1974, סיים גם דיין את תפקידו כשר הביטחון.
במאמר ב"מעריב" הוצג דיין כמי שלאחר המלחמה היה "אדם אחר - פגוע, מר-נפש, אכול ספקות, מתגונן ומצטדק. שמשון גזור מחלפות. זמן מה הלכו אחריו, בכל מקום שבו הופיע, הורים שכולים שהשמיעו באזניו את זעקת כאבם. אבל דומה שגם כאשר חדלו מכך, הדה של אותה זעקה הוסיף לרדוף אותו. אולי כל פועלו למען השלום מושרה היה מאותה הזדמנות יחידה, אך גורלית, שבה חסר את החכמה שבראיית הנולד".
לאחר הבחירות לכנסת התשיעית שבהן התרחש "המהפך" של שנת 1977, הפתיע דיין את המערכת הפוליטית בישראל כשערק מהמערך לליכוד. הוא נעתר בכך להצעתו של ראש הממשלה הנבחר מנחם בגין להיות שר החוץ בממשלתו. כשר החוץ היה מעורב דיין בתהליך השלום עם מצרים וניסה לקדם בכל כוחו את יוזמות השלום עם הפלסטינים, בעיקר באמצעות קידום תכנית האוטונומיה בשטחים. אולם תכניותיו נבלמו וב-21 באוקטובר 1980, עת התפטר מהממשלה.
נראה היה שדיין היוזם והנמרץ, שדחף להסדרים מדיניים, הפך שוב פופולרי. רבים ראו בו כמי שראוי אף להנהיג את המדינה. סקר שנערך בחודש פברואר 1981, ארבעה חודשים לפני הבחירות לכנסת העשירית, הציב אותו במקום השני בין הבולטים בחברי הכנסת. פרס ניצב אז במקום הראשון וראש הממשלה מנחם בגין במקום השלישי. יצחק רבין דורג במקום הרביעי.
העיתונאי יהושע ביצור מ"מעריב" כתב עליו כי "היה זאב בודד- גם בכנסת". לטענתו, "מלחמת יום הכיפורים חוללה בו שינוי ניכר מבחינת הליכותיו. היא ריככה אותו, הפכה אותו לסבלני יותר, מוכן להאזין ביתר תשומת לב גם לזולת". הסקרים המשיכו להחמיא לדיין ולרשימה עתידית, אם אכן יקים כזאת לפני הבחירות. סקר מחודש ינואר 1981 אף ניבא לרשימה בראשותו 17 מנדטים.
התקווה הפוליטית שנולדה מהמשבר והתנפצה בבחירות
המדינה הייתה במשבר כלכלי עמוק, תהליך השלום קפא ופרשיות שחיתות החלו לצוץ. מפלגת ד"ש, שהייתה תקווה גדולה ארבע שנים קודם לכן, אכזבה וגוועה, והציבור היה צמא לכוח חדש שיצמח במקומה. שר החוץ היוצא דיין ושר הביטחון המתפטר עזר וייצמן, גיסו של דיין, לוהקו לתפקיד הזה עם רשימתם החדשה. שר נוסף שהתפטר מממשלת בגין סומן גם הוא כמצטרף עתידי - יגאל הורביץ, בן-דודו של דיין. הורביץ ניסה להילחם באינפלציה המשתוללת תוך ניסיון לרסן את המשק, אך כשלא זכה לגיבוי, עזב את הממשלה.
בחיבור בין השניים צצו כמה קשיים, ובהם העובדה כי הורביץ היה נץ פוליטי, בעוד דיין דגל בפשרה. בנוסף, נפגע שר האוצר הפורש משיבוצו הצפוי רק במקום השלישי, אחרי דיין בראש הרשימה ומרדכי בן-פורת במקום השני. לבסוף התרצה, ובתחילת חודש אפריל, כחודשיים לפני הבחירות, הודיע דיין באופן רשמי על הקמת תל"ם - תנועה להתחדשות ממלכתית. עזר ויצמן מצדו פרש לעסקים ושב כעבור שלוש שנים לפוליטיקה עם רשימה משלו.
