אחרי העצב, נותרות רק קלישאות: עיר של אורות הופכת לעיר דמים, הריביירה שוקקת החיים משנה פניה לנתיב גופות המוטלות על הכביש. זיקוקי החופש של נפילת הבסטיליה נמהלו בקולות הירי, והדגל נוטף דמעות. הרוע שוב פגע בסמלי החירות, בעוצמה וללא רחמים. במועדון הרוק, בבתי הקפה, במערכת העיתון הסאטירי, בבית הספר ובטיילת לאור קולות שמחה וחופש. הטרור ממשיך להכות בצרפת כשהוא לובש בכל פעם מסיכה שטנית אחרת.
מי יכול לדבר בימים כאלה על החירות, השיוויון והאחווה כשלאורך הרחוב המרכזי עוד סופרים את הרוגי יום העצמאות, כשבתי המלון הופכים לחדרי מיון קדמיים לפצועים, כשהאיסלאם הקיצוני שולח יד מגואלת בדם ללבה של הליברליות האירופאית. מי שבחרו במוות כערך קדוש לא מהססים לכפות את רצונם על תושבי הרפובליקה.
גל שנאה וקנאות דתית מאיים להציף את צרפת. הוא כבר הטביע מאות בשם האל, מביא עימו קיצוניות נגדית וזעם אימפולסיבי כלפי מהגרים. הטחת האשמה במהגרי המדינה כמעט אוטומטית, טבעית, קטגורית. הטרוריסטים של המאה החדשה צומחים מתוך קהילות שהגיעו לצרפת בתקווה לעתיד טוב יותר. ממרתפי דירות מסתור בפרברים העניים - רחוקים מהעושר הפריזאי הם שותים בצמא תורות אפלות המטיפות לשנאה, מנסים לקרוע רפובליקה המנסה בכוח לשמור על יסודותיה המתערערים.
כשתושבי אירופה שטפו את האומה בקולות של שמחה באליפות הכדורגל של היבשת, היה מי שהמשיך לרקום את מזימת הרשע. ארץ מסתורית היא ארץ הדמעות. ארץ מדממת, שסועה. מה עוד נותר בה כעת מלבד בלאדות עצובות שיושמעו ברדיו. שיר נוגה על עבר ומבט על עצמנו: האם אנו בעמדה לתת עצות? להטיח האשמות? להביט על הרוגינו שלנו, על ביטחוננו המעורער ולגזור השוואות? האם זה הכיבוש, או אולי האיסלאם או אולי שמחה לאיד על המדיניות הצרפתית? כי בסופו של דבר, נותרו רק אמירות חלולות על מאבק בטרור, נאומים על המשך שגרת חיים ומלחמות נחושות בזרוע חזקה. אבל עם הזמן הבנאליות, הביקורת והניצול הפוליטי חולפים. נשארים רק ילדה שלא חזרה מצפיה בזיקוקין על הטיילת, ילד יהודי שלא ישוב מבית הספר ובית קפה ברובע ה-11 ומדינה שלא יודעת מתי זה ייגמר.
240 צרפתים נהרגו במתקפות טרור בארבע השנים האחרונות. מצב החרום שעליו הכריזו הרשויות ואמור היה להסתיים הוארך שוב, ומשמעותו פגיעה בערכי הליבה של המערב בחופש ההתקהלות, בריסון הרשויות ובזכות לפרטיות. וואלה! NEWS ממפה את שדות הקטל בשדרות וברובעים של ערי הרפובליקה, מסע בין תחנות שכל אחת מהן תרמה לעיצוב פניה של צרפת אחרת, קודרת יותר.
כותרת ניסיון
"רק הקדוש ברוך הוא יכול לתת לי כוחות", זעקה חוה סנדלר, אלמנתו של הרב יונתן שנרצח בפיגוע הקשה בעת שניסה לגונן על שני ילדיו, אריה בן ה-6 וגבריאל בן ה-3 מחוץ לבית הספר אוצר התורה בטולוז. הפיגוע הקשה התמתח על פני ימים. המחבל, מוחמד מראח, צעיר ממוצא אלג'יראי, פתח במתקפת הטרור הקטלנית כשירה מטווח אפס בחייל צרפתי. ארבעה ימים לאחר מכן המשיך מראח במסע הירי, ורצח ביריות שני חיילים בעיירה סמוכה לטולוז. למרות מרדף בהשתתפות כוחות רבים, המחבל הצליח להימלט ולהסתתר.
כעבור ארבעה ימים היכה מראח שוב, הפעם בבית הספר היהודי. כשהוא רכוב על קטנוע, פתח מראח באש אל עבר הורים ותלמידים. לאחר שרצח את בני משפחת סנדלר, הוא ירה בילדה מרים מונסונגו בת ה-8 בראשה. רק כעבור שלושה ימים הצליחו כוחות הביטחון המקומיים להרוג אותו בחילופי אש ברחובות טולוז. הביקורת על התנהלות שירותי הביטחון הצרפתיים הייתה קשה לאור העובדה כי מראח הצליח לשרוד ולהמשיך במתקפה הרבה מעבר למשוער, וגם המצור על ביתו התארך מאוד עד שנורה למוות.
