הוא עשה זאת שוב, אמרו רבים בעולם עם הכרזתו של ולדימיר פוטין על כניסתה הפעילה של רוסיה למלחמת האזרחים בסוריה לפני שנה. בזמן שבמערב שברו את הראש כיצד להביא לסיום את העימות הרצחני, ששלח את גרורתיו גם אל שטחו, נכנס שחקן חדש ובעייתי שמטרותיו מתנגשות עם אלו של ארצות הברית, האיחוד האירופי וחלק ממדינות ערב. 12 חודשים אחרי, פוטין ביסס את מעמדו ובמקביל העמיק את הקרע עם המערב מה שהרחיק את קץ המלחמה אל הלא-נודע.
בפעם השלישית בתוך פחות מעשר השתמש נשיא רוסיה בצבאו כדי לשמור על האינטרסים של ארצו, שאותה הוא מנסה להשיב לגדולתה. קדמו לסוריה גיאורגיה ואוקראינה, שהעזו להתקרב למערב ולהתרחק מרוסיה השנואה, שמאחיזתה הן התנתקו או לפחות חשבו כך עם היעלמות ברית המועצות מהמפה.
ארה"ב בלעה את הפיתיון: התמימות שאפשרה לרוסיה להשמיד את חאלב
בעולם הדיפלומטי והציני שבו אנו חיים, למעצמות שמורים אזורי השפעה, חצר אחורית, שבהם יש דברים שהיא יכולה לעשות בחופשיות גדולה יותר. באוגוסט 2008, פוטין מחץ את גיאורגיה בחמישה ימים. בעוד מנהיגי העולם מתכנסים לפתיחת האולימפיאדה בבייג'ינג, וכשעשרות אלפי חיילים אמריקנים מוצבים בעיראק, ראש המשלה דאז נעצר רק בפאתי טבליסי, כשבמערב מגנים ומתחננים שיפסיק. שני המחוזות שעליהם לכאורה הגנה רוסיה, אבחזיה ודרום אוסטיה, סופחו אליה מאז הלכה למעשה.
תסריט דומה חזר באוקראינה. בובה של הקרמלין מודחת במהפכה עממית ובתגובה נקרעת מהמולדת טריטוריה, במקרה זה גם באופן רשמי עם חותמת גומי של מוסקבה. חצי האי קרים שהוענק במתנה על ידי המנהיג הסובייטי ניקיטה חרושצ'וב אי-שם בשנות ה-50 לאחר מותו של סטלין, "הוחזר" לבעליו המקוריים. הקשר שלנו לקרים, טוען פוטין, הוא כמו הזיקה של העם היהודי לירושלים. אמנם ממשלו של ברק אובמה והאיחוד האירופי בהובלת אנגלה מרקל הטילו סנקציות כואבות שפגעו בכלכלת רוסיה, אך לא ביוקרתו של השליט. הסבלנות שלו ואי-התפשרותו, כך נראה, משתלמות. באיחוד המפולג ממילא גוברים הקולות של מתנגדי העיצומים. בהונגריה, בסלובקיה, בצ'כיה, ביוון ואף באיטליה היו שמחים לראות אותם מוסרים. בברלין מסרבים, נכון לבינתיים.
סוריה, לעומת זאת, היא סיפור אחר. מדינה ערבית ומוסלמית, ללא גבול משותף עם רוסיה הנוצרית אורתודוכסית. אין ביניהן היסטוריה משותפת כמו שיש לרוסיה עם אוקראינה ועם גיאורגיה, שתי מדינות שכנות עם אוכלוסייה בעלת רוב נוצרי המשתייכות לכנסיות הסלביות המזרחיות. מדובר בשותפות אינטרסים מלאכותית שנרקמה בתקופת המלחמה ושעליה פוטין שומר בכל הכוח. אחרי שאירועי "האביב הערבי", שקיבלו בתחילתם זריקת עידוד מהמערב, הביאו לנפילת משטרים ידידותיים למוסקבה כמו אלו בלוב ובמצרים, בקרמלין למדו את הלקח. המשטר העלוואי של בשאר אסד, במתכונת כזאת או אחרת, צריך להישאר על כנו. זאת על אף שנוכחותם של חיילים רוסים במדינה בעייתית גם בעיניהם של התושבים התומכים באסד, בעיקר בני עדתו.
