הנץ התמים שסירב להיכנע לפחד: ההספדים המלאים לפרס

בטקס ממלכתי מרגש ובנוכחותם של עשרות מנהיגים זרים הובא היום (שישי) הנשיא התשיעי שמעון פרס למנוחות בחלק גדולי האומה בהר הרצל. נשיא ארצות הברית ברק אובמה נפרד מידידו הוותיק בעברית, ראש הממשלה בנימין נתניהו נזכר בפגישה הראשונה שלהם לפני 40 שנה, הנשיא ראובן ריבלין הרגיש צורך לבקש סליחה מפרס וילדיו סיפרו על פרס האב. אלו הם נאומיהם המלאים של כל משתתפי הטקס.

עוד בנושא:
אובמה ספד לפרס בעברית: "שמעון, תודה רבה, חבר יקר"
ילדיו של פרס ספדו: "אבא ביקש שנכתוב על המצבה: 'מת בטרם עת'"
נתניהו ואבו מאזן לחצו ידיים בהלוויית פרס: "זמן רב לא נפגשנו"

"כבוד גדול להיות בירושלים ולהיפרד מחברי שמעון פרס. הוא הראה לנו שצדק ותקווה הם הלב של הרעיון הציוני. חיים בטוחים לאומה שיכולה להגן על עצמה בעצמה. אובמה המשיך בדברי ההספד שלו. הוא חי חיים מלאים של חברים ובעלי ברית, חיים מלאים שמונעים מהנאות קטנות ומחלומות גדולים. אלה היו החיים של שמעון פרס. זו מדינת ישראל. זה הסיפור של העם היהודי במאה האחרונה. הוא התאפשר על ידי דור המייסדים, ובו שמעון פרס. שמעון אמר פעם שהמסר של היהודים למין האנושי הוא שאמונה וחזון יכולים לגבור על כל הקשיים. פרס הרגיש שהוא מוקף באיומים. כשמשפחתו קיבלה את האפשרות להגיע לפלשתינה, שמעון נשאר יהודי.

בעזרת האמונה הוא מצא את הבית, את המטרה, את הערך לחייו. הוא היה נער כשסבו נשרף על ידי הנאצים. כך, מגיל צערי הוא היה עד לאכזריות שבה קבוצה אנשים יכולה לעשות דה הומניזציה לקבוצה אחרת, לאנטישמיות. ישראל היא לא רק בית לאומי ליהודים, אלא למוסר ולערכים של היהדות. 'היהודים לא נולדו לשלוט באחרים', הוא אמר. מהיום הראשון אנחנו נגד עבדים ואדונים. הוא מצא חדר בלב לאחרים שסבל. הוא ידע איך זה להיות מטרת ההתאכזרות. גם במשא ומתן הוא התעקש שהפלסטינים צריכים להיות שווים ליהודים. בגלל חוש הצדק שלו, ההבנה של ביטחון ישראל, ההבנה של המשמעות של ישראל, הוא האמין שהציונות היא ההגנה הטובה ביותר.

התכנסנו כאן בידיעה ששמעון מעולם לא ראה את חלום השלום מתגשם. האזור עובר תקופה כאוטית. ועדיין, הוא לא חדל מלחלום ולא חדל מלעבוד. כשהגעתי לעבוד עם שמעון, הייתי הנשיא האמריקני העשירי מאז קנדי שישב עמו. העשירי שהוקסם ממנו, מהתכניות שלו לעתיד. בדרכים רבות הוא הזכיר לי ענקים אחרים שפגשתי, כמו נלסון מנדלה, המלכה אליזבת. מנהיגים שראו כל כך הרבה עד שהם כבר לא מרגישים צורך להיות פופולריים. כמו שמעון, הם דבקים בדעתם גם אם היא נוגדת את הכלל. כאמריקני, כנוצרי, כאפרו-אמריקני שנולד בהוואי, יכולתי באיזשהו מקום לראות את עצמי בסיפורו ואולי הוא יכול היה לראות את עצמי בסיפורי כי שנינו חיינו חיים כל כך לא רגילים.

