בשבועות האחרונים, לפני שפרץ המשבר האחרון בקואליציה, קיים ראש הממשלה בנימין נתניהו יותר מעשר שיחות תדרוך עם עיתונאים מכלי תקשורת שונים. בשיחות הללו, שגזלו עשרות שעות מסדר היום העמוס שלו, הציג נתניהו טיעון אחד מרכזי שחזר על עצמו שוב ושוב. אפשר לסכם את הטיעון הזה במלים הבאות "רק אני יכול". לתפיסתו של נתניהו, הוא עצמו האדם המתאים ביותר להנהיג את מדינת ישראל בעת הזו והוא מאמין שהציבור מכיר בכך. כל השאר החל מהביקורת שמטיחים בו ראשי מערכת הביטחון ועד לטענות על יוקר המחיה בישראל לא באמת משנה.
יש ימים שבהם הטיעון הזה של ראש הממשלה נראה הגיוני. אחרי הכול, הוא מנוסה יותר מיאיר לפיד, מתוחכם יותר מנפתלי בנט, כריזמטי יותר מיצחק הרצוג, שקול יותר מאביגדור ליברמן, ערמומי יותר ממשה יעלון וכן הלאה. אבל אז באים ימים כמו היממה האחרונה, ומעלים את השאלה הבלתי-נמנעת: אם נתניהו כל כך מנוסה, מתוחכם, ערמומי, ובקיצור מנהיגותי - איך יכול להיות שבשנת 2016, אזרחי מדינת ישראל קמים בבוקר ומגלים שאין רכבת שתיקח אותם לעבודה? אם הוא ורק הוא כשיר להנהגה, אז איך יכול להיות שדווקא במשמרת שלו מתרחש בלגן כל-כך מיותר, בלתי מוצדק ושניתן היה למנוע אותו מראש?
עוד באותו עניין:
נתניהו עקץ את כץ בישיבת הממשלה: "צריך למנוע משברים, לא ליצור אותם"
"מכעיס איך דברים מתנהלים פה": תורים ארוכים של חיילים השתרכו בתחנות
מתקפה מתוזמנת של הח"כים החרדים נגד כץ: "הצית גל הסתה זדוני"
התשובה של נתניהו לשאלות הללו, חוץ מהטלת האשמה כולה על שר התחבורה ישראל כץ, היא מלמול כמה מלים על "האילוצים הקואליציוניים", כלומר, הצורך לרצות את המפלגות החרדיות. זו גם הסיבה שראש הממשלה נכנע לדרישת החרדים בנושא לימודי הליבה במוסדות החינוך שלהם.
נתניהו, שמתגאה בהישגיו הכלכליים החל מימיו כשר אוצר ועד לימים אלה, מודע היטב לכך שביטול לימודי הליבה של מאות אלפי ילדים בישראל, הוא מהלך שחותר תחת כל תפיסת עולמו הכלכלית. הוא אוהב לנאום באנגלית על "מאבק בין כוחות הבורות והפנאטיות לבין כוחות החופש והמודרניות", ולהסביר בעברית על השכלה ושוק חופשי כמפתח להצלחה. החלטת ביטול לימודי הליבה עומדת בניגוד לכל העקרונות שלו. ובכל זאת, הוא איפשר לה להתקדם, "בגלל הקואליציה".
בתדרוכים שקיים עם התקשורת בשבועות האחרונים, כשנשאל על האבסורד שבכניעתו לחרדים, התגלתה פתאום סתירה פנימית בטיעון המרכזי של נתניהו לכשירותו כמנהיג. אחרי שהסביר בכישרון רב מדוע הוא ורק הוא מתאים להנהגה, עלה פתאום הטיעון הבא: "גם הרצוג היה נותן לחרדים אותו דבר, גם לפיד וגם ליברמן". כלומר, בניגוד לכל מה שנאמר עד כה, נתניהו בעצם אינו יוצא דופן בנכונות שלו לפגוע במדינת ישראל לטובת ריצוי המפלגות החרדיות. הוא בסך הכול עושה מה שכולם עושים.
זה קו הגנה סביר עבור פוליטיקאי, אבל פסול מכל וכל עבור מנהיג. מנהיג לא יכול להיאחז בתירוץ הילדותי ש"כך עושים כולם", במיוחד אם הטיעון המרכזי שלו להנהגה הוא "אני שונה מכל השאר", או "רק אני יכול". העובדה שלפיד והרצוג, לטענתו, היו נכנעים לחרדים גם כן, אינה משחררת את נתניהו מחובתו, כמי שנבחר לראשות הממשלה על ידי ציבור רחב ומגוון במדינת ישראל, להפגין מנהיגות ולהתעקש על העקרונות שמנחים את דרכו הפוליטית. אם הוא לא מסוגל לעשות זאת, אז במה בעצם הוא שונה מכל שאר הטוענים לכתר? מה התועלת באחריות, בניסיון, בשיקול הדעת ובתחכום, אם בסופו של דבר מתקבלות החלטות הזויות, ברוח ימי הביניים, כמו ביטול לימודי הליבה והשבתת הרכבת ביום העמוס ביותר של השבוע?
אם נתניהו מחפש תקדים היסטורי לראש ממשלה שהעמיד את הסיעות החרדיות במקומן הראוי, הוא יכול להעלות בזיכרונו את התנהלותו של ראש הממשלה אריאל שרון בהצבעה על הגזירות הכלכליות שהטילה ממשלתו במאי 2002. שרי ש"ס התנגדו לגזירות, שהיו דרושות על רקע המשבר הכלכלי הקשה שגרמה האינתיפאדה השנייה, ושרון בתגובה שלח להם מכתבי פיטורים. ש"ס הייתה אז מפלגה חזקה מאוד עם 17 מנדטים, אבל בסופו של דבר, כאשר ראש הממשלה עמד על שלו, שרי המפלגה "זחלו בחזרה" לקואליציה, והצביעו בעד הגזירות הכלכליות.
מבחינה פוליטית, יכול היה להיות הרבה יותר נוח לשרון באותה סיטואציה להיכנע לדרישות החרדים, והוא אכן עשה זאת בהמשך בהזדמנויות אחרות. אבל זו הייתה דוגמה למצב שבו ראש ממשלה מפגין מנהיגות ומציב תמרור "עצור" לדרישות מוגזמות של שותפים בכירים בקואליציה. נתניהו צריך היה לעשות את אותו הדבר בדיוק בסוף השבוע האחרון: להתייצב מול הסיעות החרדיות ולומר רבותיי, עם כל הכבוד, עד כאן. הפעם הגזמתם. במקום זאת, הוא החליט לנצל את המשבר כדי לסגור חשבונות עם ישראל כץ שהעז לאתגר אותו בתוך הליכוד.
נתניהו טוען שהתקשורת עושה לו עוול כאשר היא מציגה אותו כרב פוליטיקאי, שכל עניינו ההישרדות האישית והאינטרס הפוליטי המידי. הוא טוען שאינו מקבל מספיק קרדיט על העשייה שלו ועל המנהיגות שהוא מפגין, ושהסיקור כלפיו מתמקד תמיד בתכסיסים הפוליטיים ולא במעוף האסטרטגי. המשבר הנוכחי הציב בפני נתניהו הזדמנות להוכיח שמבקריו טועים שאצלו, האינטרס של המדינה קודם לאינטרס הפוליטי. במקום להוכיח שזהו רושם מוטעה, נתניהו עשה בדיוק את ההיפך, וקיבע בבטון יצוק את הביקורת שהוא כל-כך מתקומם עליה.