סימן מובהק לשינוי הדמוגרפי שמתחולל בקטמונים, השכונה בדרום-מערב ירושלים, הוא מאות הכלבים החיים בשכונה. פעם בקטמונים לא היו כלבים מאחר שגידול חיית בית היה הוצאה כלכלית מיותרת עבור התושבים. "יוצאי עדות המזרח לא החזיקו כלבים בשכונה, וגם לא האשכנזים", נזכר אהרן אלה בן ה-62, שנולד ברחוב קנאי הגליל ועד היום מתגורר בו. "בקושי היה כסף. להאכיל כלב? זה היה מותרות".
מייסדי השכונה הגיעו אליה מהמעברות בשנות החמישים, יוצאי עדות המזרח ברובם. הם קיבלו בתים של 30 מ"ר למשפחה, "וגידלו בהם שבעה-ושמונה ילדים", כפי שמתאר זאת אלה. רבים מהם כבר הלכו לעולמם בשנים האחרונות, ואת מקומם תפסו הצעירים והבורגנים, שיכולים לאפשר לעצמם מגורים בשכונה קרובה יחסית למרכז העיר שלא לדבר על חיות מחמד.
עוד בוואלה! NEWS:
הפקדתי שומרים: איך מרגישים החיילים שמגנים על ירושלים?
עתירה נגד צעדת "ריקודגלים" ברובע המוסלמי: "פרובוקציה מקוממת"
נתניהו לקראת יום ירושלים: "הדו-קיום לא מושלם, אבל צריך לשמור עליו"
הקטמונים כמעט שינתה את פניה לא אחת; בשנות ה-60, כשהייתה חדשה יחסית, החליטה עיריית ירושלים על מהלך של בינוי משמעותי בשכונה, שיגביר לאין שיעור את הצפיפות בה. מה שמנע את המהלך היה מלחמת ששת הימים, שאיחדה את העיר ואפשרה את בניית השכונות הגדולות שמעבר לקו הירוק כמו פסגת זאב, רמות וגילה. בעשור האחרון, עם עליית מחירי הדיור, אושרה תכנית מתאר חדשה של פינוי-בינוי, וצפויה לשנות את פני השכונה.
סמל השינוי עומד זקוף בטבורה של הקטמונים, בולט מכל מקום שבו עומדים התושבים: בניין יוקרתי של 17 קומות, ניצב בין הבניינים הישנים שמתנשאים לגובה של שתיים ושלוש קומות בלבד. בבניין מתגוררים שופטים, אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, ומסביבו השתכנו מאות משפחות צעירות. רבות מהן הגיעו מהשכונות היקרות הסמוכות, וחיפשו מקום קרוב וזול יותר להתגורר בו.
"בהתחלה, לפני חמש או שבע שנים, הייתה הרבה חשדנות כלפינו", אומר שרון חסיד מחברת "האחים חסיד" שבנתה את המגדל בלב השכונה. "נכנסו לפה אנשים אחרים. קטמונים הייתה מזוהה עם ספרדים, ורוב האוכלוסייה אצלנו אשכנזית. מטבע הדברים היו חשדות אבל ככל שעובר הזמן אנשים מבינים את החשיבות של זה". המחירים במגדל עומדים על כארבעה מיליון שקלים וחצי לדירת חמישה חדרים בקומה ה-12, כאשר מחירה של דירת שישה חדרים נושק לחמישה מיליון.
"בתוך 20 או 25 שנה השכונה תשנה את פניה באופן סופי", אומר אלה ומהרהר בנוף ילדותו. "עיקר החיים היו מחוץ לבית; ברחוב, בבית הספר ובמועדונים. רק בתחילת שנות ה-60 אישרו תוספות לבתים, שגדלו ב-20-15 מטר. היה אופי משפחתי. אנשים היו מאוד קשורים זה לזה. המושג של 'לסגור את הבית' לא היה קיים".