הסיפור של שמעון, הסיפור של ישראל, מה שהעם היהודי עבר, אני מאמין שהוא אוניברסלי. זה סיפור של אנשים שבמשך דורות לא ויתרו על הצורך הבסיסי לשוב הייתה. של האנשים שסבלו את תאי הגזים, ועדיין לא ויתרו מעולם על האמונה בטוב. אומות לא נבנות על ידי ציניקנים. אלא כי אנשים יכולים ללמוד מהעבר על הקשיים של ההווה. הוא מעולם לא היה ציני, האמונה שלו הייתה האופטימיות. אנחנו צריכים לא רק לכבד אותו, אלא גם לאהוב אותו. אחרון מנהיגי דור המייסדים הלך, והוא שינה את חייהם של אלפים, אבל הבין שמוטב לחיות לא רק בהסתכלות על העבר, אלא בהסתכלות על הדברים שעוד לא הוגשמו". נשיא ארצות הברית סיים את דבריו ואמר: "תודה רבה, חבר יקר".

"מבקרים שלו האשימו אותו בנאיביות, בחולמנות, באופטימיות יתר. הם טעו בנאיביות: הוא ידע היטב מה הוא עושה עם האופטימיות שלו. הוא ידע היטב מה הוא עושה עם חלומותיו. הוא לא ויתר על דבר", אמר קלינטון, ידידו הקרוב של פרס לאורך השנים. "שמעתי את נתניהו מדבר על החברות שלהם. היה ביניהם קמפיין מורכב מאוד, אבל שמעון תמיד שמר על הדלת פתוחה.

פרס דמיין את כל מה שכולנו יכולים לעשות, הוא התחיל את חייו כתלמיד והפך למורה ולחולם הגדול ביותר. הוא חי במצב של תדהמה מתמשכת מהפוטנציאל הבלתי נדלה של כולנו להתעלות על הכעסים, הפחדים והשנאה, להפיק את המרב מהיום ולרתום את ההבטחה של מחר. אין ספק שהיה קשה לפעול כך. להמשך חיינו, בכל פעם שאנחנו מגיעים למבוי סתום, כשאנחנו רוצים לעשות טוב -אבל היד שאנחנו מושיטים נפגשת רק במבט קר, אני רוצה שנזכור את החיוך של שמעון פרס - ונדמיין".

"מכובדיי הרבים מן הארץ ומן העולם, באתם מקרוב ומרחוק לירושלים בירת ישראל, לחלוק כבוד אחרון לשמעון פרס – אחד מן האבות המייסדים של מדינתנו, אחד המנהיגים הדגולים שקמו לעמנו, מנהיג בעל שיעור קומה בעולמנו, שמעון פרס המופלא. אני מבקש להודות לכולכם על שבאתם היום. הגעתם של מנהיגים רבים כל כך מרחבי העולם כדי להיפרד לשלום משמעון – מעידה על האופטימיות שלו, שאיפתו לשלום, אהבתו לישראל. אזרחי ישראל מוקירים את הכבוד שאתם חולקים לשמעון ולמדינה, שלה הקדיש את חייו. שמעון חי חיי תכלית. הוא המריא לגבהים מרשימים; הוא סחף רבים עם החזון והתקווה שלו; הוא היה איש ישראל דגול; הוא היה איש עולם דגול. ישראל מתאבלת עליו. העולם מתאבל עליו. אך אנו, כמו העולם, מוצאים נחמה במורשתו.

ידידיי, שמעון פרס זכה לא רק לתוחלת חיים, אלא גם לתכלית חיים. הוא היה שותף בכיר למפעל התחייה הלאומית של העם היהודי: בן לדור שיצא משעבוד לחירות, היכה שורש ב??מו?ל?ד?ת, ואחז בחרב דוד כדי להגן עליה. שמעון פעל גדולות ונצורות להבטיח את כוח המגן שלנו – לדורות, ועל כך נתונה לו תודת הדורות. במקביל עשה כל מה שביכולתו, בכל רגע מחייו הבוגרים, להשיג שלום עם שכנינו. אין זה סוד ששמעון ואני היינו יריבים פוליטיים, אבל במהלך השנים נעשינו ידידים, אפילו ידידים קרובים. באחד ממפגשינו הרבים בבית הנשיא, בשעת לילה מאוחרת, שאלתי אותו: תאמר לי, שמעון, ממרום שנותיך, את מי הערצת ממנהיגי ישראל?" ולפני שהוא הספיק לענות לי, אמרתי לו: הראשון ברור לי – הרי יצקת מים על ידיו של בן-גוריון.