הרודן שטבח במאות אלפים מבני עמו שרד חמש שנים וחצי של מלחמה הרסנית בזכות ההנשמה של בעלי בריתו הזרים. אין צל של ספק שלולא הם, גורלו היה דומה לזה דיקטטורים ערבים אחרים, בכיוון השפטים שביצעו המורדים במועמר קדאפי לאחר שכבשו את המדינה בסיוע נאט"ו. איראן וחיזבאללה שימשו משענת נאמנה שמוכנה להקריב דם רב עבור סוריה, אך לא היה די בהם כדי להושיע את צבאו המתרוקן של אסד. כוח רב יותר נדרש בשביל מטרה שנתפסה עד לפני כמה שנים בלתי-אפשרית, כזה שיש בידיה של חברה קבועה במועצת הביטחון של האו"ם המחזיקה בזכות וטו ובזכות זאת יכולה לשחק עם האמת, או לכל הפחות לעוות אותה.
פוטין קיבע את חלקה של רוסיה בכל הסדר עתידי בסוריה עוד באוגוסט 2013. היה זה פרק הזמן האחרון שבו הייתה יכולה ארצות הברית לתקוף את משטר אסד ולא להסתכן במלחמת עולם שלישית. המתקפה הכימית המזעזעת בפרברי דמשק, שגבתה את חייהם של מאות אזרחים ותועדה היטב, העניקה תמיכה מוסרית עולמית בתגובה צבאית. ברק אובמה בעצמו הבטיח בחודשים שקדמו למתקפה כי זהו קו אדום אך הוא נסוג מכך עת שקיבל כתף קרה מבריטניה ומהקונגרס.
מי שסיים את המלחמה השנואה בעיראק פחות משנתיים קודם לכן לא התלהב לצאת להרפתקה חדשה, שמי יודע אילו תוצאות היא תניב. במוסקבה קפצו על המציאה ושכנעו את וושינגטון לחוס על דמשק ובתמורה היא תמסור לידי האו"ם את כל מאגרי הנשק הבלתי-קונבנציונלי שלה. הדיפלומטיה, לכאורה, ניצחה. מתנגדיו של אסד מבית ובעולם הערבי חשו כי האמריקנים בגדו בהם. זאת לא תהיה הפעם האחרונה תחת ממשלו של אובמה.
שלוש שנים חלפו וברור לכל כי הייתה זו הונאה רוסית-סורית, שתשוב על עצמה עוד פעמים רבות. פוטין חזר לעצרת האו"ם בספטמבר הקודם אחרי היעדרות של עשור, שיבח את מאמציה של סוריה במלחמה בטרור ונפגש עם אובמה. כעבור ימים ספורים הוא החל להפציץ בכל רחבי סוריה, מיעדים של ארגוני מורדים "מתונים" שקיבלו תמיכה כספית ופיזית מארצות הברית ועד מטרות של דאעש, שהסכנה מפניו הייתה התירוץ הרשמי להתערבות במלחמה. תצלומי לוויין שהצביעו על בניית כוח אווירי רוסי בלטיקה, לבו של המשטר, לא הפילו את האסימון במערב. רוסיה פצחה במבצע צבאי, והוא לא היה ערוך לכך.
ההתערבות הזאת הצילה את אסד, ובד בבד האריכה את המלחמה אל תוך הלא-נודע. נשיא סוריה היה על הקרשים, קרוב לקריסה סופית. האופוזיציה חדרה את ביצוריו באזור החוף, בדרך אל הרצועה העלוואית והמתקפה הרוסית המאסיבית בלמה זאת ושינתה את המגמה. דמשק נטלה את היוזמה והחלה בשורת מבצעי נגד בכל רחבי המדינה. אט-אט היא הרחיבה את הטריטוריה שנמצאת בשליטתה, אם כי לא בקצב שלו ציפו במוסקבה ובטהראן. העליונות האווירית חשובה אולם אויביו של אסד הגבירו במקביל את חימוש האופוזיציה. מלחמת השמד קיבלה דלק נוסף שהבטיח כי סופה לא יהיה קרוב.
