האסירים לא הוגדרו מסוכנים – אז למה שב"כ מתעקש להשאירם במאסר?

שב"כ מתנגד באופן גורף לשחרור מוקדם של פלסטינים המורשעים בעבירות ביטחון קלות כמו יידוי אבנים, חרף העובדה שאין מידע קונקרטי המעיד על מסוכנותם ועל כוונתם לשוב לסורם - כך עולה מדיונים שנערכו בחודשים האחרונים בוועדת השחרורים. בכל אותם דיונים, השב"כ והמדינה התנגדו בתקיפות לשחרור המוקדם של אסיר, וטענו כי אין בגילו הצעיר, בהבעת החרטה ובעובדה שמדובר במאסר ראשון, כדי להוכיח שאין הוא מסוכן לציבור.

עמדת המדינה והשב"כ היא כי לא ניתן להוכיח שהאסיר הפסיק להאמין באידאולוגיה שבה האמין כשביצע את העבירה. מדיניות שב"ס היא שאסירים ביטחוניים מהגדה המערבית לא משתלבים בתכניות שיקום – דבר שמקשה עליהם להוכיח כי דעותיהם אינן קיצוניות ושאינם מסוכנים לציבור.

לקריאה נוספת:
ברק: "נתניהו הוביל לחשיפה מטרידה של ישראל מול אתגר ביטחוני מרכזי"
היועמ"ש נגד ליברמן: אין צידוק ביטחוני לאי-החזרת גופות מחבלים
מאיר התחתן עשרה חודשים אחרי שנפצע בפיגוע: "נמשיך לחזק את העם"

אחד המקרים אירע בתחילת החודש. ועדת השחרורים בכלא השרון קבעה כי יש לנכות שליש מעונשו של זידאן רדאידה, נער בן 18 תושב אזור בית לחם, שנשפט לשנת מאסר בגין זריקת אבנים לעבר כלי רכב ישראליים בכביש בגוש עציון ובהשתתפות בהפגנה ללא רישיון. תושבת האזור אמנם נפצעה באורח קל, אך הוכח כי הדבר לא התרחש כתוצאה מיידוי האבנים של רדאידה.

בחוות הדעת של השב"כ בפני ועדת השחרורים נכתב כי "מאז מעצרו לא התקבל אצלנו מידע מודיעיני נוסף". עם זאת, בשב"כ ציינו כי הם מתנגדים לשחרור המוקדם, בין היתר על רקע "העלייה הדרמטית במספר הפיגועים בחודשים האחרונים".

"שיקומם של עבריינים צעירים חשוב עד מאוד, אך ביטחון הציבור, שלמות הגוף, וחיי אדם עוד יותר", נכתב בחוות הדעת. "חרף העובדה שהנאשם קטין, ולא נגרם נזק לגוף או לנפש, אין בכך כדי להמעיט בחשיבות מעשיו, ואיננו רואים מקום להקל בעונשו. למרות היעדר מידע חדש, לאור חומרת העבירה והמצב הנוכחי בשטח אנו מבקשים להתנגד לשחרורו המקודם".

השחרור עוכב בעקבות ערעור המדינה, שהוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט באמצעות פרקליטות מחוז תל אביב. בערר נכתב כי ההחלטה לשחרר את עבד רדאידה היתה שגויה, שכן הוא "מרצה את מאסרו בגין עבירה אידיאולוגית, החותרת תחת קיומה של מדינת ישראל". לטענת המדינה, לא נכון היה להורות על שחרורו "מבלי שהיה בידיו להוכיח כי זנח את דרכו האידיאולוגית. הוא אינו ראוי לשחרור על תנאי ממאסרו ושחרורו מסוכן לציבור".

נציגי המדינה טענו כי העובדה שמדובר בקטין שזהו מאסרו הראשון ושהביע חרטה על מעשיו, לא מעידה על היעדר מסוכנותו. "אין מקום לקביעת הוועדה, שלא ברור על מה הסתמכה, שלפיה 'המאסר הראשון הממושך למדי יהווה הרתעה ממשית ותמרור אדום לאסיר, שלא לחזור על מעשים אלה'", נכתב בערר. "החלטת ועדת השחרורים מעלה חשש שלפיו הוועדה לא שקלה את השיקולים הצריכים לעניין ולא העניקה להם את המשקל הראוי. פגם זה אינו טכני, אלא מהותי, היורד לשורשו של עניין המעידים על מסוכנות שרירה וקיימת", סיכמו נציגי המדינה.