ואכן שמעון בצעירותו ראה את בן-גוריון, מכונן עצמאותנו, מעמיס על שכמו את משא האחריות לבניינה ולגורלה של ישראל. באותה שיחה הוא דיבר גם על רבין, על בגין, ועל אחרים אני חייב להגיד, בהערכה אמיתית לתרומה הייחודית של כל אחד מהם. הוא הפתיע אותי מעט כשציין אדם נוסף – את משה דיין. שמעון דיבר על אומץ לבו בקרב, על המקוריות שלו ועל תכונה נוספת: "למשה" – הוא אמר – "כלל לא היה אכפת מה יחשבו עליו, "דיין" – הוא אמר – "התעלם לגמרי משיקולים של פוליטיקה. הוא היה מה שהוא רצה להיות".

שמעון העריך את התכונות הללו, אבל הוא גם ידע אמת נוספת – שאם רוצים להגשים דברים שמאמינים בהם – במדיניות, בכלכלה, בחברה – אי-אפשר באמת להתנתק מהפוליטיקה. ולכן, ביובל השנים שהוא עשה בכנסת ובממשלה, התקיים בו המתח המובנה הזה בין המדינאי ל?פ?וליטיקאי. הוא המריא על כ??נ?פ?י החזון, אבל הוא ידע שמסלול ההמראה עובר בשדה החתחתים של הפוליטיקה. מה שאפשר לו לעשות זאת, לספוג בליסטראות ולקום על רגליו בכל פעם מחדש, הוא להט העשייה והחזון.

ללהט הזה נחשפתי לראשונה כאן, על ההר הזה – לפני 40 שנה. יומיים אחר מבצע החילוץ הנועז באנטבה, שבו נפל אחי, התקיימה פה הלווייתו של יוני. כשר הביטחון, יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין זיכרונו לברכה, שמעון היה זה שאישר את המבצע ובהלוויה הוא נשא הספד מרטיט לב שלא אשכח כל חיי. זו הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי אותו. הוריי זיכרונם לברכה, אחי ואני, נפעמנו עמוקות מדבריו על יוני, על המבצע, על הקשר לאבותינו ועל זקיפות הקומה של עמנו. באותו רגע מאז נוצר בינינו חיבור עז ומיוחד שאף פעם לא נותק.

אף ששמעון ואני לא הסכמנו על דברים רבים, חילוקי הדעות לא ה?א?פ?ילו? על הפגישות הרבות, החמות והמחכימות שקיימנו. החיבה האישית הלכה וגברה מפגישה לפגישה. עם זאת, אף פעם לא טשטשנו הבדלי ע?מ?דו?ת כשהיו כאלה. במפגש אחר שקיימנו במשכן הנשיא אל תוך הלילה, נגענו בשאלת יסוד: מנקודת מבטה של ישראל, מהו המוקד – ביטחון או שלום? שמעון טען בלהט: 'ביבי, השלום הוא הביטחון האמיתי. אם יהיה שלום, יהיה ביטחון. ואילו אני טענתי: שמעון, במזרח התיכון הביטחון הוא תנאי הכרחי להשגת שלום - ולקיומו של שלום'. הוויכוח התעצם, התפלמסנו שעה ארוכה, המטרנו טיעונים זה על זה.

הוא בא משמאל, אני מימין. אני מימין, הוא שוב משמאל. בסופו של דבר – כמו שני מתאגרפים מותשים – חדלנו מהמאבק. ראיתי בעיניו, ואני חושב שהוא גם ראה בעיניי, שהנחרצות נובעת משכנוע פנימי עמוק, מדבקות במטרה - הבטחת עתידה של המדינה. ידידיי, אתם יודעים לאיזו מסקנה מפתיעה הגעתי בחלוף הזמן? שנינו צודקים. במזרח התיכון הסוער שבו רק החזקים שורדים, השלום לא יושג אלא מתוך הבטחה מתמדת של עוצמתנו. אבל התכלית היא לא העוצמה, היא לא הכוח. הכוח הוא אמצעי, התכלית היא קיום ודו-קיום, קידמה, שגשוג ושלום – לנו, לעמי האזור ולשכנינו הפלשתינים.