ואכן, לפני כמה עשרות שנים המקום היה מחולק לתשעה אזורים, לפי ארצות המוצא של המשפחות שהגיע מן המעברות. "יוצאי מרוקו התרכזו בקטמון ח', יוצאי מזרח אירופה ב-ג' ו-ד', יוצאי כורדיסטן בקטמון ו' ויוצאי תימן בקטמון ג'", מספר אלה. בשנים האחרונות העדתיות נעלמת, כחלק מתהליך השינוי. "יכולת לדעת לפי הריחות איזו משפחה גרה איפה. הניחוח של ימי חמישי-שישי היה מדהים, הרבה בישלו בחצרות. התימנים היו אופים לחם בתנורים, המרוקאים עם ניחוחות הדגים והשכונה הייתה נערכת לשבת. היית רואה את הילד שיוצא ומצחצח נעליים לכולם. זאת הייתה תרבות שלא הביאו אותה מארצות המוצא, אלא היא נוצרה בשכונה".
הדמות הסמכותית, "הבורר" בשכונה, היה אדון פרל הירקן, שחנותו הייתה במרכז המסחרי ברחוב ניתאי הארבלי, "מוקד החיים" לפי אלה שנסגר לאחרונה ובקרוב ייהרס לטובת בנייני מגורים חדשים. "היו גם תופעות של שוליים של פשיעה, פה ושם, שהדביקו סטיגמה קצת שלילית לשכונה", מודה אלה, "אבל במשך השנים ראו שזו הייתה תופעה שולית ולא גורפת".
יוסי סעידוב, שהיה יו"ר המנהל הקהילתי בשכונה, מתאר שני תהליכים שונים שעברו עליה: "עם הזמן היא התקרבה למרכז העיר בגלל ההתפשטות של ירושלים, ובמקביל, הכניסה המאוד גדולה של זוגות צעירים ומשפחות צעירות". לדבריו, התהליך השני החל לפני עשור, כשמחירי הדיור בשכונה עדיין היו נמוכים ביחס לשכונות הסמוכות. כעת, התושבים הוותיקים מרימים גבה מול העירייה בכל הנוגע לתכנית המתאר החדשה שתאפשר לבנות בשכונה לגובה של שבע קומות.
"יש חוסר אמון של התושבים ברשויות בנוגע למה שמבחינתם, הם השיגו בעשר אצבעותיהם, ובטח שזה גם לא פשוט להגיע להסכמה בין ארבעה או שמונה דיירים על להרוס ולבנות", הסביר סעידוב. עוד הוא טוען כי "התכנית החדשה של השכונה לא מתייחסת לקיים כאל משהו שהוא לגיטימי וצריך לבנות עליו, אלא כאל משהו זמני ומכוער שצריך למחוק אותו. התכנון לא מדבר את השפה של השכונה".
אהוד עוזיאל, עוזר פרלמנטרי, עבר לשכונה עם זוגתו לפני 11 שנים. השניים נולדו בבקעה ובתלפיות ולמדו בבתי ספר בקטמונים. "קנינו דירה בטיפה יותר מ-700 אלף שקל, שלושה חדרים. דירה כזו נמכרת היום ב-1.8 מיליון, או אפילו שני מיליון", סיפר. לדבריו, אף שהם מתגוררים זמן רב בשכונה, הם לא מתערים עם הוותיקים. "יש עד היום עוד התייחסות אלינו כ'חדשים' או 'אשכנזים', אבל בקטנה".
מחזיק תיק התכנון והבנייה בעירייה, מאיר תורג'מן, גדל בעצמו בשכונות. "מצד אחד אני רוצה לשמר את העיר ההיסטורית והבנייה ההיסטורית אבל לצד זה אני הולך לבנות מגדלים ורבי קומות", הוא מצהיר. "בכל העולם שומרים את העיר ההיסטורית לצד מודרניזציה. אם לא, לא יישאר לנו כלום. הרוח והאווירה יתחדשו עם השכונות. אני מאוד מאמין בזה".
"אין מתחים", קובע סעידוב. "אנחנו מדברים על אוכלוסייה שחלקה מזדקן והילדים עוזבים את הבית. בנוסף, יש שילוב מאוד גדול ויפה בין האוכלוסיות. אנשים באים לא רק בגלל מחירי הדיור, אלא בגלל האופי הירושלמי של השכונה הזו". ואולם, לפי עוזיאל, החלום על דירת שלושה חדשים במחיר סביר בקטמונים הולך ומתרחק. "רוב הילדים של תושבי השכונה הוותיקים לא מסוגלים לקנות פה היום דירה, אז כן, יש ג'נטרפיקציה, אבל אין סכסוך על רקע תרבותי. לא תראה פה את הסיפור של קריית יובל".
