פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "רצינו להרוג כמה שיותר גרמנים": סיפורם של "הנוקמים" היהודים

      עם כמות רעל שהספיקה לעשרות אלפי בני אדם ניסו קבוצה של ניצולי שואה לנקום באסירים נאצים שהוחזקו במחנה מעצר אמריקני. למרות זאת, אחד מהם שנותר בחיים, מספר מדירתו בתל אביב כי היה בכך מסר למדינת ישראל הצעירה. "לא הבנו מדוע לא להשיב להם"

      "רצינו להרוג כמה שיותר גרמנים": סיפורם של "הנוקמים" היהודים
      עריכה: ניר חן

      (סגן מנהל משרד החקירות לפשעי הנאצים בגרמניה בריאיון לאולפן וואלה! NEWS)

      70 שנה לאחר הניסיון הנועז ביותר של ניצולי שואה לנקום במעניהם, יוזם התכנית מתחרט רק על דבר אחד – שלפי הידוע לו הוא לא הצליח להרוג שום נאצי.

      ג'וזף הרמץ הוא אחד מבין היהודים "הנוקמים" שנותרו בחיים והרעילו ב-1946 אנשי אס-אס לשעבר במחנה שבויים אמריקני לאחר המלחמה. הם גרמו ל-2,200 גרמנים לחלות, אולם אף לא אחד מהם מת כתוצאה מכך. דוח של צבא ארצות הברית, שהיה עד לאחרונה מסווג והגיע לידי סוכנות הידיעות אי-פי, רק הוסיף למסתורין האופף את המבצע הנועז מאחר שהוא מראה כי כמות הרעל הייתה אמורה לקטול עשרות אלפים.

      בגיל 91, הרמץ עדיין סבור כי המסר הדהד במדינת ישראל הצעירה – שהימים ובהם יהודים הותקפו ללא תגובה הסתיימו. "לא רצינו להגיע מבלי לעשות משהו, ולכן היינו נלהבים", סיפר בקול חלוש וצרוד מדירתו שבצפון תל אביב.

      לקריאה נוספת
      גרמניה: אותרו שמונה חיילים נאצים שעבדו במחנה ההשמדה שטוטהוף
      היומן הסודי חשף: הדיפלומט שהציל יהודים בשואה חוסל בהוראת סטלין
      מסאז'ים והוצאות להורג: יומניו של אחד מאדריכלי השואה נחשפים

      מאפיה בנירנברג, גרמניה, שבה עבדו יהודים שניסו להרעיל אסירים נאצים, 1946 (AP)
      עבדו שם תחת מעטה חשאיות. המאפיה שממנה נשלח הלחם (צילום: אי-פי)

      חרף הרצון העז לנקמה, רוב ניצולי השואה היו מותשים או הרוסים מדי כדי לשקול זאת ברצינות לאחר שעולמם חרב עליהם ושישה מיליון יהודים נרצחו במלחמת העולם השנייה. לרובם היה די בשיקום חייהם ובהקמת משפחות חדשות בתור נקמה נגד המשטר הנאצי שרצה להכחידם. אחרים סברו כי נקמה פיזית סותרת את ערכי היהדות ואת המסורת. אחרים חשבו כי הרעיון של פעולות נקם הן מיותר לנוכח היקף ההשמדה.

      ואולם, קבוצה של 50 איש, רובם צעירים וצעירות שכבר לחמו בארגוני ההתנגדות לגרמנים, לא הייתה מוכנה לוותר ולאפשר להם לחמוק ללא עונש, גם אם מדובר רק בנקמה קטנה. במשפטי נירנברג הועמדו לדין כמה מבכירי הנאצים, אך לעם היהודי לא היה ייצוג רשמי. הייתה תחושה עמוקה שלפיה לא נעשה עמם צדק, בשל שובם של מרבית הנאצים לחברה הגרמנית שנבנתה מחדש על ידי ארצות הברית במסגרת תכנית מרשל.