מכובדיי, גם שמעון פרס הגיע למסקנה שהצדק אינו נחלתו הבלעדית של מחנה מסוים. יום אחר השבעתו לנשיא המדינה התשיעי, הוא התייצב לאזכרה הממלכתית של זאב ז'בוטינסקי, שאותו אני מחשיב כאחד ממוריי הרוחניים. במעמד זה אמר שמעון: "ההיסטוריה הטילה על שני הזרמים המרכזיים בציונות את תפקיד ההובלה של המפעל הציוני – תנועת העבודה, ואחריה תנועת ז'בוטינסקי. הפערים האידיאולוגיים בין שני המחנות, בנושאים רבים, הלכו והצטמצמו. יוצאי שני הזרמים שותפים כיום במפלגות פוליטיות ובהנהגת המדינה; דבר שבעבר הרחוק לא ניתן היה לעלות על הדעת. "כנראה" – סיים שמעון – "כנראה ששלמה המלך צדק": טובים השניים מן האחד".

בסיום הנאום ניגשתי אליו, לחצתי את ידו בחום והודיתי לו בהתרגשות על דבריו המלכדים. תשע שנים מאוחר יותר, לפני חודשיים, רעייתי ואני הגענו לכבד את שמעון בפתיחת "מרכז פרס לחדשנות". מה לא היה שם? ננו ורפואה, חקר המוח ומחשבים, לוויינים ורובוטיקה – כולם דרים שם בכפיפה אחת. שמעון ק?ר?ן מסיפוק. אני לא זוכר שראיתי אותו כל כך מאושר, זה היה אחד מהחלומות שלו שהתגשם. הוא הרכיב על עיניו את משקפי התלת-ממד, אותן עיניים שכעת נלקחו מהן הקרניות – ונתרמו לטובת הדור הבא. אני לא חושב שיש סמליות גדולה מזאת.

שמעון תמיד הביט קדימה. הוא האמין – כפי שאנחנו מאמינים – בקדמה, במדע, בטכנולוגיה. בכוחם של אלה בוודאי לחזק את הביטחון, אבל בכוחם גם לבנות את התשתית העתידית לשלום. אם נטפח את היכולות הללו ונפעל בנחישות נגד אויבי הקדמה – המודרנה תנצח את הברבריות, הטוב ינצח את הרע והאור ינצח את החושך. שמעון יקירי, סיפרת שאחת הפעמים הבודדות בהן הזלת דמעה הייתה כשקיבלת את הבשורה המרה על נפילתו של יוני, אחי, באנטבה. אתה בכית אז, שמעון. אני בוכה עליך היום. אהבתי אותך, כולנו אוהבים אותך. ה?י?ה שלום שמעון – אדם יקר, מנהיג דגול. ננצור אותך בלב האומה ואני מרשה לעצמי לומר – בלב האומות".

"אני מדבר אליך היום בפעם האחרונה שמעון, 'כנשיא אל נשיא', כפי שנהגת לומר בכל פעם שהתקשרת לחזק ולתת עצה טובה. אני מדבר ועיני מחפשות אותך, אחינו האהוב, אחינו הבכור, ואתה אינך. אתה נאסף אל אבותיך היום באדמה שאהבת כל כך, אך לא נאספים חלומותיך, לא נטמנת אמונתך. היית איש אחד שנשא אומה שלמה על כנפי הדמיון, על כנפי החזון. 'בן אמוץ', היה שם העט בו בחרת כבר כנער, כשמו של הנביא ישעיהו איש החזון. אלא שאתה היית לא רק איש החזון, אלא גם איש המעש.

