פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "תתייצב, המלחמה פרצה. זה הצ'אנס שלנו לקחת את ירושלים"

      מצב הרוח הקודר של דיין, הנבואה שחלק עם רבין והגשימה את עצמה והשיחה עם הרב הצבאי הראשי שאמר לו: "מה שקורה בדרום לא חשוב, רק העיר העתיקה. אתה עושה היסטוריה". עדותו של הילד הירושלמי שגדל והפך לאלוף הפיקוד ששחרר את הכותל

      "תתייצב, המלחמה פרצה. זה הצ'אנס שלנו לקחת את ירושלים"
      עריכת תוכן: לירן מוסלי וסיגל סיריוס, תחקיר: אסתי סדקה ועומר שליט, הפקה: תום רוכלין וניצן ליבנה, עריכת וידאו: ניר חן, צילום: גדעון צנטנר, לשכת העיתונות הממשלתית, ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה", בני הדר, אלכס אגור, אפרים קדרון, מיקי אסטל

      ריאיון עם שמעון כהנר (ק'צה), סמג"ד בצנחנים במלחמת ששת הימים, לאולפן וואלה! NEWS

      מסמך שפורסם לראשונה היום (ראשון) בידי ארכיון צה"ל במשרד הביטחון, חושף הרגעים הדרמטיים במלחמת ששת הימים מנקודת מבטו של אחת הדמויות המרכזיות בה, אלוף פיקוד המרכז דאז עוזי נרקיס. נרקיס גדל בירושלים וחווה את מאורעות תרפ"ט בהיותו בן ארבע, אירוע שלימים יתברר ככזה שעיצב את דמותו. בנעוריו הצטרף לפלמ"ח ובמלחמת השחרור לחם בסביבת ירושלים. חוסר ההצלחה להותיר את העיר העתיקה בידי ישראל ב-48', עורר בו כנראה את הצורך העז להשלים את המשימה. ברגע האחרון הוא נכנס לתמונה המפורסמת משחרור ירושלים, כשפסע בסמטאות העיר העתיקה לצד שר הביטחון דאז משה דיין והרמטכ"ל יצחק רבין, אולם חלקו היה מרכזי משניתן לתאר.

      נרקיס מתאר את סיפור כיבוש ירושלים ומתעכב על הפרטים הקטנים, האנושיים, המוסיפים נדבך משמעותי לאחד הפרקים המרתקים בתולדות מערכות ישראל. מדבריו אז עולה כי החזית מול ירדן היא נושא שעלה רק בסוף חודש מאי, ימים ספורים לפני המלחמה שפרצה בראשית יוני. ההערכה הזו נשמעה כבר עשור קודם לכן, ונרקיס אכן מזכיר דיון מ-56' שבו עלתה השאלה "מי האויב העיקרי שלנו?". בקרב בכירים בדרגים המדיניים והצבאיים היו שניים בלבד שענו שאם תהיה אפשרות - צריך לחסל, קודם כל, את "נגע הגדה המערבית". כל היתר אחזו בדעה שהאויב האמיתי של ישראל היה ויהיה גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים דאז. השניים שתמכו בכיבוש ירושלים עוד בסוף שנות ה-50' היו רבין ונרקיס עצמו.

      עוד ידיעות בוואלה! NEWS:
      חשיפה: עיריית ירושלים מתכננת שכונת ענק יהודית מעבר לקו הירוק
      ירושלים של בורגנים, חרדים וערבים: כך שינתה בירת ישראל את פניה
      הפקדתי שומרים: איך מרגישים החיילים שמגנים על ירושלים?