      בזמן שהיו כמה מעשים בודדים שבהם פגעו יהודים בנאצים, הקבוצה שנקראה "נקם" חיפשה אמצעי ענישה נרחב יותר. "לא הבנו מדוע לא להשיב להם", אמר הרמץ, שכונה יולק ואיבד את מרבית משפחתו בשואה. לקבוצה הייתה משימה פשוטה – "להרוג גרמנים" – הוא תיאר זאת בלי שהניד עפעף. "הרבה ככל שאפשר", ענה במהירות כשנשאל בכמה היה מדובר.

      ג'וזף הרמץ, ניצול שואה שניסה להרעיל נאצים, בביתו בתל אביב (AP)
      לא מתחרט על דבר. הרמץ בביתו בתל אביב (צילום: אי-פי)

      התכנית הראשונית הייתה נועזת. ביוזמתו של אבא קובנר, הרעיון היה להרעיל את אספקת המים לנירנברג מה שעלול היה לגרום למותם של מאות אלפים. עם זאת, היו הסתייגויות רבות לכך גם בקרב "הנוקמים" עצמם. חלקם חשבו כי הרג של גרמנים חפים מפשע יפגע בתמיכה הבינלאומית בהקמתה של מדינת ישראל. כך או כך, כשקובנר הפליג לאירופה עם הרעל, הוא עורר חשד אצל הרשויות הבריטיות ונאלץ לזרוק מעבר לסיפון בטרם נעצר.

      לאחר המכה שספגה התכנית, הם עברו לאופציה שנייה, מבצע מוגבל יותר שכוון נגד הנאצים הגרועים ביותר. תחת מעטה חשאיות מצאו חברי הקבוצה עבודה במאפיה שסיפקה לחם למחנה השבויים "סטאלג 13" בלנגוואסר, שליד נירנברג. הם המתינו להזדמנות שלהם לפגוע באלפי אנשי אס-אס שהוחזקו על ידי האמריקנים.

      זה קרה ב-13 באפריל 1946. באמצעות רעל שרכשו מאחד ממכריו של קובנר, שלושה מחברי הקבוצה העבירו שעתיים שלמות בטבילת 3,000 כיכרות לחם ברעל וחילקו אותם לארבעה חלקים. המטרה הייתה להרוג 12 אלף אנשי אס-אס והרמץ פיקח על המבצע מחוץ למאפיה.

      אדולף היטלר נואם בשדה התעופה טמפלהוף בברלין, 1 במאי 1935 (AP)
      הם רצו להרוג כמה שיותר נאצים. נאום של היטלר בברלין, 1935 (צילום: אי-פי)

      לפי דינה פורת, ההיסטוריונית הראשית במוזיאון יד ושם, בעוד היקף ההרג שהיה נגרם כתוצאה מהתכנית המקורית היה הרסני לעם היהודי, את הפעולה השנייה והממוקדת היה קל יותר לקבל. זאת מאחר שהיא שמה על הכוונת את "הגרועים שבגרועים". היא כתבה ביוגרפיה על קובנר ואמורה לפרסם ספר נוסף על קבוצת "הנוקמים".

      "הטרגדיה הגדולה עמדה להישכח ואם אתה לא מעניש על פשע שנעשה, יהיה עוד אחד", היא הסבירה. "זה מה שהניע אותם, לא רק הצדק אלא גם אזהרה, אזהרה לעולם שאתה לא יכול לפגוע ביהודים בצורה כזאת ולהתחמק". על אף שהם לא הצליחו בסופו של דבר, היא אמרה כי סמליות הפעולה של "הנוקמים" חלחלה למדינת ישראל שנלחמה על הישרדותה באזור עוין. "מהי הציונות? ציונות היא יהודים הלוקחים את גורלם בידיהם ולא נותנים לאחרים להכתיב להם את גורלם", הוסיפה. "זה מה שהם רצו להראות. אתה לא יכול להתחמק ממעשה כזה נורא".