כמוך, גם אני נולדתי לתנועה הציונית באותן שנים מכריעות שבין החזון להגשמה. זכיתי לצפות בך בהשתאות, כשותף לבנייתה של מדינת ישראל, מהמסד עד לטפחות. עבור שנינו מדינת ישראל לעולם לא תהיה מובנת מאליה. אבל הרבה בזכותך שמעון, עבור בנינו ובנותינו, עבור ידידינו, וכן גם עבור יריבנו, מדינת ישראל היא עובדה שאין עליה עוררין. הייתה בך היכולת הנדירה שמעון, להגות רעיון שנראה אז בלתי נתפס ולהוציא אותו אל הפועל. עיניך הרחיקו ראות, בעוד רגליך פוסעות מרחקים אדירים על ציר ההיסטוריה הציונית והיהודית.
פסיעותיך כיוונו תמיד מעלה מעלה, כמו מטפס הרים מיומן התוקע יתד, ורק אז מעפיל בדרך לפסגה. כך חיית את חייך. קודם היית חולם ורק כשיכולת ממש לראות במחשבתך את מדינת ישראל ניצבת על פסגת היעד החדש- רק אז היית מתחיל את הטיפוס אליו ומושך את כולנו איתך אל עבר היעד.

הצלחת להזיז את העקשנים שבמדינאים ולהמיס את לבבות הקשוחים שבמתנגדינו. חתרת, עד לנשימתך האחרונה, לפסגת החלום הציוני, מדינה ריבונית עצמאית המקיימת שלום מלא עם שכנינו. אבל, ידעת גם ששלום אמת ניתן להשגה רק ממקום של עוצמה והקפדת לאבטח את הדרך לפסגה. מעטים החיים בינינו המבינים, ורבות עוד ייכתב, כמה הרים עקרת מקום המדינה ועד היום, כדי להבטיח את ביטחוננו ועליונותנו הצבאית. מה עמוקה הייתה האמונה שלך בשילוב הקדוש שבין מנהיגות מוסרית לעליונות צבאית, בכך שישראל חייבת להיות חכמה אך גם צודקת, נאמנה בכל עת לערכיה, כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית.

שמעון יקירי, היית היחיד בתולדות מדינת ישראל שכיהן בשלושת התפקידים הבכירים בממשלת ישראל, שר החוץ, שר הביטחון ושר האוצר. אתה היחיד שכיהן כראש ממשלה וכנשיא. לא אפריז אם אומר שיותר משהתברכת אתה להיות נשיאה של אומה אדירה זאת, התברכה אומה זאת שאתה היית נשיאה. בכל אלה היית לנו לראש אבל יותר מכל, אדוני וידידי, היית לנו ללב, לב שאהב את העם, הארץ והמדינה. לב שאהב את אנשיה, לב שדאג להם, לב רחב, לב גדול. האמונה העיקשת שלך באדם, באנשים הטובים, בניצחון הקדמה על הבערות, בניצחון התקווה על הפחד, הייתה מעיין הנעורים הנצחי שלך ובזכותה, היית מעיין הנעורים הנצחי של כולנו.

האיש שחשבנו שגם הזמן לא יעצור. עם כל אהבתך להיסטוריה ובקיאותך המדהימה בה, בזת להתבוססות בעבר, להתחפרות בתחושת הצדק העצמי, במחיר האפשרויות וההזדמנויות שמביא איתו המחר. 'העתיד חשוב יותר מהעבר', אמרת. 'מה שקרה אתמול לא מעניין אותי, רק המחר', כך אמרת. האהבה חוצת המחנות לה זכית בערוב ימיך מממשיכי דרכך וגם ממתנגדיך, היא ביטוי לכמיהה של כולנו להידבק באופטימיות חסרת התקנה שלך. גם כשלא הסכמנו איתך, רצינו להאמין שאולי אתה הוא זה שצודק. זה היה עונש קשה לסרב לאופטימיות שלך, ולעיתים גם לתמימות שלך. מי כמוך ידע כמה כבד הוא מחיר התמימות, ואולם, מי כמוך האמין שכבד ממנו מחיר הבינוניות וקטנות האמונה.

שמעון, אודה ולא אבוש, ערב ראש השנה על מפתן קברך בחלקת גדולי האומה, גם סליחה צריך לבקש ממך. גם סליחה נבקש ממך. מותר היה לחלוק עליך, למתנגדים הייתה החובה להביע דעתם, אבל היו שנים, בהן נחצו קווים אדומים בין יריבות אידאולוגית לאמירות ומעשים שמקומם לא יכירם. אתה תמיד עשית את מה שהאמנת בכל ליבך שהוא הדבר הטוב ביותר לעם אותו שרת?. כנשיא, היית לנו למליץ יושר. לימדת רבים בעולם לאהוב את מדינת ישראל וגם אותנו לימדת לאהוב את עצמנו, לא לדבר סרה, לראות את הטוב והיפה.

