"הצבא לא מאמין בממשלה": הסכסוכים ערב מלחמת ששת הימים נחשפים

"בפעם הראשונה הרגשתי כי קיימת סכנה לדמוקרטיה בישראל" – כך תיאר עוזי נרקיס, אלוף פיקוד המרכז בעת מלחמת ששת הימים ב-1967, את תחושותיו ערב המלחמה לנוכח משבר האמון העמוק ששרר בין הפיקוד הבכיר של צה"ל לבין הנהגת המדינה. ממסמכים שפרסם היום (ראשון) ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, מצטיירת תמונה ברורה יותר של הקרע שנוצר בין הדרג הצבאי לדרג המדיני, כפי שעולה מעדויותיהם של הקצינים הבכירים בתחקיר שנערך לאחר המלחמה.

באותם ימים הפצירו הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין, ושותפיו למטה הכללי בראש הממשלה, לוי אשכול, ובשריו לצאת למלחמה. לצד הנימוקים הצבאיים שקל הדרג המדיני גם את הסוגיה המדינית וביקש לקבל גיבוי מארצות הברית. הקצונה הבכירה ראתה צעד זה כהתמהמהות מסוכנת, שאף עלולה להיות "סכנה קיומית לישראל", כפי שהזהיר רבין ב-2 ביוני 1967 בישיבת מטכ"ל מיוחדת עם ועדת השרים לענייני ביטחון.

המסמכים שפורסמו היום, 49 שנים אחרי פרוץ המלחמה, מגוללים את העדויות שנגבו מהרמטכ"ל דאז רבין, מאלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר (דדו), מאלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס, מאלוף פיקוד הדרום ישעיהו גביש וממפקד חיל האוויר מוטי הוד, בתחקיר שנערך בעקבות המלחמה. נרקיס הסביר מדוע חש סכנה לדמוקרטיה הישראלית: "הצבא הגיע לרגע שהוא לא מאמין בהיגיון של החלטות הממשלה – ועל זה מוכרחים להתגבר".

הוא ציין כי הביע את חששותיו בישיבת אלופים שנערכה ב-28 במאי, יום לאחר שהחליטה הממשלה שיש להמתין שבועיים-שלושה לפני שנוקטים פעולה צבאית. באותה ישיבה הוא הצהיר כי קיים משבר חריף של אי-אמון בין הצבא לממשלה. "כתוצאה מכך יש סכנה שישראל לא עמדה בשכמותה עד כה. אמנם מפעם לפעם צצו משברי אי-אמון קטנים של חוסר תקשורת, אבל מעולם לא הפך הדבר לבעיה כה חמורה", טען נרקיס. "הפעם המשבר חריף, ואפשר לפתור אותו רק על ידי אמון שתרחוש הממשלה לצה"ל".

גם דדו סיפר בעדותו על ישיבת המפקדים הבכירים, שנערכה משום שלהבנתם אסור היה להמתין שבועיים. הם חששו שהמתנה של שבועיים נוספים תגדיל את הסיכוי להצטרפות ירדן למלחמה, תקשה על פעולה נגד מצרים ותקשה על המשך החזקת מערך מילואים מגויס, גם מבחינה כלכלית. "בואו נגיד לעצמנו את האמת – אנחנו רוצים לתקוף מיד, ואנחנו צריכים להגיד שצריך לתקוף מיד. אין עוד ביטחון שלא תהיה מלחמה", אמר דדו.

