בין מנהיגי העולם הרבים והפוליטיקאים הבכירים שהגיעו להלווייתו של שמעון פרס הבוקר (שישי), נשאו שלושת ילדיו של הנשיא התשיעי את דברי ההספד האישיים שלהם, והתייחסו להיבטים השונים באופיו של אביהם - המנהיג, האב והאדם. "אני נפרדת היום משני אנשים מפרס שמעון, שימון או כבודו, כלומר, כבוד הנשיא; וממי שאימא קראה לו 'בוז'יק', ואני אבא, סבא וסבא רבא", ספדה לו בתו, פרופ' צביה ולדן. "רבים וטובים היו ימי שני חייו, וכל אותן שנים, היה איש מאוהב. מאוהב במשפחתו, מאוהב בעם ישראל, מאוהב במדינת ישראל, אוהב ימים לראות טוב ומאוהב בעתיד לבא. אבא שלי, איש חפץ חיים, מתגבר כארי לעבודת בוראו ושועט קדימה. ימים רבים רצתי אחריך. כעת עכשיו, בהרבה אהבה, שמע לי אתה ראוי למנוחה נכונה".
"העולם יזכור את פרס הנחוש, שלעולם איננו עוצר, שממשיך לרוץ למרות המכשולים והנפילות שבדרך. אני זוכרת אותו בשנה האחרונה בערבי שבת בביתנו, הראשון לקום לקידוש, מחזיק בידו את הברכון עם שירי השבת, המודפס בגופן קטן, מפענח את מילות השירים דרך העדשות העבות של משקפיו. לא מדלג על אף מילה, שר במלוא הגרון", אמרה. "תיארו אותו כמי שהיטיב לנהל משא ומתן ומצא כל דרך אפשרית להשיג את מבוקשו. אני הייתי עדה לגבר צעיר שהפעיל את כישוריו היצירתיים כדי להאכיל אותנו. שחתך סנדוויצ'ים למשולשים ולמעוינים 'תטעם, זה סנדוויץ' בורמזי'. אבא שהפליא בהמצאותיו, שכל האמצעים היו כשרים בעיניו לפתוח לילד את הפה, לפתות אותו לאכול ולגדול. בעיני הציבור הרחב ייזכר כמי שסעד על שולחנות מלכים. אני זוכרת אותו ליד השולחן במסעדה צרפתית, כשהוא לוחש לי: 'זה טעים, אבל אין כמו הסלט של אימא'".
בנו, יוני, ביקש גם הוא "להספיד את האבא הפרטי והמשפחתי שלי". "אבא הגדיר את עצמו כביישן, למרות שהיה תמיד תחת הזרקורים", סיפר. "למרות היעדרויותיו הרבות, תמיד הקפיד לדרוש בשלומנו ולהתעניין, גם ממרחקים גדולים. הוא עזר לי בשעות קשות שהיו לי וגם אני השתדלתי להיות לצדו בשעותיו הקשות, על אף תעצומות הנפש האדירות שהיו לו.
"אבא היה אדם מאד רגיש ואכפתי כלפי כל אדם באשר הוא. נטול אגו, מביט לכולם בגובה העיניים ותמיד קשוב , מתעניין ותומך. אהב מאד את המשפחה ולא פחות את חברי המשפחה החדשים שהצטרפו למשפחה מלוכדת ואהובה. בשנים האחרונות, הייתה לו עדנה ותמיכה חוצת גבולות, בארץ ובעולם, וכל כך שמחתי לראותו מתמוגג מגלי האהבה, אשר גרמו לו להגיע לשיא פריחתו. כשנשאל מה היה רוצה שיכתבו על מצבת קברו לאחר מותו, הוא אמר ,ללא היסוס, 'מת בטרם עת'. ואכן, אבי היקר, כך אני מרגיש שהלכת מאיתנו בטרם עת. יכולת לתרום עוד רבות".
חמי, בנו הצעיר, ספד בפנייה לאביו ואמר: "קיימת את הבטחתך לסבך האהוב עת נפרדת מעליו כנער, בתחנת חייך הראשונה, בדרכך לארץ ישראל. לא שכחת להיות יהודי. ואני מבטיחך כאן - לא אשכח גם אני". "נפלה בחלקי זכות גדולה להיות אחד משלושת ילדיך, ואב לשלושה מנכדיך: נדב, גיא ויעל. ילדים ונכדים משותפים לך ולאהבת חייך, אמי היקרה והאהובה סוניה ז"ל. עת הלכה מאיתנו, נחרטו בנו מילותיך: 'אהבתיך ממבט ראשון, אוהבך עד יומי האחרון'. אהבתכם הייתה המתנה הראשונה והגדולה שהענקת לי, לרעייתי גילה ולשלושת ילדינו".
"בעשור האחרון של חייך היית מוקף אהבה ללא גבולות", הוסיף חמי. "חובקת עולם, חסרת תקדים. לו רק יכולת לראות לרגע קט את תמצית האהבה כאן, בתחנה האחרונה. כמה נרגש היית, מודה לכל מי שהגיע, מקרוב ומרחוק. העדפת את האפשרויות הטמונות בדמיון, על פני שקיעה בתמונות הזיכרון. יותר מכל ציווית לנו את המחר. עוד בחייך הספקתי לומר לך שאני אוהב אותך, אך לא שיערתי עד כמה עזה אהבתי אליך. רק כאב האובדן וצער הפרידה שאופף את כולנו כאן יחד, למדוני. לבטח נצעד בדרך שסללת לנו. היה שלום מורי ורבי. נוח בשלום אבא וסבא אהוב שלנו".
חברו הקרוב של פרס, הסופר עמוס עוז, סיפר כי לפני יותר מארבעים שנה, עמדו פרס והוא ורבו "על עתיד המדינה ועל עתיד השטחים". לדבריו, אט אט גילה את הסוד השמור של אחרוני דור המייסדים. "גיליתי את תמימותו העמוקה", אמר עוז, "תמימות של בעל חלומות בלתי נלאה, שאינה ההיפך מחכמה או תחכום". הוא סיפר כי לפרס היו שתי סגולות: "מצד אחד, היו בו כבוד עמוק למציאות ולאילוציה, ומצד שני דחף לוהט לשנות את המציאות".
"בגלל חלומותיו הגדולים, היו שקראו לו בעל החלומות, אולי כי הם שכחו שבעל החלומות המקורי, יוסף, לא היה סתם חולם, אלא הגשים את חלומותיו", אמר עוז והוסיף כי פרס לא היה פוליטיקאי מדופלם, אלא מדינאי. "מדי פעם הוא מעד, אבל כאשר מעד, זה היה מפני שעיני פנו אל הכוכבים", אמר עוז. עוז ניצל את המעמד כדי לקדם את רעיון שתי המדינות לשני עמים. "השלום הכרחי ואינו נמנע, פשוט משום שאנו לא הולכים לשום מקום", אמר עוז, "אין מנוס מלחלק את הבית הזה לשתי דירות ולהפוך אותו לבית דו משפחתי". הוא הוסיף ואמר: "עמוק בלב, כמעט כולם יודעים את האמת הזאת, אבל היכן המנהיגים אמיצי הלב שיקומו ויגשימו אותה?".
הוא הוסיף כי בכל יום שישי מזה שישים שנה, שני האישים היו משוחחים בטלפון שיחה ארוכה. "השיחה הזאת לא תיפסק. כל עוד מדינת ישראל חיה - והיא תחיה לעד - השיחה שלה עם שמעון פרס פתוחה ונמשכת", אמר עוז ונפרד מחברו.