      יצחק רבין עוזי נרקיס ומשה דיין בשחרור העיר ירושלים במלחמת ששת הימים 1967 (AP)
      נכנס לתמונה במקרה, אך חלקו היה מרכזי. נרקיס (משמאל) פוסע לצד רבין ודיין בסמטאות העיר העתיקה (צילום: אי-פי)

      נרקיס מעיד תחילה על התוכניות לכיבוש מזרח העיר, שגובשו עוד בימי דוד בן גוריון כראש הממשלה ושר הביטחון. "בזמנו, כשששאלנו אותו מה קרה אם חוסיין יפול, נתן בן גוריון הוראה. הוא אמר 'חיזוק מעמדנו בירושלים'. זה היה תפקידו של פיקוד מרכז - אם חוסיין מדרדר, לוקחים את ירושלים". בהמשך עדותו הוא מציג למעשה את האופן שבו תפסה ישראל את מעמדו של שליט הממלכה ההאשמית באותה תקופה: "בכל מה שנוגע ליחס שלנו, של מדינת ישראל לירדן, היה מן יחס כזה שאף פעם לא רצינו שהשלטון של חוסיין יפול. גם היום לא, ואנחנו היינו מוכנים לנקוט כלפיו בסלחנות יתרה".

      כאשר נרקיס מציג בדבריו את התוכניות המפורטות לכיבוש מזרח העיר, הוא מדגיש שהעיר העתיקה נחשבה כבר אז לנושא רגיש ולכן "היה כתוב במפורש, בעיר העתיקה יטפלו בנפרד. זאת אומרת שלא הייתה פקודה לכבוש את העיר העתיקה. אני לא זוכר שנכנסתי אי פעם לדיון איך - להביא סולמות, לא להביא סולמות, כל מיני דברים כאלה - להיכנס לתוך העיר העתיקה, כי נדמה לי שכוונת המפקד הייתה לא להתעסק בזה. אני חושב שבן גוריון רצה להימנע מהסתבכויות... כי יש את העולם כולו, יש גורמים פוליטיים. מכל מקום, בשלב ב' היה כתוב: 'הוראות תינתנה בזמן', גם בפקודות מטכ"ל אין. כתוב: 'שלב ב', כיבוש העיר העתיקה'. יטופל כשנגיע לזה, יכול להיות שלא האמינו".

      "במלחמות ישראל, מה שלא תספיק היום - לא בטוח שתספיק מחר"

      אלוף נרקיס מתאר את ימי ההמתנה המתוחים וחוזר לאותה שבת, 3 ביוני 67', כשהרמטכ"ל רבין הגיע ל"טיול". השניים עברו בין היחידות שנמצאו בכוננות, במה שהגדיר נרקיס כ"מן מסע שהרמטכ"ל עשה להרמת המורל". מתיאורו עולה כי אכן ביקורו של רבין השיג את המטרה: "אז, לסיירת היו כובעי טמבל שהיה כתוב עליהם 'שלום', או משהו כזה. הם הריעו, זרקו את הכובעים ואמרו 'אין בעיות. כל מה שתאמר לנו אנחנו נעשה'. עשינו לפלוגת טנקים תרגיל כוננות ותוך כמה דקות הם כבר היו מוכנים, התניעו וזזו".

      חשיפת רחבת הכותל, 1967 (אוסף התצלומים הלאומי , יהודה גרינברג CC Attribution 2.5 Generic)
      "יכול להיות שלא האמינו". רחבת הכותל בתום המלחמה (צילום: יהודה גרינברג, אוסף התצלומים הלאומי)

      לאחר מכן המשיכו השניים לסיור עם ראש עיריית ירושלים דאז, טדי קולק. "כולם מוחאים כפיים לרמטכ"ל. זה שבת, אנחנו באים לשכונות הדתיות, מוסררה וכולי, ורואים את הדתיים ממלאים שקים ומבצרים מקלטים". נרקיס מאר את החשש שמתעורר ערב המלחמה מפני כוחות צבא עיראק שעלולים לבוא לתגבר את גזרת ירושלים, ובבוקר 5 ביוני כשפורצת המלחמה, הוא מספר על נסיעתו לפיקוד מרכז. "כשעברנו את פסי הרכבת, לפני רמלה, ראיתי את הפוגות עולות מלוד להתקפה. ב-7:30 הייתי בפיקוד, נכנסתי לחדר ודבר ראשון צלצלתי לאריק (אל"מ אריק רגב, קצין אג"ם של הפיקוד - א"א). "תתייצב, המלחמה פרצה".