במקרה אחר, בנובמבר 2015, דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לניכוי שליש ממאסרו של חוסין עיסא, גם הוא נער בן 18, שהורשע בזריקות אבנים לעבר כלי רכב ישראליים כשהוא רעול פנים ונגזרו עליו שבעה חודשי מאסר. בדיון בפני הוועדה, כפי שעולה מהפרוטוקול, התנגדה באת כוח היועץ המשפטי לממשלה, כמו גם השב"כ, להקלה בעונש. גם במקרה זה מדובר במאסרו הראשון של האסיר, ולא היה קיים מידע קונקרטי על כוונתו לשוב על פעולותיו. כמו כן, לא נרשמו לו עבירות התנהגות במהלך מאסרו.

בין השאר טענה נציגת המדינה בפני הוועדה כי אין היא צריכה להעניק משקל לגילו הצעיר של האסיר, שכן לטענתה מרבית האירועים החבלניים בחודשים האחרונים מבוצעים על ידי קטינים. "אנו יודעים בוודאות שהאסיר לא עבר טיפול בכלא מהסיבות הברורות. עם זאת, ועדות רבות ובית המשפט המחוזי אמרו לא פעם שבעבירות המבוצעות על רקע אידיאולוגי קשה מאוד לשקם ולערוך שינוי אמיתי אצל האסיר", הוסיפה הנציגה.

היא אף הצביעה על כך שבדיון קודם המשיך האסיר וטען שהוא לא יידה אבנים - דבר המוכיח לטענתה שלא חל שינוי בעמדתו. בסיכום דבריה אמרה נציגת המדינה כי "המידע של השב"כ מדבר בעד עצמו. בתקופה כזאת שחרור, גם של קטין, יכול להתפרש כסלחנות, ויכול ליצור רושם מוטעה אצל קטינים אחרים שטרם פעלו ומבקשים לפעול".

עורכת דינו של האסיר, עו"ד מיכל פומרנץ מטעם הסנגוריה הציבורית, העלתה את העובדה שלעיסא לא ניתנת אפשרות להיכנס לתכנית שיקום, וכי המאסר שהוא מרצה מרתיע באופן משמעותי. היא אף הדגישה כי האסיר הביע חרטה על מעשיו, ואמרה שלא ניתן לקשור לעבירה זו רקע אידיאולוגי, כיוון שזריקת אבנים "הפכה מזמן לפעילות פנאי בכפרים הפלסטיניים". גם התחייבותה לכך שמשפחתו של עיסא תשגיח עליו, והדגשתה כי מדובר למעשה בקיצור עונש של חודש בלבד, לא הועילו והוועדה דחתה את הבקשה בטענה כי "השפעת ההורים בגיל זה, כאשר מדובר בעבירה אידיאולוגית, קטנה".

בחודש מאי האחרון דחתה ועדת השחרורים את הבקשה לניכוי שליש של אחמד אבו דאווד, תושב חברון בן 21 שנשפט ל-22 חודשי מאסר בגין ייצור נשק, זריקת אבנים, הכנת בקבוקי תבערה והחזקת כדורים כשהיה בן 18. גם במקרה זה התנגד השב"כ בחוות הדעת לשחרור המקודם, על אף שמדובר במאסרו הראשון וללא עבר פלילי, וטען כי מדובר בעבירות אידיאולוגיות וכי לא די בחרטה שהביע. המדינה התנגדה וטענה כי אמנם הוצגה בפני ועדת השחרורים תכנית שיקום מפורטת שאבו דאווד יעבור לאחר שחרורו על ידי הרשות פלסטינית, אך קיים קושי לפקח אחר תכנית זו.

לאור דחיית הבקשה, באות כוחו של האסיר, עורכות הדין מיכל פומרנץ וסמדר בן נתן, הגישו עתירה נגד ההחלטה, שעדיין מתנהלת, וטענו כי הוא אמנם לא עבר טיפול שיקומי בכלא, "לנוכח מדיניות שב"ס בנוגע לתושבי השטחים", אך למד בכלא את המקבילה הפלסטינית לבגרות – דבר שלטענתן מוכיח כי אין ברצונו לשוב על מעשיו. עוד טענו השתיים כי תנאי מעצרו של אבו דאווד קשים, ולא נרשמו לו עבירות משמעת מלבד מקרה אחד, שבו נענש יחד עם כל האגף שבו הוא שוהה, בשל אירוע שבו לא השתתף.

