תקיעת סכין בגב היה המינוח שבו בחר להשתמש נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לאחר ההחלטה הפזיזה של טורקיה להפיל מטוס קרב של צבאו. הוא הזהיר את רג'פ טייפ ארדואן "שלא לשחק באש", הטיל סנקציות על אנקרה והתיירות הרוסית לטורקיה צומצמה כמעט לאפס. נשיא טורקיה סירב להתנצל וטען כי הטייסים הרוסים הוזהרו, והיו מי שהתריעו מפני עימות כולל, בהם ראש ממשלת רוסיה דימיטרי מדבדב.
באביב, מדינות הלוויין שלהן כמעט פתחו במלחמה כוללת
פחות מתשעה חודשים אחרי, הרטוריקה הלוחמנית נעלמה כלא הייתה. ארדואן בחר בפוטין וברוסיה כראשונים שיזכו בביקורו מאז ניסיון ההפיכה הכושל, ואין זה מקרי. לא בכדי הוא ציין כי פוטין היה המנהיג הראשון שהביע בו תמיכה בזמן שקצינים בצבא ניסו להפיל את שלטונו, לפני כל שליט מדינה אחר.
נשיא טורקיה לא שוכח את ההתמהמהות של מנהיגי המערב, שבעיניו המתינו לראות לאן הרוח נושבת בטרם גינוי את ניסיון ההפיכה. הלך הרוח הזה בולט בכלי התקשורת המקומיים הם רומזים על קשר ישיר של ארצות הברית שבה שוהה המטיף פתהוללה גולן ותוקפים את האיחוד האירופי בשל הביקורת החריפה שלו על צעדי השלטון.
לרוסיה אין זה משנה מה ארדואן עושה בביתו והטיהורים שלו מתקבלים בהבנה אצל פוטין, שדיכא את האופוזיציה בארצו לפני זמן רב. ביוני מצאו שני המנהיגים נוסחה שתאפשר להם לרדת מעץ הסכסוך ולשוב לשתף פעולה חרף חילוקי הדעות שלהם.
עוד בטרם הקרע ביחסים, שתי המדינות היו חלוקות בדעתן סביב המלחמה בסוריה. פוטין נותר חבל ההצלה של בשאר אסד כשארדואן שימש לאורך השנים עמוד שדרה של האופוזיציה, מבחינה צבאית ופוליטית. ההתערבות של מוסקבה בספטמבר שעבר העלתה את חמתה של אנקרה, שראתה כיצד ההתקדמות של המורדים לעבר מעוזי השלטון נבלמת. הדרך להתנגשות בין הצאר לסולטן הייתה קצרה אחרי שבטורקיה אמרו שוב ושוב כי מטוסים רוסיים חודרים למרחב האווירי שלה.
ארדואן אזר אומץ - או נהג בטיפשות, תלוי את מי שואלים - וצבאו הפיל מפציץ רוסי שפעל בצפון סוריה, בסמוך לגבול. בקרמלין הגיבו מיד, והחליטו להתנתק מטורקיה. שופרי השלטון החלו לבדות מעשיות אלו על אלו - משפחתו של נשיא טורקיה, כולל הוא עצמו, הואשמו בקשרים כלכליים עם דאעש ואילו רוסיה תוארה כמדינה ברברית הטובחת בעם הסורי החף מפשע.
ככל שהזמן חלף, באנקרה הבינו כי הם המפסידים העיקריים מהנתק. במערב לא קיבלו אותם בזרועות פתוחות והמשיכו להלום בהם על דיכוי האופוזיציה ועל מלחמת החורמה שהם מנהלים נגד הכורדים. גם הסכם הפליטים שנחתם במרץ עם האיחוד האירופי לא הוביל לשינוי מיוחל ולביטול אשרות הכניסה לאזרחים טורקים. ארדואן איים "להציף" את היבשת עם מאות אלפי פליטים, אולם הפך למבודד יותר ויותר. מדיניות "אפס בעיות עם השכנים" המסורתית של טורקיה הפכה ל"אפס שכנים ידידים".
בתפנית חדה התפייסה טורקיה עם ישראל ועם רוסיה וביטויי השטנה והאיבה נעלמו מעל דפי העיתונים, שהחלו להסביר מדוע זהו צעד הכרחי. כשהם מאוכזבים ומיואשים מהמערב "הצבוע", באנקרה מביטים מזרחה ומוציאים מפלט אצל רוסיה. באופוזיציה ובתקשורת מבית אתם יכולים לעשות כרצונכם, מדגישים במוסקבה בפני אנקרה, אך את האינטרסים שלנו במזרח התיכון ובמקומות נוספים בעולם עליכם לקחת בחשבון.
בטורקיה הדגישו גם לאחר פסגת הנשיאים כי אסד חייב לעזוב את תפקידו, תנאי ותיק שעליו עדיין מתעקשות המדינות הסוניות בשונה מהגמישות שמגלות בעניין מדינות המערב. מנגד, טורקיה לא פסלה את השתתפותם של גורמים בממשל הנוכחי בשיחות השלום, כשאלו יתחדשו ביום מן הימים. הרודן העלווי נותר המכשול העיקרי להתקדמות במשא ומתן ועתה יעבירו אנקרה ומוסקבה שיחות ארוכות כדי להגיע לעמק השווה. קולו של העם הסורי, כמו תמיד, פחות חשוב.
מה שבולט אולי יותר מכל הוא היעדרות האיחוד וארצות הברית מההתפתחויות האחרונות. נאט"ו מיהרה לפרסם הבהרה בתום הפגישה בין פוטין לארדואן כי אין שאלה לגבי חברותה של טורקיה בברית, ברם עצם ההצהרה החריגה היא עדות למתיחות בין הצדדים.
מעטים הדברים שישמחו יותר את נשיא רוסיה מאשר פרישתה של אנקרה מנאט"ו המתקרבת לגבולותיו. על אף שזהו תסריט חריג - ויתור על ההגנה של הברית הצפון-אטלנטית נראה חסר הגיון - טורקיה כבר הבהירה כי אם המערב יאבד אותה, תהיה זאת אשמתו בלבד. רמז קודר למה שעוד עלול לקרות.
בעוד ג'ון קרי יגיע למדינה רק בעוד כעשרה ימים, עמיתו האיראני מוחמד ג'וואד זריף כבר ביקר בה בסוף השבוע ונפגש עם הנשיא ועם בכירים אחרים בתיאום עם רוסיה. "בתוך חצי שנה צפויות התפתחויות גדולות בסוריה", הבטיח ראש ממשלת טורקיה בינאלי יילדרים מבלי לפרט. סוף כהונתו של ברק אובמה ומערכת בחירות כאוטית, לצד הפילוג האירופי, מעניקים לשני האויבים לשעבר הזדמנות פז לסגור עסקה כשהמערב רק צופה מהצד.