בתעתועיה הרבים, רוסיה פעלה דרך ערוצים דיפלומטיים בזמן שהפציצה ריכוזי אוכלוסייה, בתי חולים ובתי ספר. בקרמלין אמרו בגאון כי פתרון פוליטי הוא היחיד לסיום המשבר, ובמקביל עשו הכל כדי לקעקע את היסודות באופוזיציה שמאמינים בשלטון תקין, דמוקרטי - גם אם לא בדגם המערבי המובהק. התקיפות שלא הבחינו בין ארגוני מורדים מתונים לבין ג'בהת א-נוסרה ודאעש דחפו את הראשונים לזרועות ארגוני הטרור. אם האופוזיציה שווה לטרור, אז מותר להפציץ את כולה. זאת הייתה עמדתו של אסד לכל אורך המלחמה והיא קיבלה חיזוק מפוטין.
בארצות הברית לא אהבו זאת, אבל מה כבר נותר לה לעשות פרט להתפתות ולהאמין שהסכמים עם רוסיה יהיו שווים את הנייר שעליהם הם נחתמו ואת השעות הרבה שהושקעו בהם. הספקנים יגידו שאלו היו כישלונות ידועים מראש, מתנגדיהם יאמרו שזאת הברירה היחידה. הניסיון הראשון להגיע להפסקת אש בסוריה החל בפברואר וגווע לאטו בתוך כמה שבועות של הפרות מצד מוסקבה ודמשק. בין לבין הייתה "הנסיגה", אותה הכרזה של פוטין על כך שמוסקבה תצמצם משמעותית את נוכחותה במדינה בעקבות השגת התוצאות הרצויות. במערב המבולבל קיבלו זאת כסימן לקרע בין שתי בעלות הברית, להכרה של נשיא רוסיה בכך שמחיר ההתערבות גבוה מדי.
וושינגטון מאיימת לשבור את הכלים - אך לא ברור כיצד
ושוב, איש לא הצליח לפרש מה רוצה היושב בקרמלין. כמה מטוסי קרב חזרו לבסיסיהם, ואחרים הגיעו במקומם. אסד הצליח לשחרר את תדמור מידי דאעש באפריל יחד עם רוסיה, יצב את אזור דמשק עם כניעתם של פרברים מורעבים ומכותרים ויצא לכבוש את היהלום שבכתר, חאלב. השלב הראשון במשימה והפשוט יותר, כיתור מזרח העיר שנמצאת בידי המורדים, הושלם באוגוסט. האופוזיציה הצליחה לפרוץ אותו, אולם רק לזמן קצר. אלפי לוחמים שיעים מרחבי המזרח התיכון נהרו לעיר שבצפון המדינה כדי למלא את שורות הצבא הדליל של אסד. רוסיה הגבירה את תקיפותיה, במערב ובמדינות ערב זעקו - והדיפלומטיה נכנסה שוב לתמונה. לזמן קצר בלבד.
במאמץ עיקש, שככל הנראה היה האחרון בממשלו של אובמה, לחצו בוושינגטון על מוסקבה לקבל את תכניתם מרחיקת הלכת לשיתוף פעולה בסוריה. תקיפות משותפות של ארגוני טרור, בתמורה לעצירת הפשיטות האוויריות של אסד, להסרת המצור מעל חאלב ומעל אזורים אחרים והמשך המשא ומתן בין דמשק לאופוזיציה. חודשיים של שיחות אינסופיות הסתיימו בליל שישי בחודש שעבר בז'נבה. קרי ועמיתו סרגיי לברוב יצאו עם הסכם הפסקת אש חדש. בפנטגון התנגדו, אולם בבית הלבן המשיכו הלאה רק כדי לראות את התכנית קורסת כעבור שבוע בלבד.
