הבירה פריז וצרפת כולה לבשו חג בשבועות האחרונים, שקדמו לפיגוע הדריסה אדיר הממדים בעיר הנופש ניס. השילוב של משחקי היורו וההתרגשות לקראת יום הבסטיליה, חגה הלאומי הגדול ביותר של הרפובליקה הצרפתית, צבעו את הרחובות בטריקולור. כבכל שנה, בשבועיים הראשונים של יולי אפשר לראות הרבה דגלים בשדרות המרכזיות של הערים הגדולות, אבל השנה נדמה היה שאווירת החג כפולה ומכופלת.
ההפסד לפורטוגל בגמר היורו לא העיב על החגיגות, וכמעט כל בית קפה, חנות טבק ובראסרי שכונתית התקשטו בדגלים ובצבעי הרפובליקה. בערבים אפשר היה לשמוע בליינים שרים את המרסלייז, ההמנון הלאומי, בכל בר ובית קפה. סתם ככה, להביע את שמחתם ואת אחדותם.
טרור ביום הבסטיליה - סיקור מיוחד:
מסע בין התחנות המדממות ששינו את צרפת
התובע הכללי: הדריסה בניס "תואמת את הקריאות של ארגוני הטרור"
כוחות צבא בלב העיר, בתי הקפה נטושים: ניס אוספת את השברים
יום הבסטיליה הוא המועד החשוב ביותר בלוח השנה הצרפתי. במקור הוא נקרא La fête nationale, החג הלאומי, אבל במרחב הציבורי הוא נקרא בפשטות Le quatorze juillet, 14 ביולי. הוא מציין שני אירועים מכוננים במהפכה הצרפתית ובתולדות הרפובליקה בכלל: ההסתערות על מצודת הבסטיליה בפריס ב-14 ביולי 1789 ואת "חג הפדרציה" שציין את אחדות האזרחים הצרפתים ונחגג ב-14 ביולי 1790.
מצודת כלא הבסטיליה הייתה סמל לעריצות של בית המלוכה הצרפתי. ההמון הפריזאי הסתער עליה החל מ-11 ביולי והצליח לכבוש אותה ב- 14. האירוע הזה שינה את פניה של צרפת לנצח. שנה לאחר מכן, כדי לחגוג את חירותם, ציינו הצרפתים את fete de la federation, חג הפדרציה. האירוע נמשך ארבעה ימים ובו תושבי פריז צפו בזיקוקי די נור, שתו הרבה מאוד יין ורצו עירומים ברחובות בהתרסה - להראות עד כמה הם חופשיים ומשוחררים. החגיגות כפי שהן מוכרות לנו היום עוגנו בחוק בשנת 1880. מאז חוגגת הרפובליקה הצרפתית את ערכיה וגם, כמובן, את עצם היווסדה ביום זה.
אני זוכר את יום הבסטיליה הראשון שלי בפריז, עשרה ימים אחרי שעברתי לגור כאן בקיץ 2011. באותם ימים, לפני שמצאנו דירה, אשתי ואני חיינו בבית מלון בין האופרה לכנסיית מדלן. בבוקר של 14 ביולי התעוררנו לצלילי מארשים צבאיים של החילות השונים שעברו מתחת לחלון חדר המלון, אחרי התהלוכה המרכזית שלהם מתחת לשער הניצחון ולאורך שדרות השאנז אליזה. מדי א' של חיילים צרפתים הם לא מדי הדקרון של צה"ל. המדים הנוצצים, המצנפות הססגוניות על הראשים המגולחים למשעי, הטורים הכפולים של כפתורי כסף וזהב על המעילים, החרבות והכידונים שבקצות הרובים כל אלה גרמו לנו להרגיש כאילו חזרנו בזמן. החיילים צעדו ושרו את שירי הלכת שלהם ואני חשבתי לעצמי שמימי לא ראיתי דבר כזה, אולי רק בסרטים.