      לפני כניסתו לישיבת המטה נרקיס מורה כי הרכבת לירושלים תמשיך בנסיעתה, ללא נוסעים. "אדרבא, שיתנכלו לה, נראה. יהיה איזה אקט, אולי פה יקרה משהו". אחרי הישיבה עם קציניו, התקשר נרקיס לקולק ואמר לו: "טדי, זו מלחמה. הכול תקין, אתה עוד תהיה ראש עיריית ירושלים המאוחדת. יש לנו הצלחות מצוינות, השריון כבר נכנס פנימה".

      הצנחנים שרים את ההמנון ליד הכותל- המערבי בהר- הבית, מלחמת ששת הימים, ירושלים. 5.06.1967 (משרד הביטחון , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
      "יש לנו הצלחות מצוינות". צנחנים שרים את ההמנון בכותל המשוחרר (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ובמחנה)

      נרקיס מתאר את הקרבות ומתמקד בגזרת הר הצופים, הוא מציג את החשיבות הרבה שראה בכיבושה. "זה לא רק שטח חיוני", הוא אומר ומשווה באל עריש, מיתלה ואבו עגילה ש"אף אחד בעולם לא יודע איפה זה". הוא הזכיר גם שבהר הצופים "היו 120 יהודים שהיו הורגים אותם (אם המקום היה נכבש בידי הירדנים - א"א) ומודה ש"בראש שלי היה גם שיקול פוליטי. חששתי כשראיתי שכל תשומת הלב הייתה לדרום. חששתי שחוסיין יחליט לכבוש את הר הצופים ולהודיע לאחר מכן שהוא נייטרלי".

      נרקיס מזכיר, בתור ירושלמי בעצמו, שהוא "יודע מהו המושג 'בכיה לדורות'. אני אומר כי זו ה"שאנסה" (הצ'אנס, בסלנג ירושלמי) שלנו לקחת את ירושלים. כשאתה אלוף הפיקוד יש לך גם שיקולים אחרים, והשיקולים האחרים הם כאלה - במלחמות של עם ישראל, מה שאתה לא מספיק לעשות היום, לא בטוח אם תספיק מחר". לפני תחילת הפריצה עורכים נרקיס ומוטה גור דיון על אופן הכניסה לעיר העתיקה. "הוא רצה להיכנס עם זחל"מים, אני אמרתי לו שלמיטב זכרוני לשער הורדוס אי אפשר להיכנס ככה וגם לא לשער שכם".

      בהמשך הוא מספר כי במהלך ההתקדמות הורה למפקדים "להניף דגל לאומי על הארמון (הנציב) ולוודא ריבונות. יש לדאוג שאצל אנשי מוטה (גור) יהיו דגלים". עם סיום היום הראשון, דקות ספורות אחר חצות, נרקיס מספר שהופיע מולו הרב הצבאי הראשי דאז, שלמה גורן. "אני אומר לו 'תכין שופר', והוא עונה: 'אתה תעשה היסטוריה. בדרום זה לא חשוב, העיקר העיר העתיקה והר הבית'".

      ביקור ראש הממשלה שר הביטחון והרמטכ"ל, 1.07.1967 (מערכת וואלה! NEWS , באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ו"במחנה")
      מצב רוח נורא. דיין (משמאל) לצד רבין. (צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון ובמחנה)

      בצהרי היום השני הוא פוגש את דיין לסיור, ומתאר את פניו השפופות. "הוא היה במצב רוח נורא, אני לא יודע למה", נזכר נרקיס. "הוא ירד מההליקופטר עם עיזר וגנדי, היה במצב רוח תוקפני ושאל: 'איפה הרכב? למה לא זזים?'". נרקיס ניסה לפייס אותו ואמר לו שהוא שמר לו את חיתוך הסרט להר הצופים. "הרי יכולתי לעלות לשם קודם, אבל רציתי להשאיר את זה לו. הוא לא התייחס לדבריי".

