שנה לאינתיפאדת הבודדים: יצרה שבר דרמטי - אך לא מול ישראל

(בווידאו: פיגוע דקירה במחסום קלנדיה ביום שישי האחרון)

16 שנים חלפו מאז פרצה אינתיפאדת אל-אקצא, שבמובנים רבים חיסלה את הסיכוי לשלום ויצרה את השבר הגדול באמון בין ישראל והפלסטינים, ושנה חלפה מאז החלה אינתיפאדת היחידים, המכונה בפי חמאס אינתיפאדת אל-קודס. קשה למצוא קווי דמיון רבים בין האינתיפאדה ההיא, על עשרות פיגועי ההתאבדות, הירי וההפגנות הסוערות שנכללו בה, לבין האחרונה, שיש עדיין מי שמתעקש לכנותה "גל טרור", והתאפיינה בעיקר בפיגועי דקירה בידי צעירים ללא תשתית ארגונית מסודרת.

ייתכן שאי אפשר בכלל להתייחס לשתי האינתיפאדות באותו האופן, ואולי לא ניתן אפילו להשתמש בכינוי זה לשתיהן. אם הראשונה יצרה שבר ושינוי דרמטי בשטח בכל הקשור ליחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית, ואף בפריסה הצבאית של צה"ל בגדה המערבית, הרי שפיגועי הסכינים והדריסה של השנה האחרונה לא יצרו אפקט של ממש מבחינות אלה. חוסר האמון ששרר עוד לפני אינתיפאדת הבודדים הידרדר עוד יותר, וכך גם הסיכוי לשלום. השינוי המשמעותי היחיד שהיא יצרה קשור בתמורות פוליטיות פנים-פלסטיניות, ופחות במצב מול ישראל.

עוד בוואלה! NEWS:
המחבל בן ה-13 פנה לנדקר: "אני מצטער"; המדינה דורשת 12 שנות מאסר
מצלמות וצוותים מיוחדים: כך לקחי גל הטרור הקודם יבלמו את ההסלמה
עת לפוליטיקה, עת לאנושיות: המחווה האמיצה של אבו מאזן בהגעתו להלוויה

הפלסטינים, ובעיקר תומכי חמאס, מציינים את "יום השנה" בפיגוע שבו נרצחו מחבלים מהארגון את בני הזוג נעמה ואיתם הנקין ליד ההתנחלות איתמר. עם זאת, הפיגוע שהתרחש יומיים לאחר מכן בעיר העתיקה בירושלים מייצג יותר את פני האינתיפאדה הנוכחית. אז, המחבל מוהנד חלבי רצח את אהרון בנט ונחמיה לביא ולאחר מכן השתלט על נשקו של אחד הנפגעים והחל לירות עד ששוטרים ירו בו למוות. הוא הפך ל"שהיד" הראשון של אינתיפאדת ירושלים ובמובנים רבים לגיבור בציבור הפלסטיני. כחודש לאחר הפיגוע, נכחתי בהפגנה מחוץ לשערי אוניברסיטת אל-קודס באבו דיס, ובה מאות צעירים לבשו בגאווה חולצה שעליה הודפסה תמונתו של חלבי.

בסוף השבוע פרסם חמאס נתונים המתארים במידה רבה את תופעת אינתיפאדת היחידים. לפי הנתונים באתר הרשמי של הארגון, 249 פלסטינים נהרגו במהלך האינתיפאדה הנוכחית, 160 בפיגועים ובניסיונות פיגועים, ו-89 נוספים בהפגנות. 111 מתוך 160 נהרגו בפיגועי דקירה, 24 מתוכם בפיגועי דריסה, 14 בפיגועי ירי, עשרה בפיגועים המשלבים דקירה וירי ואחד נהרג בפיגוע התאבדות.

עוד עולה מהנתונים כי מספר ההרוגים הגבוה ביותר נרשם בבירתה הלא רשמית של האינתיפאדה – חברון, שבה נהרגו 76 פלסטינים. במקום השני ניצבת ירושלים עם 40 הרוגים, ואחריה רמאללה עם 35, ג'נין עם 21, שכם עם 16, בית לחם עם 15 טול כרם עם חמישה, סלפית עם ארבעה, קלקיליה עם שניים ויריחו עם הרוג אחד. כשמוסיפים לאלו את מאות הפלסטינים שנעצרו בשנה החולפת בדרכם להוציא לפועל פיגועים, או כאלה שנעצרו לפני שיצאו מביתם, מגיעים למספרים גבוהים בהרבה וכמעט בלתי נתפסים.

בשורה התחתונה, מאות פלסטינים, צעירים ברובם, החליטו להקריב את חייהם כדי ליטול חיי ישראלים. הם חיקו בכך חברות וחברים, בני דודים או כל מחבל אחר שהפך מבחינתם למודל. הם שאבו השראה מהרשתות החברתיות, אך גם מהטלוויזיה, מהמסגדים, מבתי הספר וממקומות הבילוי.