זהו יום עצוב שמעון, זהו יום עצוב. מסע החלומות שלך שהחל בוישניבה שבפולין, מגיע לסיומו בירושלים בירתנו, גם היא, חלום שהפך למציאות. מותך הוא אובדן אישי ולאומי אדיר כפי שהוא חות?ם של עידן, תום עידן הנפילים, שסיפור חייהם הוא סיפור דברי ימיה של התנועה הציונית ומדינת ישראל. זו התחושה העמוקה שלנו היום. תחושה שתם פרק בחייה של אומה, תם פרק בחיינו. הפרידה שלנו ממך, היא גם פרידה שלנו מעצמנו. כשאנו רואים את מנהיגי העולם, ידידינו מקרוב ומרחוק, אשר הגיעו לכאן לחלוק לך כבוד אחרון, אנו מבינים שלא רק כאן אלא בעולם כולו יתגעגעו אליך. ואנחנו, כולנו, כבר מתגעגעים. היה שלום, שמעון. האיש שדרכיו דרכי נעם וכל נתיבותיו שלום. נוח בשלום על משכבך והיה מליץ יושר
לעם ישראל אותו אהבת כל כך. 'כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז'. היה שלום, אדונ?י הנשיא".

"אבא הגדיר את עצמו כביישן, למרות שהיה תמיד תחת הזרקורים. למרות היעדרויותיו הרבות, תמיד הקפיד לדרוש בשלומנו ולהתעניין, גם ממרחקים גדולים. הוא עזר לי בשעות קשות שהיו לי וגם אני השתדלתי להיות לצדו בשעותיו הקשות, על אף תעצומות הנפש האדירות שהיו לו.

אבא היה אדם מאד רגיש ואכפתי כלפי כל אדם באשר הוא. נטול אגו, מביט לכולם בגובה העיניים ותמיד קשוב , מתעניין ותומך. אהב מאד את המשפחה ולא פחות את חברי המשפחה החדשים שהצטרפו למשפחה מלוכדת ואהובה.

בשנים האחרונות, הייתה לו עדנה ותמיכה חוצת גבולות, בארץ ובעולם, וכל כך שמחתי לראותו מתמוגג מגלי האהבה, אשר גרמו לו להגיע לשיא פריחתו. כשנשאל מה היה רוצה שיכתבו על מצבת קברו לאחר מותו, הוא אמר ,ללא היסוס, 'מת בטרם עת'. ואכן, אבי היקר, כך אני מרגיש – שהלכת מאיתנו בטרם עת. יכולת לתרום עוד רבות".

"לפני יותר מ-40 שנה עמדנו ורבנו על עתיד המדינה ועל עתיד השטחים. שמעון עדיין היה אז נץ מארץ הצנים. אט אט גיליתי את הסוד השמור של אחרוני דור המייסדים. גיליתי את תמימותו העמוקה. תמימות של בעל חלומות בלתי נלאה, שאינה ההיפך מחכמה או תחכום. היו לו שתי סגולות. מצד אחד, היו בו כבוד עמוק למציאות ולאילוציה, ומצד שני דחף לוהט לשנות את המציאות.

בגלל חלומותיו הגדולים, היו שקראו לו בעל החלומות, אולי כי הם שכחו שבעל החלומות המקורי, יוסף, לא היה סתם חולם, אלא הגשים את חלומותיו. הוא לא היה פוליטיקאי מדופלם, אלא מדינאי. מדי פעם הוא מעד, אבל כאשר מעד, זה היה מפני שעיני פנו אל הכוכבים. השלום הכרחי ואינו נמנע, פשוט משום שאנו לא הולכים לשום מקום. אין מנוס מלחלק את הבית הזה לשתי דירות ולהפוך אותו לבית דו משפחתי. עמוק בלב, כמעט כולם יודעים את האמת הזאת, אבל היכן המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו אותה?.

בכל יום שישי זה 60 שנה, היינו משוחחים בטלפון שיחה ארוכה. השיחה הזאת לא תיפסק. כל עוד מדינת ישראל חיה - והיא תחיה לעד - השיחה שלה עם שמעון פרס פתוחה ונמשכת".