      במסגרת החוק הגרמני, הרשויות בנירנברג חקרו את הרמץ ואת לייפקה דיסטל, שעבדו במאפיה במשך חודשים ארוכים, לאחר שהופיעו בסרט דוקומנטרי ב-1999 וחשפו פרטים על המבצע. החוקרים, שהיו בעמדה לא נוחה לחקור ניצולי שואה שניסו לחסל נאצים, החליטו כי על אף ניסיון הרצח הם לא יפתחו נגדם בהליכים בשל "הנסיבות יוצאות הדופן".

      "חברי הקבוצה שנחפזו לפעול פיזרו בצורה דלילה מדי את הרעל"

      לפי מסמכים מסווגים לשעבר של המודיעין הנגדי האמריקני- שחקר את התקרית ב-1946 – שלא הגיעו לידי התביעה בנירנברג, כמות הרעל הייתה צריכה להביא למספר עצום של הרוגים. המסמכים הגיעו לידי אי-פי במסגרת בקשה שהוגשה לארכיון הלאומי תחת חוק חופש המידע.

      בתזכיר אחד מ-1947, שסווג כ"חשאי", החוקרים כתבו כי הם מצאו במאפיה "שלושה בקבוקים חמים ריקים ושק יוטה שהכיל ארבעה בקבוקים מלאים במים חמים". בחינה שלהם "העלתה כי הם הכילו די רעל מעורב עם די דבק ומים כדי להרוג כ-60 אלף איש".

      דוח חשאי אחר אמר כי כימאי שנקרא לסייע לחקירה קבע כי "היו שם עשרה ק"ג של רעל טהור, שהיו מעורבבים עם מים ועם דבק". חקירות מעבדה מצאו רעל בכל חלקי כיכרות הלחם וציינו כי רופאים סיפרו שאנשי האס-אס הראו תסמינים "הדומים לכולרה שכללו הקאות, שלשולים ועקצוצים בעור". הדוח הוסיף כי כמות הרעל בכיכר הייתה 0.2 גרם – בטווח "שברוב המקרים יהיה קטלני".

      מטס של חיל האוויר הגרמני בתום ועידת המפלגה הנאצית בנירנברג, ספטמבר 1938 (AP)
      בעיר נשפטו בכירי המשטר הנאצי, אך אחרים נותרו חופשיים. מטס בשמי נירנברג (צילום: אי-פי)

      עד היום לא ברור איך הרעל לא הצליח להרוג נאצים. התיאוריה משערת כי חברי הקבוצה שנחפזו לפעול פיזרו בצורה דלילה מדי את הרעל. אחרת אומרת כי האסירים הנאצים חשו מיד כי משהו לא כשורה עם הלחם ולכן איש לא אכל מספיק ממנו כדי למות.

      לאחר המתקפה, הרמץ, דיסטל ואחרים נאלצו להימלט בזריזות. במעבר הגבול עם צ'כוסלובקיה הם נפגשו עם יהודה מיימון, ניצול מאושוויץ שאיבד את הוריו במחנה והחלטי להצטרף לקבוצה לאחר שנמלט מצעדות המוות. הוא היה אחראי למילוט הקבוצה ושיחד את השומרים בגבול. משם הם הגיעו לאיטליה בטרם עברו לישראל.

      מבית האבות מחוץ לתל אביב שבו הוא מתגורר ושאליו מגיעים נכדיו, מיימון בן ה-92- שכונה פולדק – מיישיר מבט קפוא עם עיניו הכחולות. הוא מסתכל אחורה בשביעות רצון על כך שמילא את "חובתו" לנקום בטרם השתקע בישראל. "היינו חייבים להקים את הקבוצה הזאת. אם יש דבר שאני גאה בו הוא שהשתייכו לקבוצה הזאת", אמר. "אלוהים ישמור אם אחרי המלחמה היינו שבים לשגרה מבלי לחשוב על להכות בחלאות האלו בחזרה. היה נורא לולא היינו מגיבים לחיות הללו".