"100 מלקות אם לא תמותו מצחוק", צעקה הקריקטורה של הנביא מוחמד, שנמרחה בנובמבר 2011 על שער העיתון הסאטירי "שרלי הבדו", שנהג ללעוג לדת בכלל ולאיסלאם בפרט. בקריקטורה אחרת נראה איש דעאש עורף את ראשו של נביא האיסלאם. העיתון, שידוע בשחיטת פרות קדושות, הפך במהרה ליעד עבור האיסלאם הקיצוני, עד לפיגוע הקשה שטלטל את צרפת.
ב-7 בינואר 2015 נכנסו לבניין העיתון שני מחבלים חמושים ברובי קלצ'ניקוב בזמן בעת ישיבת עובדי המערכת. הם טבחו בעובדים ואז נמלטו מהמקום תוך מסע ירי ברחובות פריז. 12 בני אדם נהרגו, מרביתם עובדי המערכת. המחבלים הצליחו להימלט ושירותי הביטחון של צרפת מצאו עצמם במצוד אחרי אחים שזוהו עם פלג של אל קעיאדה בתימן. כעבור יומיים אותרו המחבלים בבית דפוס בפרבר בצפון פריז ולאחר חילופי אש חוסלו על ידי לוחמי יחידה מיוחדת.
הפיגוע עורר גל הזדהות עולמי עם עובדי העיתון שייצג עבור רבים את חופש הביטוי ואת הפיגוע כפגיעה במעוז הליברליות הצרפתית.
בעוד צרפת מנסה לעכל את הפיגוע בשרלי הבדו, שוב היכה הטרור בלב פריז, הפעם ברובע ה-12 במרכול היהודי היפר כשר: צעיר צרפתי, אשר יום קודם לכן ירה למוות בשוטרת, נכנס לחנות כשהוא חמוש בנשק מסוג קלאצ'ניקוב ולקח כבני ערובה את הקונים המקומיים, מרביתם יהודים שהיו בעיצומן של הקניות לקראת השבת. רק כעבור מספר שעות וכשהאירוע מסוקר בהרחבה בכלי התקשורת, פרצו הכוחות הצרפתיים למרכול וחיסלו את המחבל. במקום התגלו גופותיהם של ארבעה קורבנות שנורו על ידי קוליבאלי.
כל ארבעת ההרוגים, שהיו יהודים, הועברו לישראל והובאו לקבורה בירושלים.
מאות חובבי מטאל התרכזו סמוך לבמה במועדון בטקלאן שברובע ה-11 של פריז כשלמקום נכנסו ארבעה מחבלים חמושים ברובי סער ורימונים והחלו לטבוח בקהל הצעיר שהגיע למקום. הירי נמשך דקות ארוכות כשהמשטרה המקומית מאחרת לזירה. 89 איש מצאו את מותם על רצפת המועדון, בטבח הקשה ביותר שידעה צרפת מעודה.
סדרת הפיגועים בליל 13 בנובמבר תוכננה בקפידה. תחילה היה זה האיצטדיון סטאד דה פראנס המפורסם, שם שיחקו נבחרות צרפת וגרמניה כשפיצוץ עז הרעיד את המבנה. כעבור זמן קצר התברר כי שלושה מחבלים מתאבדים ניסו להיכנס לשערי האיצטדיון אך נהדפו על ידי מאבטחים וכתוצאה פוצצו עצמם ברחוב סמוך. אדם אחד נהרג. אולם היה זה רק הפיגוע הראשון בלילה המדמם ביותר שידעה פריז.
במרחק כמה קילומטרים משם פתחו מחבלים באש בבית קפה ובמסעדות בלב העיר. 20 בני אדם נהרגו מהירי כשבמקביל בוצע ניסיון פיגוע נוסף בבית קפה סמוך. חמש דקות לאחר מכן אירע הטבח במועדון הרוק. דקות ספורות לאחר מכן, גל הטרור נמשך: שני מחבלים פתחו באש במסעדת בל אקיפ הסמוכה. 19 צרפתים נרצחו.
הפיגוע הימם את צרפת, הכריזה על מצב חירום בהנחיית הנשיא הצרפתי פרנסואה הולנד. כשהתחקו גורמי המודיעין אחר נתיב המחבלים התברר כי הם יצאו מסוריה ועברו דרך בלגיה לפרברי פריז. רק כעבור כשלושה חודשים נלכד בבריסל מתכנן מתקפת הטרור.
דווקא ביום חגה של צרפת, חגיגות יום הבסטיליה, בחר המחבל לבצע את הפיגוע בעיצומו של מופע זיקוקין מרהיב על הטיילת של ניס. תוך שהוא נוסע במהירות במשאית שכורה, הצליח המחבל לדרוס למוות לפחות 84 מהחוגגים ובהם ילדים והוריהם. המוני בני אדם פתחו במנוסה במורד הטיילת וכשנפוצה השמועה נצפו מראות של פאניקה המונית.
רק כעבור מסע הרג שנמתח על פני שני קילומטרים הצליחה המשטרה לירות בנהג ולחסלו. במשאית נמצאו אמצעי לחימה נוספים שיועדו להגדיל את הפגיעה במקומיים. על הקרקע נותרו מוטלות עשרות הגופות. בפעם השנייה בתוך פחות מחצי שנה, צרפת מוצאת עצמה מול מתקפה עוצמתית וקשה ונותרת ללא מענה לגל הטרור הפוקד את המדינה.