תהליך ההתחרדות: קריית היובל תחילה
רק בסוף השבוע האחרון נרשמה עוד נקודת שבר במאבק הארוך על קריית היובל כשהעירייה מנעה ברגע האחרון, ולא בפעם הראשונה, הקרנת סרטים בשבת במתנ"ס השכונתי. השכונה הגדולה בדרום מערב העיר נחשבה תמיד לכזו שאוכלוסייתה חילונית, אך המחירים הנמוכים של הדירות בה הביאו בתחילת שנות האלפיים את החרדים להתיישב בה.
כאלף משפחות חרדיות מתגוררות היום בשכונה. 60% מ-1,484 ילדי הגנים השנה הם חרדים. אחרי שיא המאבק, שהתחולל בסוף העשור הקודם וכלל הפגנות ומעצרים, עקירת עמודי עירוב, ריסוס גרפיטי ואפילו הדבקת תמונות של נשים ערומות על תחנות האוטובוס בשכונה כדי להרתיע את החרדים - ראשי החילונים בשכונה כבר מבינים שהפסידו.
"אם היינו נלחמים מהתחלה בצורה לא מתפשרת, המלחמה הייתה אולי מצליחה יותר", אומר בצער נועם פנחסי מרחוב גורדון, מראשי הפעילים החילוניים וועד "קריית יובל חופשית". ילדיו כבר עזבו את השכונה. "אמנם יש מהלכים שעוצרים קצת את ההתחרדות, כן באים הרבה חילונים, קיבוצים עירוניים ועוד, אבל הציבור כבר לא מוכן למלחמה אז זה נשאר די מינורי, לצערי. אותי היום פחות מדאיגה קריית יובל עצמה, מדאיג אותי שזה לא רק פה. כי אם קריית יובל תהיה בסוף חרדית זה גם מלחה ובית הכרם וגבעת משואה". למה שקורה היום בשכונה, הוא כבר לא מסוגל לקרוא "מלחמה אמתית". "זה היה המון רעש שעשינו, אבל מעט אנשים. לא הייתה מסה. למרות שבקריית יובל יש המון חילונים, חלקם הגדול לא מאמין במלחמות", הוא מסביר.
תנופת ההתחרדות שהגיעה לשיאה לפני כחמש שנים נבלמה קמעה. זה קרה בשלב שבו האזורים הזולים יותר בשכונה כבר אוכלסו לחלוטין. קריית היובל מחולקת גיאוגרפית לכמה אזורים: הזולים יותר, שם נמצאים השיכונים, חרדיים היום; היקרים, בהם בתי מגורים נמוכים וחצרות, עדיין חילוניים. ראיה לכך, לפי גורם אחר בשכונה, היא מחירי הדיור הגבוהים. "זה מראה שזה סיפור של כסף וזה עצוב, כי מי שנכנס הם אוכלוסיות חלשות ואין תרבות דיור. לא תראה ניקיון, או גינות ותיבות דואר מסודרות. אתה רואה רק המון עגלות", אומר פנחסי.
דירת שלושה חדרים באזורים החילוניים עולה כיום בין 1.1 מיליון שקלים ל-1.4 מיליון שקלים. ברחובות החרדיים, עד 1.1 מיליון. "לא בטוח שהפסדנו", אומר פנחסי, "אבל בטח לא ניצחנו. כי כן יש משהו שנעצר. אולי זה הכסף, אבל ניצחון יהיה כשקריית יובל תהיה פלורליסטית, ציונית".
החרדים בשכונה מרוכזים בשלושה אזורים; רחוב שטרן, אזור רחוב זנגוויל הנושק לבית וגן ואזור הרחובות ברזיל ואולסוונגר. שלוש קהילות מאוחדות: יש להן גמ"חים, מוסדות ואפילו ספר טלפונים מיוחד של תושבי השכונה החרדים. חיים גולדברג, מורה בן 35, מתגורר זה תשע שנים ברחוב בורוכוב, בקצהו הקרוב לבית וגן החרדית. הוא אב לחמישה ומתגורר עם משפחתו בדירת שלושה חדרים וחצי שעלתה לו כ-600 אלף שקלים, והיום שווה 1.1 מיליון. מחצית המשפחות בבניין, שבו מתגוררות 18 בסך הכול, חרדיות.