מאז קצת התרגלתי לחגיגות הבסטיליה, אבל דווקא השנה הן הורגשו יותר מתמיד. בערב שלפני החגיגות הרשמיות, כלומר אחרי חצות של 13 ביולי, הלכתי עם חברים לתחנת הז'נדרמייה הקרובה לביתי, כדי לחגוג עם הז'נדרמיים בריקודים ובשתיית יין כנהוג בערב החג. הז'נדרמייה היא מעין משטרת משמר הגבול הצרפתית, אחד מסמלי הרפובליקה. מצחיק היה לראות כל מיני בובו, המקבילה הפריזאית להיפסטרים, שותים ורוקדים עם שוטרי הז'נרדמייה, ובאמת היה שמח - אם כי אף אחד לא התפשט.
כמתבונן מהצד, אי אפשר היה שלא לחשוד שיש בכל השמחה הזו גם אלמנט נוסף, נסתר מן העין. העובדה שצרפת ידעה בשנתיים האחרונות האחרונות שורה של מתקפות טרור רצחניות שגבו את חייהם של מאות בני אדם, בהן הפיגוע במשרדי השבועון שרלי הבדו, אירוע הטרור במרכול כשר בפריז וסדרת המתקפות הנוראה ביותר בפריז ב-13 בנובמבר, אולי חיזקה, באופן כמעט אבסורדי, את תחושת החגיגה. הורגש מעין רצון של אזרחי צרפת להראות לעצמם ולעולם שערכי הרפובליקה, חירות, שוויון ואחווה, הם משהו ששווה להילחם למענו.
מצד שני, אי אפשר לומר שלא היה מתח כלשהו באוויר. זה שנה וחצי ששוטרים וחיילים חמושים מפטרלים ברחובות ובמרכזי הקניות בצרפת, וסידורי האבטחה ברחבי המדינה הלכו ונעשו יותר ויותר מורגשים. בדיקות תיקים בכניסה לקניונים ולחנויות הגדולות, בדיקות בתחנות הרכבת ועוד כל אלה הפכו לאחרונה לשגרה בצרפת. לישראלים זה נשמע כמעט טבעי, אך לצרפתים היו עד לא מזמן זרים לחלוטין. למרות זאת, נראה היה שהאנשים כאן התרגלו די מהר למציאות החדשה והמשיכו בחייהם. הצרפתים, והפריזאים בעיקר, הפכו את "החיים הטובים" לסוג של אמנות.
אידאולוגיה של נהנתנות
הנהנתנות שלהם היא כמעט סוג של אידיאולוגיה והיה ברור להם, אחרי מתקפת הטרור בנובמבר שכוונה נגד מרכזי הבילוי התוססים ביותר, שארגון "המדינה האסלאמית" (דעאש) ושאר קיצונים אסלאמיסטים תוקפים אותם בדיוק בגלל זה - בגלל אורח החיים המשוחרר והנהנתני שלהם. הפעם, נהג המשאית שדרס למוות 84 חוגגים שבאו לצפות במופעי הזיקוקים על הטיילת בניס ופצע מאות, סימן את יום החג הלאומי כמטרה. הסמליות של הפיגוע הזה ברורה לכל ילד: אתם רוצים לחגוג את ערכי הרפובליקה הליברליים והחילוניים שלכם? נהרוג אתכם גם שם.
אבל הצרפתים לא מוותרים בקלות, וביום שאחרי לא נראה שהשתלטה על המדינה אווירת נכאים. אנשים כמובן מדברים על הפיגוע הנורא וכואבים אותו, אבל בינתיים אפילו מרין לה פן, מנהיגת מפלגת הימין הקיצוני "החזית הלאומית", עדיין לא התבטאה בנושא ושומרת על שתיקה אלגנטית. היא יודעת שזה עדיין לא הזמן לנסות ולעשות הון פוליטי מהמוות הנורא הזה.
האם מתקפות הטרור האחרונות ישפיעו על הפוליטיקה הפנימית וצרפת, השפעה שתתבטא בבחירות הכלליות בשנה הבאה? עוד לא ברור וקשה לדעת. כרגע, נראה שהצרפתים יעשו הכול כדי לשדר עסקים כרגיל. מצב החירום שהוכרז בנובמבר האחרון אמנם יימשך עוד שלושה חודשים, אבל כנהוג בצרפת כולם יצאו עכשיו לחופשת הקיץ, הוואקונס. רובם ינפשו איפשהו בדרום ארצם, קרוב לים - ולניס.