"ד"ש לעניים", הגדיר חבר הכנסת יוסי שריד את מפלגתו החדשה של דיין, שהורכבה בין השאר מפורשי תנועת העבודה, שהיוותה איום על מאגר התומכים שלה. שריד, שהיה אז ראש מערך ההסברה של המערך, אמר כי תל"ם למעשה "מורכבת מניצולי ד"ש ומפליטי רפ"י. שרידי תפאורה של הצגה כושלת. את הקרטונאז' המשומש הזה רוצים עכשיו למחזר ולבנות תפאורה חדשה. גרוטאה פוליטית נשארת גרוטאה גם במגע ידו של משה דיין".
בדומה לחבר הכנסת שריד, גם עיתון "דבר" המזוהה עם מפלגת העבודה קידם בלעג את התנועה החדשה. "תאווה לכסא מיד", כתבו בבוז על ראשי התיבות של תל"ם, והוסיפו כי "אוסף האישים שקיבץ דיין יש בו את כל חסרונותיו של ראש הרשימה, שהשיג כידוע שיאים של אנוכיות ובכלנתריזם (מונח גנאי בפוליטיקה הישראלית המבטא עריקה פוליטית - א.א) רם דרג, בלי שיהיה בהם מכישרונו ומניסיונו המדיני של דיין". העיתון קרא לקוראיו שלא להצביע בעד רשימתו של דיין, שלטענת הכותבים עלולה הייתה לסייע לליכוד להישאר בשלטון. "(על) כל מי שבריאות הממשלה הבאה יקרה ללבו להיאבק נגד רשימת דיין", נכתב ב"דבר".
ככל שהתקרבו הבחירות התחדד המאבק בין הליכוד למערך וכוחן של המפלגות הקטנות הלך והצטמצם. סמוך לבחירות כבר חזו הסקרים לתל"ם רק שלושה עד ארבעה מנדטים מנדטים. שבוע וחצי לפני פתיחת הקלפיות, שטח דיין את דעתו בנושא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. דיין דגל באוטונומיה לפלסטינים בשטחים ובביטול הממשל הצבאי. הוא הביע חששו ממה שתיאר כרצונו של פרס להחזיר כ-70% משטחי יהודה, שומרון ועזה, ומנגד ממדיניות בגין ומפלגתו לספח את כל הגדה המערבית לישראל. דיין הזהיר כי סיפוח יביא לכך ש"ישראל תהיה מבודדת לגמרי בעולם ולא תוכל לעמוד בזה".
תוצאות הבחירות היוו עבור דיין מפח נפש - תל"ם זכתה בשני מושבים בלבד. יהושע ביצור כתב כי "הבחירות החזירו אותו לכנסת כאדם מאוכזב לאחר שהעם אמר לו 'לא'". לאחר מותו צוטטו חבריו למפלגה כי "הבחירות האלה גרמו לו דיכאון והוא לא השתחרר מזה". באופן זה, דיין, שנמנה עם "נערי בן גוריון", עבר את אותה ההשפלה הפוליטית שאותה חווה "הזקן" בשנת 1969. אז, המנהיג הנערץ שהתמודד בראש "הרשימה הממלכתית" בבחירות לכנסת השביעית זכה בארבעה מושבים בלבד וכעבור כמה חודשים פרש סופית מהחיים הפוליטיים.
בנוסף למפלה הפוליטית וההבנה כי לא יצליח להשפיע עוד כבעבר ולקדם את תהליך השלום, מצבו הבריאותי של דיין הידרדר. 40 שנה קודם, ב-1941, נפצע קשה בפעילות של "ההגנה" בסוריה. הוא איבד את עינו ונפצע באצבעות ידו. ב-1968 נפצע קשה לאחר שנקבר תחת מפולת בזמן חפירה ארכיאולוגית. בסוף שנות ה-70 חלה בסרטן המעי הגס ובבדיקות התברר כי לא קיימות בעיות בלבו שלא אובחנו בעבר. כמה ימים לפני מותו החל לחוש כאבים חזקים בגבו ובבית החזה, אך סירב לבקשת אשתו רחל שרצתה לקרוא לרופא. הוא תלה את הכאבים בתאונה מ-1968 ובמזג האוויר, אך כאשר גברו, הוזעק רופא והוא הובהל לבית החולים שם מת ב-16 באוקטובר 1981. "הוא מת אדם כועס", צוטטה אשתו.