"הגענו לקריית היובל כי חיפשנו מקום יחסית שקט נעים וזול יותר. אני ואשתי לא גדלנו במאה שערים ואין לנו בעיה עם חילונים", מספר גולדנברג. "גדלתי בחיפה עם חילונים והיינו בשכנות מצוינת. לא הגענו כדי להפוך את קריית יובל לחרדית, והקהילה שהתפתחה פה חיה בשכנות מצוינת עם רוב התושבים, כשמטבע הדברים נוצרה התנגדות של תושבים מאוד מסוימים. רוב החרדים באים לפה כי הם רוצים לגור בשכונה מעורבת", הוא מעריך, "אולי 30%-40%, במסגרת התקציב, היו מעדיפים שכונה חרדית לחלוטין.
"פה הטעות של החילונים", הוא מחדד, "כי רוב האנשים שבאים לפה, הם לא אלו שבאו לרמות או לרוממה לפני 30 שנה, אלא אנשים שאין להם בעיה לגור בשכנות עם אנשים שלא כמוהם. חוץ מתקרית אחת של חרדים שכביכול הפריעו לחילונית בשכונה, לא היה כלום. למעט הקרנת הסרטים - שזה לא מפריע לנו במסגרת המקומית אלא ברמה העירונית - כי זה שינוי של הסטטוס קוו".
גולדברג מתנגד למלחמות הדת וחושב שמי שניזוק מהן הם דווקא החילונים: "חד משמעית אני לא בעד סגירת רחובות בשבת, זו פרנויה של החילונים. דווקא יש לנו נתונים שאחרי כל פעם שהיה התרסה והפגנות והתגרויות בחרדים, עוד חילונים ברחו מהשכונה".
השפה הערבית נשמעת בכל פינה: הגבעה הצרפתית
רק כמאה משפחות ערביות עברו בשנים האחרונות לגבעה הצרפתית, אבל השפה נשמעת בכל פינה בשכונה. "משום שהשכונה סמוכה לעיסאוויה היא מספקת את כל השירותים שלה כי בעיסאוויה אין בנק או דואר, וזה יוצר נראות מאוד גדולה של התושבים בגבעה", מסביר איתי ליטמן, תושב השכונה. אבל הדיירים החדשים אינם תושבי עיסאוויה לשעבר, אלא דווקא ערבים ישראלים מצפון הארץ. "מי שרוכש את הדירות הם בעיקר מעמד בינוני-גבוה מהצפון. החיבור הזה יוצר הרבה פעמים תחושה שהשכונה נכבשת, כשבפועל האנשים שאתה רואה ברחוב הם לא התושבים ואפילו לא אזרחי ישראל - ואין עם זה כל בעיה".
בסמה גאליה ובעלה, פיזיותרפיסטית ועו"ד, הם ילידי סכנין. כשהתחתנו, עברו לגבעה, שם נולדו שלושת ילדיהם. "חלק גדול מהערבים כאן רוצים לחזור צפונה. האופציה הזו תמיד פתוחה, ולכולם יש בתים גם בצפון", היא מסבירה. הילדים של השניים לומדים בבית חנינא, ותמיד מרחפת מעל המשפחה אפשרות העזיבה. "להישאר לא היה בתכנון, אבל מתחילים לעבוד בירושלים וככה נשארים. כמו המון זוגות שאני מכירה, גם זוגות יהודים, חברים שלנו כאן, שרובם לא מירושלים - חלק גדול בסוף עוזב".
גם המצב הביטחוני לא מאוד מזמין עבורם. "המצב לא נותן לאנשים את התחושה שרוצים להישאר", היא מסבירה. "אמנם אנחנו לא גרים בשכירות, קנינו את הבית, אבל בירושלים תמיד יש מתח ביטחוני, אז תמיד יש את האופציה".
פעיל הימין וחבר מועצת העירייה אריה קינג טוען כי במספרים מוחלטים דווקא לשכונות יהודיות אחרות כמו פסגת זאב יש הגירה גדולה יותר של ערבים, "רק שהיא שכונה יותר גדולה וזה פחות מורגש". הוא מעריך את מספר המשפחות הערביות בשכונה בכמאה. בשנים האחרונות "הקרן לאדמות ישראל", שבראשה הוא עומד, יצאה לקמפיינים נגד כניסת הערבים לגבעה: "עשינו פרסומים שבהם אנחנו אומרים: 'אם יש לך דירה להשכרה או למכירה, תמכור ליהודי ולא לערבי'".