במהירות הבזק התחלפו הנאומים האופטימיים בחילופי האשמות קשים מעל כל בימה אפשרית. רוסיה האשימה את ארצות הברית בתמיכה בדאעש, שהעיסוק הבינלאומי בו פחת לנוכח ההתפתחויות האחרונות עד כדי נעלם. במערב כינו את המבצע החדש בחאלב, שדומה יותר לבירת צ'צ'ניה גרוזני אחרי "הטיפול" של פוטין בתחילת שנות ה-2000, כפשע מלחמה ברברי - ובוושינגטון אף איימו לשבור את הכלים.
איך בדיוק, זה עדיין לא ברור, אך מי שסבור כי דווקא עתה - שלושה חודשים בלבד לפני תום כהונתו - אובמה יפעל צבאית נגד משטר אסד מתבקש לעמוד. התסריט הדמיוני הזה אינו על הפרק, כך גם הודה קרי בשיחותיו עם נציגי האופוזיציה שהוקלטו ופורסמו על ידי ניו יורק טיימס. האופק המדיני בסוריה מעולם לא היה נראה רחוק יותר, בפרט אחרי החלטת וושינגטון להשעות את השיחות עם מוסקבה בנושא.
עשרת אלפים איש נהרגו כתוצאה מהפעילות הרוסית שנכנסת לשנתה השנייה.
לפי הארגון הסורי לזכויות אדם, 3,800 מהם היו אזרחים והיתר לוחמי דאעש וארגוני מורדים אחרים. למספרים אלו, כמו לכל נתון שזורם מהמדינה המפוררת, אין אימות רשמי וכל מי שמציג מספרים מסוימים יש אינטרסים שונים. מניין ההרוגים הרוסים הרשמי הוא פחות מ-20, אולם שכירי חרב רוסים סיפרו על מאות מעמיתיהם שנפלו בקרבות ונותרו להירקב על אדמת סוריה. "הם ימשיכו לחזור בשקים", רמזו בארצות הברית בימים האחרונים, בהתייחסותם למהלכיה האחרונים של רוסיה ולכישלון המשא ומתן.
רוסיה, שהכריזה על נסיגה לפני חצי שנה, עתה מעבה את טייסותיה ומבהירה כי אין מסגרת זמן למבצע שתכליתו עודנה לא ברורה. כיבוש מלא של סוריה נראה כמו משימה בלתי אפשרית, אלא אם רוסיה מתכננת להכניס את צבאה עמוק לבוץ. למודת לקחים מהטביעה המפוארת של ברית המועצות באפגניסטן, שזירזה את שקיעה של האימפריה הסובייטית, דומה שזאת לא האופציה המועדפת על פוטין.
הלך הסולטן אצל הצאר: הפיוס בין פוטין לארדואן עוד יושיע את סוריה
קרוב לוודאי שהוא שומר עוד כמה קלפים קרוב לחזה - כמו הסכם אפשרי עם טורקיה שפתחה במבצע משלה בסוריה לאחר הפיוס עם רוסיה. בשבוע הבא, בפעם השנייה בתוך חודשיים, פוטין ייפגש עם רג'פ טייפ ארדואן, הפעם באיסטנבול וידון עמו על הסכסוך שהוביל למשבר בין המדינות. נשיא רוסיה לא רוצה להיקלע למלחמה ארוכה והרסנית, כמו אלו שהפילו לא מעט ראשי מדינות חפצי שלטון לאורך ההיסטוריה.
כשארצות הברית נכנסת לתקופת מעבר בשל הבחירות בחודש הבא - שבסיומן עשוי להיכנס לבית הלבן דונלד טראמפ הבדלן וחביבה של מוסקבה. נשיא רוסיה צבר נכסים רבים כדי להגיע להסכם שישמור על האינטרסים שלו בסוריה, אולם רפיונן של מדינות המערב הגדיל את תיאבונו ואת אמונו בכך שהוא יכול להגיע באמצעות עוצמה רבה לתוצאה טובה עוד יותר.