      הרב סירב לטרמפ ורץ עם שופר וספר תורה

      "איזה נוף אלוהי בשביל היום הזה. שישה ביוני 67'", אמר דיין. נרקיס הבין את התרגשותו של שר הביטחון: "אתה עולה למעלה, אתה רואה את הר הבית והכיפה הפנטסטית הזאת", ציטט את טיטוס, המצביא הרומאי, בראותו את אותו הנוף. "דיין היה נפעם, פניו קרנו. החלטתי לנצל את מצב הרוח הזה בנוסף למעמד המרומם, ואמרתי 'משה, מה בדבר העיר העתיקה?'. הוא פסק: 'לא'. לאחר מכן הסתבר שבאותה שעה טרם התקבלה החלטה מדינית בממשלה להיכנס לעיר העתיקה".

      נרקיס אומר בעדותו כי בשלב זה, בניגוד ליגאל אלון ומנחם בגין ש"לחצו לכניסה מהירה (לעיר העתיקה)", דיין עדיין התנגד משום שסביר כי "היא תיפול כפרי בשל והערבים יצאו משם ובידיהם דגלים לבנים לאות כניעה". הוא חילק פקודות להמשך הקרבות בעיר תוך שהוא מציין: "בלי כל הוותיקן הזה".

      שבעה ביוני, לפנות בוקר, נופלת ההחלטה להיכנס לעיר העתיקה. סגן הרמטכ"ל בר לב מתקשר לנרקיס ומורה לו לסגור את ירושלים, לאחר שדיין הורה לו "לא להיכנס עם כוחות לאזור המסגד והכותל". הפקודה עוברת מנרקיס למוטה גור בסביבות השעה 6:20: "הערתי את מוטה מהשינה. מוטה קפץ ואמר: 'בסדר גמור, מיד פועלים'".

      הרב שלמה גורן (יח"צ , אוסף התצלומים הלאומי)
      מיהר לכותל ברגליים מדדות. הרב גורן (צילום: אוסף התצלומים הלאומי)

      אלוף הפיקוד ממחיש את ההתרגשות יוצאת הדופן בשער האריות, ברגע הכניסה לעיר העתיקה. "ושם עמד לו צנחן עם בזוקה וערך דו-קרב עם החייל הירדני בפינת החומה. יורים הלוך וחזור, והחייל הירדני נופל. הצנחנים הלכו שם ערמות, ערמות לאורך הכביש, פה אחד נפל, שם אחד נפל, אבל הלכו. הם נראו לי באותו בוקר כמו הלומי יין".

      "הגענו לפינת הרחוב של שער האריות", ממשיך נרקיס, "בדרך תפסתי את הרב גורן. הצעתי לו טרמפ, הוא סירב. הוא רץ ברגל כשספר התורה היה בשמאלו והשופר בימינו, עם רגליים מדדות". כעבור מספר שעות, ב-13:45, נכנס נרקיס לסיור בעיר העתיקה עם הרמטכ"ל ושר הביטחון, במה שהפך לתמונה אייקונית שנצרבה כאחד הסמלים הבולטים של המלחמה. דיין כנראה הבין בזמן אמת בחשיבה של אותה תמונה, ונרקיס מספר כי הוא אמר לו "מתארגנים לצילום". "קודם כל, דיין מארגן את עצמו לצילום. לאחר מכן הוא חושב ורואה שהוא בעצם לא בסדר ומביא את הרמטכ"ל לידו. אחר הוא אומר 'שכולם יתרחקו ורק שלושתנו', ומביא גם אותי. ופה רואים את גנדי הולך לאחור עם היד ונרקיס אומר 'חבר'ה לאחור', והצלם צילם".