קינג רואה עלייה במספר העוברים לשכונה דווקא מאז רצח הילד מוחמד אבו חדיר לפני כשנתיים, שהתגורר בשכונת שועפאט הסמוכה. "כאשר בנו את החומה, החלה הגירה ממחנה הפליטים שועפאט לתוך השכונה. מה שקרה זה שאוכלוסייה חזקה עברה משם לגבעה הצרפתית. בשנתיים האחרונות עוד יותר, במיוחד אחרי אירועי אבו חדיר", טוען קינג. "בדרך כלל מדובר באנשים משכילים, הרבה עובדי שגרירויות, חברה מהצפון וירושלמים משפרי דיור".
הוא עצמו מזכיר את שותפות הגורל של יהודי וערביי השכונה בפיגוע שאירע ברחוב החי"ל ב-2004, אז מכונית ובה מחבלים פתחה באש לעבר ג'ורג' חורי, סטודנט שרץ ברחוב. "ההרוג היה הבן של עו"ד אליאס חורי, משפחה נוצרית מאוד מפורסמת. יצא לריצה ונרצח - חשבו שהוא יהודי. זה פיגוע לכל דבר והוא נחשב נפגע פעולות איבה".
הקשר בין המשפחות הערביות עצמן קיים, אך הן לא מהוות קהילה של ממש בשכונה. גם מבחינה גיאוגרפית המשפחות מפוזרות בשכונה כולה. "אנחנו נפגשים מדי פעם, וגם הגברים רובם עורכי דין אז הם מכירים מהמקצוע", אומרת גאליה. אין להם קבוצת ווטסאפ או פייסבוק, והתקשורת מתבצעת דווקא בקבוצות השכונתיות, המעורבות עם יהודים וערבים. "אולי משום שהשכונה יותר קטנה, כולם מכירים אחד את השני", אומרת גאליה. "האוכלוסייה היהודית כאן פתוחה. הרי אני לא אתגורר במאה שערים או בשכונות שאין בהם ערבים בכלל. השכנים, יהודים וערבים, ביחסים מאוד טובים. יש חברויות ואנחנו מבקרים אחד את השני, שומרים על הילדים".
בשנים האחרונות החלו לפעול בשכונה יוזמות שונות לקירוב בין יהודים וערבים, כמו חגיגה משותפת של חגי הדתות השונות. קינג חושב שזו תגובה של החילונים בשכונה שחוששים דווקא מזליגת החרדים אליה מכיוון שכונת רמת אשכול. "לצערי הרב יש גורמים בגבעה הצרפתית שמעדיפים לראות ערבים ולא חרדים, ולכן יש שיתוף פעולה בין חילונים קיצוניים וערבים שהקימו קהילה ערבית-יהודית כדי לעודד ערבים לבוא. העיקר שדתיים וחרדים לא יבואו", הוא אומר.
וכן, בשנים האחרונות יש גם יותר דתיים וחרדים בשכונה, אבל המתח היהודי-הערבי לא נמצא ברחובות. גאליה אומרת: "אני אישית בכל השנים לא נתקלתי פה בתגובות גזעניות. כשהגענו לשכונה האופי שלה היה יותר חילוני. כמעט ולא פגשתי באנשים דתיים. עכשיו זה שונה, אני לא אומרת אם זה טוב או רע. יש לי בבניין שכנים דתיים והם מקסימים".
שלוש השכונות הן רק תתי-עלילות לתהליכים שקורים בירושלים כולה, אך משקפות לא מעט מהצעדים שהיא עושה בדרך אל השינוי. כמו באורגניזם חי, תהליך הפיכת הקטמונים הישנה לשכונה של בני מעמד גבוה יותר (ג'נטריפיקציה), ההתחרדות של קריית היובל והחיים המעורבים של היהודים והערבים בגבעה הצרפתית מפעפעים ומשפיעים על שאר חלקי עיר הבירה. התהליכים אמנם קורים לנגד עיני התושבים בהילוך מהיר בשנים האחרונות, אולם לא לגמרי ברור איך תיראה הכסות האחרת שתלבש ירושלים, על כל מטעניה, בסופם.