תקופת ההמתנה עוררה מתח אדיר בקרב תושבי ישראל. בימים ההם התחושה הייתה שישראל עומדת בפני איום קיומי של ממש. הוד היה סבור כי מה שהטה את הכף בסופו של דבר לטובת יציאה למלחמה היה הקמתה של ממשלת אחדות לאומית, או כפי שנקראה אז "ממשלת ליכוד לאומי", עם צירופן של סיעות רפ"י (רשימת פועלי ישראל), בראשות דוד בן גוריון, וגח"ל (גוש חירות-ליברלים), בהנהגת מנחם בגין, לקואליציה ב-1 ביוני. משה דיין, איש רפ"י, מונה לשר הביטחון, ובכך ניתן ביטוי לרחשי לבו של העם. במקביל נכנס בגין לראשונה לממשלה. "לממשלה שקדמה לממשלת הליכוד (הלאומי – א"א.) לא היה אומץ להחליט להיכנס למלחמה. רק אחרי ממשלת הליכוד היה כוח נפשי להיכנס למלחמה ולקבל החלטות", אמר הוד.

מהדברים שסיפר נרקיס בתחקיר המדובר אפשר ללמוד על היחסים הבין-אישיים בקרב הדרג צבאי והדרג מדיני בישראל באותם ימים. "אני התחלתי לעשות 'לובינג' למלחמה כי הייתי מודאג מאוד", סיפר. ואכן, נרקיס השקיע לא מעט בשתדלנות בקרב הפוליטיקאים. ראשית הוא הלך למשרד החינוך, ושם נפגש עם גיסו, סגן השר ח"כ אהרון ידלין, כדי שזה ידבר עם השר, זלמן ארן, שהיה חבר בוועדת החוץ והביטחון ושאותו הגדיר נרקיס "מי שהיה בין המודאגים".

נרקיס סיפר כי הסביר לידלין איך בכמה שעות חיל האוויר יכול לחסל את כל חיל האוויר המצרי. "לצורך זה הסברתי לו מה זה שדה תעופה, איך שדה תעופה עובד, איפה נמצאים המטוסים, מה הערך של מסלול, והראיתי לו מה היכולת שלנו", סיפר נרקיס, "וניסיתי לשכנע אותו שאין בעיה, שאפשר לדפוק אותם במשך כמה שעות". נרקיס לא ידע אם ידלין דיבר בסופו של דבר עם ארן.

בהמשך נפגש נרקיס עם יוסף שרון, שהיה באותה עת המשנה למנכ"ל משרד הביטחון ומי שלדברי נרקיס "הייתה לו תמיד דלת פתוחה אצל אשכול". הוא סיפר כי אמר לשרון כי "לפי מה שקורה פה, או שהוא יאבד את ראשות הממשלה או לפחות את תיק הביטחון, אם הוא לא ינקוט קו אקטיבי יותר ולא ינהל את העניינים". לדברי נרקיס, הוא אף ביקש משרון שילך לדבר עם אשת ראש הממשלה, מרים אשכול, בנושא.

בכך לא הסתיים מסע השתדלנות של אלוף פיקוד המרכז. לדבריו, הוא בא לביתו עם סגן הרמטכ"ל, אלוף חיים בר-לב. "בדיוק היה דוד הכהן, אביה של אשתי, בבית". הכהן, חבר כנסת בשש הכנסות הראשונות מטעם מפא"י, היה אז יו"ר ועדת החוץ והביטחון. "נתנו לו שעה שלמה שיעור בביטחון ישראל", שחזר נרקיס, "ופה אולי נקודה הכי חשובה: הוא ישב בשקט ושמע מה זה שריון, צנחנים, חיל אוויר, מה זה ערבים, ואיך אנחנו יכולים בלי בעיות (לנצח – א"א)". לבסוף החליטה הממשלה לצאת למלחמה כבר ב-5 ביוני.

עדותו של דדו הציגה גם פן נוסף בסיפור כיבושה של רמת הגולן. בתחקיר הוא ציין כי הוא נאלץ להסב שוב ושוב את תשומת לבו של הרמטכ"ל לגזרת הצפון, שהייתה גם היא בסכנה, פן תישכח. "אם תהיה מלחמה עם מצרים, אני משוכנע שתהיה גם מלחמה עם סוריה. ברגע שיתברר להם שיש מלחמה עם מצרים, הם יהיו פעילים", הסביר דדו. לדבריו, היה בידיו תכנון מפורט ללחימה בסוריה. הוא הסביר כי מטרת התקיפה המתוכננת היה קודם כול הגנה. "אם נהיה בהגנה ונשב רק למטה בעמק, מצבנו יהיה רע", טען דדו והוסיף: "אני מאמין שהמלחמה צריכה להיגמר על כיבוש ולא על הקו הירוק".