לדברי באות כוחו של האסיר, "הוועדה ערכה השוואה שגויה בין עבירות ביטחון לעבירות אידיאולוגיות, ובשל כך ייחסה לעותר מסוכנות ללא ביסוס וזאת בהתעלם מגילו הצעיר. הוועדה ייחסה משקל בלתי סביר לחומרת העבירות, והטילה על העותר רף בלתי אפשרי ולא מוצדק לצורך הוכחת היעדר מסוכנות, באופן שצעירים המרצים מאסר של מספר חודשים בגין עבירות ביטחון לעולם לא יוכלו לזכות בשחרור מקודם. בנוסף, קביעת הוועדה בדבר היעדר יכולת לפקח על העותר לאחר שחרורו עומדת בניגוד לפסיקה ומהווה הפליה פסולה על רקע מוצאו".

בטיעוניהם ציינו השתיים כי במקרים רבים, עבירות ביטחון לאו דווקא נובעות ממניע אידיאולוגי. עוד הן טענו כי נטל ההוכחה לאי-מסוכנתו על האסיר במקרים אלו לא נכונה, בשל העובדה שהשב"ס לא מאפשר השתלבות של אסירים פלסטיניים בתכניות שיקום, שחלק ממהותן לבדוק את מסוכנותו של האסיר.

לפי מדיניות השב"ס, אסירים ביטחוניים מהגדה המערבית לא משתלבים בתכניות שיקום, המהוות משקל גדול לשיקול אם לקצר את העונש. אם עד כה עמד בית המשפט לצד האסירים במקרים מסוימים, ואי-ההשתלבות בתוכניות כאלו כמדיניות סייעה לחלק מהם לנכות שליש ממאסרם, פסק דין של השופט סולברג בסוף יוני האחרון משנה את התמונה ומבטלת את האפשרות לערער בשל טענה זו על החלטה לא לקצר תקופת מאסר.

"השאלה אם אי-השתתפותו של האסיר בהליך שכזה נבעה ממחדל של המשיבים אינה רלבנטית לשאלת המסוכנות", כתב סולברג בהחלטתו. "מסוכנותו של האסיר לא פחתה בשל העובדה כי המשיבים לא דאגו למערך שיקום הולם עבורו. כריכת הטענות על אודות מדיניות השיקום של שב"ס עם הטענות על אודות מסוכנותו של המבקש אינה מתיישבת עם תכליות השחרור על-תנאי. ככל שקיימות טענות לעניין מדיניות השיקום של שב"ס, עליהן להישמע במסגרת הליך מתאים, אך הן לא יכולות לשמש כבסיס לטענת היעדר מסוכנות של אסיר המבקש כי עונשו יקוצר".

מעורכות הדין מיכל פומרנץ ואנו דעואל לוסקי נמסר: "משרדנו עובד שנים רבות בייצוג אסירים ביטחוניים מול ועדות השחרורים בישראל. לקראת דיון בבקשת שחרור מוקדם של אסיר בטחוני, תמיד מבקשים את עמדת שב"כ בנוגע לשאלת מסוכנותו של האסיר. על אף שהיה ניתן לצפות ששב"כ יגישו חוות דעת על בסיס נתונים ספציפיים לגבי האסיר, ובפרט נתונים שנאספו לגביו לאורך כל שנות מאסרו (דרישה שבית המשפט העליון עומד עליה פעם אחר פעם) – כמעט תמיד שב"כ מתנגד לשחרור מוקדם באופן גורף וכוללני, על בסיס חומרת המעשים, בשל היותם נובעים לכאורה ממניעים אידיאולוגים והמצב הביטחוני הקיים, אשר כמעט תמיד מוגדר כמצב רגיש ומתוח.

"זאת גם אם מדובר בקטינים, שיש קושי לייחס להם אידיאולוגיה מובהקת, וגם אם מדובר על שחרור של מישהו שביצע את המעשים לפני 30-20 שנה וכבר שינה מאז לחלוטין את דרכו. אז, חומרת העבירות היא בוודאי לא השיקול העיקרי הרלוונטי, ושב"כ כלל לא מתייחס לשינויים שעוברים האסירים בכלא".

משב"כ נמסר בתגובה: "כל בקשה לשחרור מוקדם של אסיר שנידון למאסר בגין עבירות ביטחון, נבחנת לגופה ולנסיבותיה, לרבות אלה העולות מכתב האישום ופסק הדין, ובשים לב למצב הביטחוני הרלוונטי. בהתאם לכך מגובשת המלצת השירות ומועברת לוועדה".