האינתיפאדה הפכה לכזו שבה כל היכרות מוקדמת עם מחבל עולה להפוך מידבקת. כך היה במקרה של העיירה קבטיה שליד ג'נין, או בכפר סעיר שליד חברון. היכרות במסגרת המשפחה או השכונה הייתה מספקת כדי ליצור תופעת חיקוי בין מחבלים – באופן שלא בהכרח הצריך את "עזרתן" של הרשתות החברתיות.

למרות תופעת החיקוי חסרת התקדים, יש לסייג ולומר כי הציבור הפלסטיני ברובו לא הצטרף לאינתיפאדת היחידים. ההמונים לא יצאו לרחובות והרוב המוחץ נשאר בבית. תושבי הגדה העדיפו להמשיך ולצאת לעבודה בישראל או במשרדי הממשלה של הרשות, המשיכו לעשות לביתם ולא להסתכן בהפגנות. לכן, גם בימים הסוערים של אוקטובר ונובמבר 2015, השתתפו אלפים בודדים בהפגנות ברחבי הגדה – מתוך אוכלוסייה של 2.4 מיליון פלסטינים.

במקביל, ובשונה מאינתיפאדת אל-אקצא, היחסים בין הרשות וישראל לא השתנו משמעותית. התיאום הביטחוני נשמר ובמובנים מסוימים אף השתפר. אנשי מנגנוני הביטחון של הרשות, למעט מקרים בודדים, לא השתתפו בפיגועים – הרקמה העדינה של שיתוף הפעולה הכלכלי המשיכה להישמר. בחודשים האחרונים, שיתוף הפעולה אף השתפר במסגרת הסכם החוב לחברת החשמל, הסדרים בתחום הדואר, כניסת דור שלישי לטלפונים ניידים וצינור הגז לעזה.

במובן זה חמאס, שניסה לעודד שוב ושוב את ההסלמה בשטח, כשל, אך רשם הישג גדול ברמה הפנים-פלסטינית. בשנה האחרונה נוצר שבר גדול בין ההנהגה הפלסטינית בראשות הפתח ויו"ר הרשות אבו מאזן לבין הציבור בגדה המערבית. תושבי הגדה, לפי כל סקר שפורסם בחודשים האחרונים, היו רוצים לראות את היו"ר מתפטר תפקידו ואת ההנהגה כולה מתחלפת. אם היו בחירות בין חמאס לפתח בגדה, הארגון הראשון ככל הנראה היה מנצח – זאת בשונה מעזה שבה המצב הפוך. מצבו של אבו מאזן מעולם לא היה קשה כל כך מבחינת דעת הקהל, וניתן אף לומר שבכירי פתח כבר עוסקים ביום שאחריו.

השתתפות אבו מאזן בהלווייתו של שמעון פרס בוודאי לא תשנה את מצבו לטובה. יו"ר הרשות זכה לביקורת קשה וחריפה, חסרת תקדים כמעט, בגין השתתפותו בטקס. אחד מראשי חמאס ברצועה, מחמוד א-זהאר, אף ייחל למותו של אבו מאזן, במה שניתן להגדיר כהתבטאות יוצאת דופן גם במונחי היריבות בין שתי התנועות. אפילו האחראי על יחסי הציבור של המנהל האזרחי הפלסטיני, אוסמה מנסור אבו ערב, המכיר היטב את הצד הישראלי והקשר עמו, פרסם בעמוד הפייסבוק שלו פוסט המגנה את הגעת אבו מאזן להלוויה – מה שהוביל למעצרו בידי המנגנונים הפלסטיניים.

בנאום שנשא אבו מאזן בבית לחם ביום רביעי, הוא הבטיח שהרשות תפעל לקבל חברות מלאה באו"ם, אך נראה עייף ומותש. גם מבחינת הציבור, ההבטחה הזו חסרת משמעות. לנוכח ההתרחשות סביב הלוויית פרס, עמדו אנשי חמאס וחיככו ידיהם בהנאה, וכך גם יריביו בפתח ובראשם מוחמד דחלאן.

בשבוע האחרון דחלאן דחה אירוע בקהיר שהיה מיועד לתומכיו למועד בלתי ידוע. המשטר המצרי נתן לאירוע חסות ובכך ירק בפרצופו של אבו מאזן. מנגד, הרשות מנעה את כניסת רעייתו של דחלאן, ג'לילה, לרצועת עזה, ואבו מאזן הדיח ארבעה ממקורביו מהפתח. מבחינת דחלאן ובכירים רבים אחרים בתנועה, וכמובן גם מבחינת חמאס, הפרטים הקטנים של הימים האחרונים כבר לא ישנו את התמונה הגדולה. עידן אבו מאזן הסתיים, גם אם באופן לא רשמי – ומבחינתם, השאלה שנותרה פתוחה היא מי יהיה המנהיג החדש.