דדו ופיקוד הצפון גיבשו תכנית מפורטת לכיבוש הרמה, אך לדבריו, בסיור שערך יום לפני פתיחת המלחמה עם שר הביטחון דיין, ובו הציג לו את מוצב תל עזזיאת והסביר לו את הצורך לכבוש אותו, ענה לו דיין: "תתרגל לרעיון שהמלחמה היא נגד מצרים. מה שצריך לעשות פה זה לשבת ולהחזיק מעמד".

ב-8 ביוני כבר היו מוכנים בפיקוד הצפון לצאת להתקפה, אך לפני הצהריים התקשר רבין לדדו ואמר לו שאין לו אישור לתקוף עד לכפר זעורה, כפי שתכנן. "אנחנו יכולים לתקוף רק על הקו הירוק", הבהיר הרמטכ"ל. "כלומר, אתה יכול לתקוף ולכבוש את תל עזזיית, אולי משהו על יד זה. מה דעתך"?, שחזר דדו את השיחה. "קיבלתי שוק מהשאלה ואז עניתי לו בגסות ואמרתי לו: 'מה זאת אומרת מה דעתי? אין לי דעה בדברים כאלה. מה זאת אומרת?'. יצחק ענה לי בקור רוח ואמר: 'אני מבין אותך, אל תכעס. זה המצב, אין לנו אישור".

דדו דחה את התכנית לתקוף רק את תל עזזיאת, משום שלדבריו לא היה מה להרוויח מזה. "לתקוף את תל עזזיית פירושו לשלם את כל המחיר מבלי לקבל כלום", הסביר. הוא שאל את רבין: "מה הסיכויים לכל העניין?" וזה השיב לו: "בשלב זה לא, אבל תבוא הנה וננסה לעשות משהו ביחד". דדו העיד כי בשלב זה הוא זרק את שפופרת הטלפון ואמר לאנשיו בחמ"ל שבמצודת כ"ח: "הפסק התקפה, כולם בחזרה לשטחי הכינוס". למרגלות המצודה המתין המסוק של האלוף. "רצתי למטה, נכנסתי להליקופטר וטסתי לתל אביב".

עם חזרתו מגבול הצפון פגש דדו את רבין לשיחה קצרה. "זה לא הולך", אמר הרמטכ"ל, אך הוסיף: "אולי אשכול ירצה לראות אותך". האלוף הגיע לראש הממשלה והפציר בו: "אשכול, אני לא צריך תוספת כוח, אני לא צריך כלום. אני מסוגל היום לעלות, לכבוש וללכת". הוא פרס מפה והסביר לאשכול את תכניתו לכיבוש צפון הרמה. "יש בכוחנו לעשות את זה", הוא סיכם.

אשכול התעניין לדעת אם רבין תומך בתכנית, ולאחר שקיבל תשובה חיובית, שאל מדוע שר הביטחון, דיין, מתנגד לכך בכל זאת. דדו השיב כי אינו יודע מה השיקולים של השר, "אך הסיבות הן ודאי לא סיבות אופרטיביות", טען. "הוא השיב: 'טוב, נשתדל'. לחצנו ידיים והלכתי משם".
דדו נזכר כי בצאתו ממשרד ראש הממשלה "לא ישבה שום פקידה בשטח, ורק מרים (אשת ראש הממשלה – א"א) ישבה ליד הטלפונים. היא אמרה לי: 'תשמע, יש לי בקרוב יום הולדת, ואני רוצה את הבניאס'. עניתי לה: 'מרים, אני אעשה הכול שיהיה לך בניאס, אבל תעשי גם את'. ואחרי המלחמה הבאתי לה תמונה של הבניאס".